Archive for the ‘ברכות דף י"ט עמוד ב'’ Category

ברכות – דף י"ט עמוד ב'

30 בנובמבר 2009

"העומדים בשורה וכו'" [מביא ממשנתנו: העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים].

תנו רבנן, שורה הרואה פנימה פטורה [את חלל ההקף אחורי שורה הפנימית והאבל יושב שם. רש"י], ושאינה רואה פנימה חייבת. רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורין, מחמת עצמן [ולא מחמת כבוד, שלא באו לנחם אלא לראות את המאורע. רש"י] חייבין.

אמר רב יהודה אמר רב, המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק. מאי טעמא? (משלי כא, ל) "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'", כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.
(חומר למחשבה:
מההמשך מבואר שמדובר בכלאיים מדין תורה, אבל כלאיים דרבנן אינו פושט משום שגדול כבוד הבריות לדחות איסור מדברי סופרים. וכן כתבו בכל הראשונים והפוסקים.

יש לעיין, מכך שיש צורך בלימוד מהפסוק "אין חכמה ואין תבונה וכו'", מוכח שאם לא היה הלימוד מהפסוק, היינו אומרים שגם בכלאיים מדין תורה לא יפשוט משום כבוד הבריות. למרות שאין מקור ללמדנו את זה, היינו אומרים כן מסברא בלבד, שמותר לעבור בקום עשה על לאו מדין תורה משום כבוד הבריות.

בכל מקום שלומדים מפסוק דבר שהיינו אומרים כך גם ללא הפסוק, הגמרא שואלת לשם מה נצרך הפסוק. מכיוון שכאן היא לא שואלת, מוכח שללא הפסוק לא היינו אומרים שצריך לפשוט את הכלאיים.

להתיר לעבור על לאו מהתורה במקום פיקוח נפש צריך לימוד מפסוק. "וחי בהם" במסכת יומא פ"ה ב'.

וברמב"ם פרק ה' מיסודי התורה הלכה א': "בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג. שנאמר במצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם".

הרי מבואר שיש צורך בלימוד מ"וחי בהם". ומוכח מזה שאם לא היה לימוד מהפסוק "וחי בהם", היינו מסברא אומרים שצריך למות ולא לעבור על איסור תורה.

לכאורה זו תמיה גדולה, שאם לא היו לימודים מ"וחי בהם", ולא מ"אין חכמה ואין תבונה וכו'" והיינו דנים רק מהסברא, היינו אומרים שאם נוכרי אומר לו לבש שעטנז או שאמית אותך, חייב למות ולא ללבוש שעטנז. אבל אם הוא ערום ואנשים רואים אותו, מותר לו ללבוש שעטנז כדי שלא יתבזה.

אם נכרי היה אומר לו פשוט בגדיך בשוק ואם לא אמיתך, פשוט מסברא, ללא צורך בלימוד מפסוקים, שעליו לפשוט בגדיו ולא למות. כי פיקוח נפש חמור יותר מכבוד הבריות, ואם כן כיצד ייתכן שמסברא כבוד הבריות היה סיבה להתיר איסור לאו מהתורה יותר מאשר פיקוח נפש?

יותר מזה, הלימוד מ"אין חכמה ואין תבונה וכו'", לא בא ללמדנו שכבוד הבריות אינו סיבה מספיקה להתיר איסור לאו מהתורה. גם אחרי הלימוד הזה, נשארה נכונה הסברא שכבוד הבריות הוא סיבה להתיר איסור תורה. רק למדנו שכבוד שמיים עדיף מכבוד הבריות, ולכן אין כאן משום כבוד הבריות. אבל אם היה משום כבוד הבריות, היה די בזה להתיר איסור תורה גם אחרי הלימוד מהפסוק "אין חכמה וכו'".

יש הבדל אם אסור ללבוש כלאיים כשהוא ערום בשוק, בגלל שיש דין איסור כלאיים, או בגלל שכבוד שמיים עדיף על כבוד הבריות.
אם היה אסור פשוט משום שיש דין שאסור, וכבוד הבריות לא די בו כדי להתיר, לא היה אכפת לנו בסוגייתנו מה עדיף, כבוד הבריות או כבוד שמיים.

כעת יש כאן חידוש נוסף. מהעובדה שצריך את הפסוק כדי ללמוד שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, מוכח שלולא הפסוק, מהסברא, היינו אומרים שגם במקום שיש חילול השם נחלוק כבוד לרב, ושכבוד הבריות עדיף על כבוד שמיים.

הטעם שנקט בלשון "אין חולקים כבוד לרב", למרות שלא הוזכר רב, הוא משום שמקורו של לימוד זה הוא מהמעשה שמובא בגמרא מסכת סנהדרין דף פ"ב עמוד א', שזמרי בן סלוא בא עם המדיינית לפני משה, במעמד כל בני ישראל, ושאל אותו מה דינה של זו? ונתעלמה ממשה ההלכה. ופנחס בן אלעזר ידע את ההלכה, ולא היה ראוי שיורה הלכה לפני רבו משה, משום כבוד רבו, ואז למד מהפסוק אין חכמה ואין תבונה וכו', שכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, דהיינו משה, והורה את ההלכה.

אלה שאלות יסודיות בסוגייא כאן. לעורר על השאלות חשוב יותר מליישב אותן. לכן הבאתי כאן רק את השאלות. מה שהיה לי לבאר בעניין הזה וליישב, כתבתי באריכות בעמוד על "כבוד, נפש הבהמית", יעויין שם).

מתיבי [משיבים. שואלים מכח הברייתא]: "קברו את המת וחזרו, ולפניהם ב' דרכים אחת טהורה ואחת טמאה, בא בטהורה באין עמו בטהורה, בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו [דרך טמאה היינו שיש שם טומאת מת. ובקהל יש כהנים שאסור להם מהתורה להיטמא בטומאת מת, ואעפ"כ באין עמו משום כבודו]".

אמאי [למה]? לימא [לומר] אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'?

תרגמה [פירש את הברייתא] רבי אבא, בבית הפרס דרבנן [דלא מטמא אלא מדרבנן. והוא שדה שנחרש בו קבר וחשו חכמים שמא דלדלו כלי המחרישה את העצמות והדורס עליהן מסיטן, ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל. וכיון דמדרבנן הוא דאסור, רבנן הוא דאחלוה ליקרייהו [שמחלו לכבודם] גבי אבל. רש"י. וכוונתו שמדין תורה אין צריך לחשוש לספק הזה, ורק חכמים החמירו, ומכיוון שהוא מדבריהם, הם מחלו כבודם והתירו לכהן להיטמא מדרבנן משום כבוד האבל],

דאמר רב יהודה אמר שמואל, מנפח אדם בית הפרס והולך [אם היה מדין תורה לחשוש לספק הזה, לא היה מספיק בבדיקה של מנפח, אבל מכיוון שהוא דרבנן, התירו אם בודק על ידי שמנפח את העפר ומסתכל אם יש שם עצם].

ואמר רב יהודה בר אשי משמיה דרב, בית הפרס שנדש טהור [אם דשו בו רגליים רבות התירוהו לכהנים. ומוכח גם מכאן שבית הפרס הוא מדרבנן].


תא שמע [בא שמע. מביא ברייתא]: "דאמר ר' אלעזר בר צדוק מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל [הרי לכבוד הבריות עוברים על "נפש לא יטמא", (ויקרא כא) דהא ר' אלעזר בר צדוק כהן הוה, כדאמרינן בבכורות (דף לו.). רש"י], ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אמרו אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם".

אמאי [למה]? לימא [לומר] "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?

כדרבא. דאמר רבא: דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה. ורוב ארונות יש בהן חלל טפח, וגזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו בהו רבנן [טומאת המת עולה עד הרקיע מעל גוף המת. כל מי שעובר מעל גוף המת נטמא בו, ואם הוא כהן הוא עובר באיסור מהתורה. אם בתוך הארון יש חלל טפח בין גוף המת לחלק העליון של הארון, החלק העליון של הארון נחשב אוהל מעל המת, ועוצר את התפשטות הטומאה כלפי מעלה. אם יש פחות מטפח, אין גג הארון נחשב אוהל, ואינו חוצץ בעד הטומאה והיא בוקעת עד הרקיע.

רוב ארונות יש בהם טפח. מהתורה הולכים אחר הרוב, ולכן אם לא ידוע הגובה בין גוף המת לגגו של הארון, מותר מהתורה לסמוך על הרוב, לעבור מעליו. חכמים גזרו שלא לעבור, ולכן אם עבר, הוא עובר רק על איסור מדברי סופרים].


תא שמע [בא שמע. מביא ברייתא]: "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה".

ואמאי [ולמה]? לימא [לומר] "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'".

תרגמה [פירש אותה] רב בר שבא קמיה דרב כהנא [לפני רב כהנא] בלאו (דברים יז, יא) ד"לא תסור" [וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמאל].

אחיכו עליה [צחקו עליו], לאו ד"לא תסור" דאורייתא היא [מהתורה הוא. הם הבינו כוונתו שמדובר באדם שבא אל השופט בשאלה אם בגד שנארג באופן מסויים הוא שעטנז, או שלבישת בגד באופן מסויים אסורה משום שעטנז. והשופט השיב לו שיש בו איסור שעטנז. ועל זה התורה ציוותה בלאו "לא תסור" שישמע לפסק ההלכה של השופט ולא יחלוק עליו ויפרש אחרת. וסברו שעל אופן כזה התכוון רב בר שבא והתיר באופן כזה ללבוש שעטנז אם הוא ערום בשוק. לכן צחקו עליו, שזה גם הוא איסור תורה הוא].

אמר רב כהנא, גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה [אדם גדול אמר דבר, לא תצחקו עליו] כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור [כל הדברים של רבנן הסמיכום על לאו של "לא תסור"], ומשום כבודו שרו רבנן [ומשום כבודו התירו רבנן].

[רב בר שבא פירש שהברייתא "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" מתכוונת שכבוד הבריות דוחה רק איסורים שהם מדברי סופרים ולא איסורי תורה. הסיבה שקורא לדברים שהם מדרבנן "לא תעשה שבתורה", היא משום שהלאו "לא תסור" הוא ציווי מדין תורה לשמוע לחכמים בכל איסוריהם ותקנותיהם.

אם עובר על דברי חכמים מתוך כוונה לא לציית להם, עובר על לאו של "לא תסור" שהוא מדין תורה.

אם עובר על דברי חכמים רק משום שקשה לו לקיים את האיסור או שתקף אותו יצרו ואין כוונתו לא לציית לדברי חכמים, עובר רק על דין דרבנן ולא על דין תורה של לא תסור.

במקרים של סוגייתנו, שכהן נטמא בטומאה מדרבנן משום כבוד הבריות, הוא עובר על הדין מתוך בחירה ורצון, שמעדיף את כבוד הבריות על פני שמיעה לדברי חכמים. באופן כזה הוא עובר על איסור תורה של "לא תסור".

כלפי זה הסביר רב כהנא שמשום כבודו התירו רבנן. הכוונה היא שהסיבה שכבוד הבריות אינו מתיר לעבור איסור אינה משום שדין האיסור לא נדחה מפני כבוד הבריות, אלא משום שכבוד שמיים עדיף, וכבוד שמיים הוא לשמוע בקול מי שציווה את איסורי התורה.

הלאו של "לא תסור" הפקיד בידי חכמים לקבוע ממה לא לסור, כלומר לקבוע מה יהיה אסור מדרבנן. לכן הכבוד של לא לעבור על מה שאמרו חכמים אינו כבוד שמיים כמו הכבוד של לא לעבור על איסור שכתוב בתורה, אלא הוא כבוד חכמים. כי הם קבעו מדעתם מה יהיה אסור. וכבוד שמיים כאן הוא לכבד את החכמים.

לכן יש כח בידי חכמים למחול על כבודם מול כבוד הבריות, ולקבוע שעדיף לכבד את הבריות מלכבד את חכמים על ידי ציות לאיסור שהם קבעו. למרות שחוסר ציות להם הוא עבירה על איסור תורה.

כל זה הוא פירוש מהלך הסוגיא לפי רש"י כאן. עיין לקמן ל"א א', בסוף העמוד, שהבאתי שיש הסוברים ש"לא תסור" אינו מדאורייתא, ודנתי בזה מעט. העניין כאן יובן יותר לפי מה שכתבתי בעמוד על "כבוד, נפש הבהמית". יש פירושים נוספים בדברי הראשונים].


תא שמע [בא שמע. מביא ברייתא]: (דברים כב, א) "והתעלמת מהם" ["לא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ"], פעמים שאתה מתעלם מהם, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם [בפשטות הדרשא היא משום שהיה לו לומר "לא תתעלם משור אחיך או שיו הנדחים אשר תראה". כי דרך התורה לומר קודם את גוף האיסור ואז לפרט את דיניו. ומכיוון שבמקום שהיה לומר לא תתעלם כתב והתעלמת, דרשו מזה ללמוד שיש פעמים שכן מתעלם. כן נראה לעניות דעתי, ובמלבי"ם פירש באופן אחר].

הא כיצד? אם היה כהן והיא [האבידה] בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו [שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה, יתרים על דמי האבדה. ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם, ונמצא הוא מפסיד. רש"י], לכך נאמר "והתעלמת" [עד כאן הברייתא.

במסכת בבא מציעא דף ל', עמוד א'-ב', מבואר שהדרשה של "והתעלמת" נצרכת רק לזקן ואינה לפי כבודו. זה לשון הגמרא שם:

מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול [משום שאינו  כבודו], הרי זה לא יטול.

מנהני מילי [מניין דברין אלה]? דתנו רבנן:"והתעלמת", פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם.

הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם.

למאי איצטריך קרא [למה נצרך הפסוק]?

אילימא [אם לומר] לכהן והיא בבית הקברות. פשיטא [פשוט ואין צריך דרשה על זה] האי [זה. השבת אבידה] עשה, והאי [להיטמא למת] לא תעשה ועשה. ולא אתי [בא] עשה [של השבת אבידה] ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה [של האיסור של כהן להיטמא. – ואע"פ שבהשבת אבידה יש גם לא תעשה, "לא תוכל להתעלם", מכל מקום לא תעשה לא דוחה כלום, ורק העשה הוא סיבה לדחות מצווה אחרת].

ותו [ועוד], לא דחינן איסורא מקמי ממונא [לא דוחים איסור מלפני ממון].

אלא לשלו מרובה משל חבירו? מדרב יהודה אמר רב נפקא [יוצאת] דאמר רב יהודה אמר רב: "אפס כי לא יהיה בך אביון" שלך קודם לשל כל אדם.

אלא לזקן ואינו לפי כבודו [רק לזה נצרכת הדרשה של "והתעלמת"]].

אמאי [למה]? לימא [לומר] "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?

שאני התם דכתיב [שונה שם שכתוב]: "והתעלמת מהם" [ויש לימוד מיוחד שיבטל מצוות השבת אבידה משום כבוד הבריות].

וליגמר מינה [וללמוד ממנה. כלומר נלמד ממצוות השב אבידה לכל המצוות שמותר לעבור על דין תורה משום כבוד הבריות]?

איסורא מממונא לא ילפינן [איסור מממון לא לומדים].

(לא לומדים להקל בדין ממצוות של ממון למצוות של איסור. זהו כלל שנוגע לכמה סוגיות. ויש גם מקומות שכן לומדים מממון לאיסור.

בטעם לכך יש שפירשו שמצוות של ממון ניתנו למחילה, כלומר לבעל האבידה יש רשות למחול על ממונו ואז לא יהיה החיוב להשיב לו, ולכן הן נחשבות קלות יותר מאיסורים כמו שעטנז וכיו"ב שלא ניתנו למחילה.

בסוגיא שלנו ניתן להבין שמצוות השבת אבידה אינה ציווי ישיר של התורה, שהרי אם מחל בעל האבידה אין חיוב להשיב. אלא התורה רק ציוותה לעשות רצונו של בעל האבידה, והוא קובע מה רצונו, אם לתבוע או למחול. זה קצת דומה למצוות לא תסור, שהתורה ציוותה לעשות ציווי חכמים, והם קובעים לפי רצונם מה הציווי.

אמנם במקומות אחרים ההסבר הזה אולי לא מתאים, וצריך עיון בכל המקומות שבהם נאמר כלל זה, כדי להבינו על בוריו).

(חומר למחשבה:

מהלך הסוגיא אצלנו תמוה, בגמרא מקשה למה לא חייב להשיב, הרי כבוד השם קודם לכבודו של הזקן, ומשיב שהוא משום שכתוב "והתעלמת".

הרי כשהקשה על הברייתא שדורשת "והתעלמת", לא ייתכן שלא ידע שכתוב "והתעלמת", ובהכרח הקשה למרות שידע שכתוב "והתעלמת". וצריך להבין מה הקשה.

וכמובן גם לא מובן מה עונים על השאלה, שכתוב "והתעלמת". הרי המקשה ידע את זה?
אותו קושי יש גם בהמשך הסוגייה:
"תלמוד "ולאחותו", לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה [והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה. רש"י].

אמאי [למה]? לימא [לומר] אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'? שאני התם דכתיב [שונה שם שכתוב] "ולאחותו".
וגם יש לתמוה אותה תמיהה, שהרי על עצם הברייתא שלומדת "ולאחותו", שואל אמאי וכו'? והרי יודע שיש את הדרשה "ולאחותו". ומה מקשה? ומה מתרץ לו כשאומר שכתוב "ולאחותו"?

מה שנראה לי לבאר בזה כתבתי באריכות בעמוד על "כבוד" יעויין שם).

תא שמע [בא שמע. מביא ברייתא]: (במדבר ו, ז) "ולאחותו" [ כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לא יָבא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחתוֹ לא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלהָיו עַל ראשׁוֹ. הפסוק נאמר לגבי נזיר] מה תלמוד לומר [מכיוון שנאמר כבר "על נפש מת" לא הוצרך לומר שוב "לאביו ולאמו וכו'". ומכל אחד מהם יש דרשה. כעת אחרי שדרש ללמוד מאביו אמו ואחיו, שואל מה נלמד מ"ולאחותו"]?

הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא? אמרת "לא יטמא".

יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה [מת שאין לו קוברים]? תלמוד "ולאחותו", לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה [והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה. רש"י].

אמאי [למה]? לימא [לומר] אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'?

שאני התם דכתיב [שונה שם שכתוב] "ולאחותו".

וליגמר מינה [ונלמד ממנה להתיר במקומות אחרים איסור תורה מפני כבוד הבריות]?

שב ואל תעשה שאני [שונה. במת מצווה הוא מבטל מצוות פסח ומילה בשב ואל תעשה, שהוא עוסק בקבורת המת מצווה והם ממילא מתבטלים מאליהם, ואם התירה התורה שם משום כבוד הבריות, אי אפשר ללמוד מזה לעבור בקום ועשה על איסור, כגון ללבוש שעטנז].

[רש"י:

"ולאחותו" מה תלמוד לומר? בנזיר כתיב "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא", וסמיך ליה "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם", דהא כולהו בכלל על נפש מת לא יבא היו, ולמה יצאו?

"לאביו", פרט למת מצוה.

"לאמו" מה תלמוד לומר? משום מת מצוה לא איצטריך, דמ"לאביו" נפקא [יוצאת], ודרשי ליה בספרי ללמוד שאם היה נזיר זה כהן דהוו עליה שתי קדושות, אף הוא לאמו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה.

"לאחיו" מה תלמוד לומר? הרי שהיה כהן גדול והוא נזיר אף הוא לאחיו לא יטמא, אבל מטמא למת מצוה.

"ולאחותו" מה תלמוד לומר? אם אינו ענין לזה תנהו ענין למי שהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה.

וטומאת גופו שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה, דקא מעקר בידים [שעוקר בידיים = כלומר בקום עשה] מפני כבוד הבריות, דלאו "שב ואל תעשה" הוא, היינו טעמא דלא גמרינן מיניה [זה הטעם שלא לומדים ממנה], דהתם [ששם] לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה [שדוחה לא תעשה שלה], דמעיקרא [שמתחילה] כשנכתב לא תעשה דטומאה, לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים].