Archive for the ‘ברכות דף כ"א עמוד ב'’ Category

ברכות – דף כ"א עמוד ב'

3 בדצמבר 2009

ואמר רב יהודה אמר שמואל, התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל, ואם לאו אל יחזור ויתפלל [כמו שיש בקרבנות קרבן חובה וקרבן נדבה, כך תקנו בתפילה שמלבד תפילות החובה אפשר גם להתפלל תפילת נדבה כמה פעמים שירצה. אמנם לתפילת נדבה הצריכו שיחדש בה, כלומר שיוסיף בקשה משלו ומוסיף אותה בתוך אחת מהברכות שעניינה שייך לאותה בקשה. שעל ידי שמוסיף ניכר שתפילתו תחנונים ולא לשם חובה].

וצריכא [בשתי המימרות של רב יהודה בשם שמואל, נאמר שאם כבר התפלל, לא יכול לשוב ולהתפלל תפילת חובה שוב. ויש צורך בשתיהן].

דאי אשמעינן קמייתא [שאם השמיענו הראשונה. היינו אומרים], הני מילי [דברים אלה] יחיד ויחיד [שהתפלל ביחיד ורוצה לשוב ולהתפלל ביחיד] או צבור וצבור, אבל יחיד לגבי צבור [שהתפלל ביחיד ורוצה לשוב ולהתפלל בציבור] כמאן דלא צלי דמי [כמי שלא התפלל נחשב. כי תפילת הרבים חשובה, והיינו יכולים לסבור שישוב ויתפלל שוב תפילת חובה]. קא משמע לן [משמיענו המימרא השנייה שאפילו התפלל ביחיד ורוצה לשוב ולהתפלל בציבור לשם חובה, אסור].

ואי אשמעינן הכא [כאן. המימרא השנייה, שאם כבר התפלל אינו יכול לשוב ולהתפלל לשם חובה], משום דלא אתחיל בה,אבל התם [שם] דאתחיל בה אימא לא [אבל שם, במקרה של המימרא הראשונה, היינו אומרים שכיוון שכבר התחיל את הפעם השנייה, לא נאמר שאסור לסיים]. צריכא [צריך את המימרא הראשנה להשמיע לנו שאפילו שכבר התחיל, לא יתפלל פעם שנייה לשם חובה].

אמר רב הונא, הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים, יתפלל. ואם לאו אל יתפלל [אע"פ שאומר מודים בתפילת יחיד, מכל מקום מודים נאמר בכריעה, ואם לא יגמור עד שיאמרו הציבור מודים, לא יכרע כשהם כורעים, ויהיה נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו].

 
רבי יהושע בן לוי אמר, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לקדושה
[שהיא לפני מודים] יתפלל, ואם לאו אל יתפלל.

במאי קא מפלגי [במה נחלקים]?

מר סבר יחיד אומר קדושה [ולכן לא חוששים אם לא גמר כשהציבור מגיעים לקדושה, כל זמן שיצטרף אליהם במודים], ומר סבר אין יחיד אומר קדושה [ולכן אם לא יגמור לפני שיגיעו הציבור לקדושה יפסיד אמירת קדושה, ולכן עליו לחכות לקדושה עם הציבור, ואחר כך להתפלל ביחיד]
וכן אמר רב אדא בר אהבה, מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר:
(ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. 
מאי משמע
[איך זה נשמע מהפסוק]? דתני רבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא, אתיא [באה] תוך תוך, כתיב הכא [כתוב כאן] "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם [וכתוב שם] (במדבר טז, כא) "הבדלו מתוך העדה הזאת". מה להלן עשרה אף כאן עשרה [הפסוק "הבדלו מתוך העדה הזאת" מדבר בקורח ועדתו שהיו מאתיים חמישים. 
אמנם במגילה כ"ג ב' ממשיך את הלימוד: "תני ר' חייא: אתיא תוך תוך, כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וכתיב התם (במדבר טז, כא) "הבדלו מתוך העדה", ואתיא עדה עדה, דכתיב התם [שכתב שם] (במדבר יד, כז) "עד מתי לעדה הרעה הזאת" מה להלן עשרה אף כאן עשרה. הפסוק "עד מתי לעדה הרעה הזאת" עוסק במרגלים, ושם היו עשרה, ולומד משם שאין עדה בפחות מעשרה. וגם בבני קורח שהיו מאתים חמישים, מכל מקום שם "עדה" נקרא עליהם כבר משעה שיש עשרה]. 
ודכולי עלמא מיהת [ולכל הדעות בכל אופן] מפסק לא פסיק [תפלתו לקדושה לענות עם הצבור, וכן למודים. רש"י].
איבעיא להו [נשאל להם], מהו להפסיק ל"יהא שמו הגדול מבורך" [שהציבור עונים בקדיש. בסידורים שלנו הוא בארמית "יהא שמיה רבא מברך וכו'"]
כי אתא רב דימי
[כשבא רב דימי. הכוונה מארץ ישראל לבבל] אמר, ר' יהודה ור"ש תלמידי דרבי יוחנן אמרי [אומרים]: לכל אין מפסיקין חוץ מן "יהא שמו הגדול מבורך" שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק. ולית הלכתא כותיה [ואין הלכה כמותו. ואין פוסקים באמצע התפילה ל"יהא שמו הגדול מבורך"].

"רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם [מביא ממשנתנו]".
למימרא [לומר] דקסבר [שסבר] רבי יהודה בעל קרי מותר בדברי תורה? 
והאמר
[והרי אמר] רבי יהושע בן לוי, מנין לבעל קרי שאסור בדברי תורה, שנאמר: (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה "יום אשר עמדת וגו'" [רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלהֶיךָ בְּחרֵב בֶּאֱמר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן]. מה להלן בעלי קריין אסורין [ביום העמידה בחורב, כלומר מעמד הר סיני, שנאמר להם בו "אל תגשו אל אשה"], אף כאן [ב"והודעתם לבניך", כלומר מצוות תלמוד תורה] בעלי קריין אסורין.
וכי תימא רבי יהודה לא דריש סמוכים [יש מחלוקת אם לדרוש סמוכים. ואם לא דורש את הסמיכות של "והודעתם לבניך" ו"יום אשר עמדת", לא יאסור בעל קרי בדברי תורה], והאמר [והרי אמר] רב יוסף, אפילו מאן [מי] דלא דריש [דורש] סמוכים בכל התורה, במשנה תורה [בספר דברים] דריש, דהא רבי יהודה לא דריש סמוכין בכל התורה כולה ובמשנה תורה דריש. 
ובכל התורה כולה מנא לן דלא דריש
[רבי יהודה]? דתניא בן עזאי אומר, נאמר (שמות כב, יז) "מכשפה לא תחיה", ונאמר "כל שוכב עם בהמה מות יומת", סמכו ענין לו לומר מה שוכב עם בהמה בסקילה, אף מכשפה נמי בסקילה. אמר ליה [לו] ר' יהודה, וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה לסקילה? אלא אוב וידעוני בכלל כל המכשפים היו, ולמה יצאו, להקיש להן ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה, אף מכשפה בסקילה.
ובמשנה תורה מנא לן דדריש [רבי יהודה]? דתניא רבי אליעזר אומר, נושא אדם אנוסת אביו, ומפותת אביו, אנוסת בנו, ומפותת בנו. 
ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו.

ואמר רב גידל אמר רב מאי טעמא [מה הטעם] דר' יהודה, דכתיב [שכתוב]: (דברים כג, א) "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו" כנף שראה אביו לא יגלה. וממאי דבאנוסת אביו כתיב? דסמיך ליה [שנסמך לו] "ונתן האיש השוכב עמה וגו'". 
אמרי
[אומרים] אין [כן]. במשנה תורה דריש, והני סמוכין מבעי ליה [ואלה סמוכין נצרכים לו] לאידך [לאחרת] דרבי יהושע בן לוי, דאמר ריב"ל, כל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב, שנאמר (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך" וכתיב בתריה [וכתבו אחריו] "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".

[הטעם שגם מי שאינו דורש סמוכים בכל התורה, דורש סמוכים בספר דברים, הוא משום שספר דברים חוזר על מה שנלמד בארבעת הספרים הקודמים, לכן הוא נקרא "משנה תורה", וכיון שכבר נאמרו תחלה בסדור אחר, ועכשיו חוזר ואומר בסדור אחר, ודאי כשסומך הדברים זה לזה לדרשא נסמכו, כיון שאינם סדורין בסידור ראשון. כך כתב בשיטה מקובצת.
יש דרשות חכמים שהן מהתורה ויש שהן מדברי חכמים, ונקראות אסמכתא. הדרשה של רבי יהושע בן לוי לאסור בעל קרי בתלמוד תורה היא דרשה מדרבנן. 
בבבא קמא דף פ"ב נמנית טבילת בעל קרי לתלמוד תורה בין עשר התקנות שתיקן עזרא, ואין מי שחולק על זה.
לקמן כ"ב א' נאמר: "אמר רבי יהושע בן לוי: מה טיבן של טובלי שחרין? 
"מה טיבן"?, הא איהו דאמר [הרי הוא שאמר] בעל קרי אסור בדברי תורה. הכי קאמר [כך אמר] מה טיבן בארבעים סאה אפשר בתשעה קבין, מה טיבן בטבילה אפשר בנתינה". תשעה קבין ונתינה אינם בדין תורה כלל, ורק חכמים תקנו אותם להקל בתקנת עזרא, ומוכרח שריב"ל סבר שטבילת בעלי קריין לדברי תורה היא מדרבנן.
בתירוץ בסוגייתנו נאמר שהסמוכין נצרכו לרבי יהודה לדרשה אחרת של רבי יהושע בן לוי, "מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר חורב". לא ייתכן שרבי יהושע בן לוי דרש שתי דרשות מהתורה מאותה סמיכות. הדרשה של "מעלה עליו הכתוב" היא דרשה של אגדתא ונחשבת דרשה דרבנן. אם כן עדיין יקשה לרבי יהודה מה ידרוש מדין תורה מסמוכין אלה. 
אלא בהכרח כל הסמיכות בפסוקים אלה היא רק מדרבנן, ורבי יהושע בן לוי שדרש לאסור בעל קרי בדברי תורה, היא דרשה מדרבנן. הדרשות לגבי מכשפה ואנוסה הן דרשות מדין תורה, והובאו רק לגבי השאלה אם בכלל סמיכות פסוקים היא סיבה לדרשה, בין מהתורה ובין מדרבנן]

תנן
[משנה לקמן כ"ו א']: "זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע [אשה שפלטה שכבת זרע תוך שלושה ימים מתשמיש המיטה אסורה בדברי תורה מתקנת עזרא. כאן מדובר ששימשה לפני שנעשתה נדה, ואחרי שנעשתה נדה פלטה את הזרע], המשמשת [תשמיש המיטה] וראתה דם, צריכין טבילה [החידוש הוא שהם טמאים בטומאה חמורה יותר מטומאת קרי, טומאת זיבה או נדה, ואין טומאה זו אוסרת אותם בדברי תורה, שתקנת עזרא היתה דווקא על טומאת קרי, ואינם נטהרים מטמאת זיבה ונדה בטבילתם, שהם צריכים ימים נקיים לפני הטבילה, והייתי אומר שלכן לא יחמירו לאסרם בדברי תורה מתקנת עזרא. ומחדשים רבנן במשנה, שאעפ"כ הם אסורים מתקנת עזרא בתלמוד תורה]
ורבי יהודה פוטר".

עד כאן לא פטר רבי יהודה אלא בזב שראה קרי, דמעיקרא [מתחילה. כשנטמא בטומאת זיבה] לאו בר טבילה הוא [אין הוא חייב בטבילה לדברי תורה, שתקנת עזרא היא רק לטומאת קרי. ומכיוון שהוא טמא בזיבה ופטור מטבילה לדברי תורה, היינו אומרים ששוב לא תטמא אותו טומאת קרי שקלה מטומאת זיבה. והוא הדין לנדה שפלטה], אבל בעל קרי גרידא מחייב [כי אם פוטר, היה לו לומר שפטור במקום שהחידוש לפטור יותר גדול, בבעל קרי גרידא, ולא בזב שראה קרי]
וכי תימא
[תאמר] הוא הדין דאפילו בעל קרי גרידא נמי [גם] פטר רבי יהודה, והאי דקא מפלגי [שחולקים] בזב שראה קרי, להודיעך כחן דרבנן [שאפילו באופן זה אוסרים]
אימא
[אמור] סיפא, "המשמשת וראתה דם צריכה טבילה" [להתירה בדברי תורה], למאן [למי] קתני לה [לשיטת מי נצרך לאמרה]
אילימא
[אם לומר] לרבנן, פשיטא [פשוט. ולא היה צריך לאמרו]. השתא [כעת] ומה זב שראה קרי, דמעיקרא [שמקודם] לאו בר טבילה הוא [אינו חייב בטבילה לדברי תורה, אע"פ שטומאתו חמורה מטומאת בעל קרי], מחייבי רבנן, המשמשת וראתה דם, דמעיקרא בת טבילה היא [היתה מחוייבת לטבול לטומאת קרי לפני שנטמאה בנדה], לא כל שכן?
אלא לאו ר' יהודה היא, ודוקא קתני לה "משמשת וראתה נדה אינה צריכה טבילה", אבל בעל קרי גרידא מחייב
[כי אם פוטר, היה לו להשמיענו בו שהוא חידוש גדול יותר לפטור].

מודעות פרסומת