Archive for the ‘ברכות דף י"ח עמוד ב'’ Category

ברכות – דף י"ח עמוד ב'

27 בנובמבר 2009

"רב פעלים מקבצאל", שריבה וקבץ פועלים לתורה.
"והוא הכה את שני אריאל מואב", שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני.
"והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג", איכא דאמרי
[יש שאומרים] דתבר גזיזי דברדא [ששבר גזיזי קרח] ונחת וטבל [וירד וטבל]. איכא דאמרי [יש שאומרים] דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא [ששנה ספרא דבי רב ביום חורף. ספרא דבי רב הוא מדרש ספרא על ספר ויקרא].

"והמתים אינם יודעים מאומה" אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים, שנאמר: (יחזקאל כא, ל) "ואתה חלל רשע נשיא ישראל" [על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וקורהו חלל. רש"י]. ואי בעית אימא [ואם רצונך אמור] מהכא [מכאן]: (דברים יז, ו) "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת", חי הוא? אלא המת מעיקרא [מקודם. שהוא רשע נקרא מת עוד מקודם שממיתים אותו].


בני ר' חייא נפוק לקרייתא [להתעסק בעבודת אחוזתם. רש"י]. אייקר להו תלמודייהו [אשתכח תלמודם מגרסתם. אייקר, הוכבד עליהם מחמת שכחה. רש"י]. הוו קא מצערי לאדכוריה [היו מצטערים להזכירו]. אמר ליה [לו] חד לחבריה, ידע אבון בהאי צערא [ידע אבינו בצער זה. ואביהם מת היה].

אמר ליה אידך [השני] מנא [מניין] ידע, והא כתיב [והרי כתוב]: (איוב יד, כא) "יכבדו בניו ולא ידע" [יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלא יֵדָע וְיִצְעֲרוּ וְלא יָבִין לָמוֹ: אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל]?

אמר ליה אידך, ולא ידע? והא כתיב [והרי כתוב]: (איוב יד, כב) "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" ואמר רבי יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי.

אמרי [אומרים] בצערא דידהו ידעי בצערא דאחרינא לא ידעי [בצער שלהם יודעים, בצער של אחרים לא יודעים. רש"י: צער גופם ממש כגון עקיצת הרימה].

ולא? והתניא [והרי נאמר בברייתא] מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני [בשנות] בצורת. והקניטתו אשתו. והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות [של שתי ילדות מתות. רש"י] שמספרות זו לזו. אמרה חדא לחברתה, חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה חברתה, איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה, חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה, שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו. הלך הוא וזרע ברביעה שניה. של כל העולם כולו לקה, שלו לא לקה.

לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות. ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא לחברתה, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה, חברתי לא כך אמרתי לך איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים. אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה, חברתי מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה שמעתי שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו. הלך וזרע ברביעה ראשונה. של כל העולם כולו נשדף, ושלו לא נשדף.

אמרה לו אשתו מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח לה כל הדברים הללו.

אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה, אמרה לה לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים.

לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות. ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה, חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה, חברתי הניחני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים [עד כאן הברייתא].

אלמא ידעי [אמור יודעים. המתים יודעים מה נעשה בארץ החיים מלבד הצער של עצמם].

דילמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו [שמא איש אחר מת והלך ואמר להן].


תא שמע [בא שמע]: דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזיכתיה עד דאתי ואזיל לבי רב [זעירי היה מפקיד זוזים אצל בעלת המלון שלו, עד שבא והולך לבית רב]. שכיבה [מתה]. אזל בתרה לחצר מות [הלך אחריה לבית הקברות. רק כאן ובסוגיא הסמוכה נקרא בית הקברות בשם זה]. אמר לה, זוזי היכא [זוזים היכן]? אמרה ליה, זיל שקלינהו מתותי בצנורא דדשא [לך קחם מתחת חור משקוף הדלת] בדוך פלן [במקום פלוני], ואימא לה לאימא [ואמור לה לאמא] תשדר לי מסרקאי וגובתאי דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר [תשלח לי מסרקות שלי וכלי הכחל, עם פלונית שבאה למחר. כלומר אותה פלונית תמות מחר. רש"י: גובתא=קנה. ובשביל שמתה ילדה אמרה כן לעגמת נפש].

אלמא ידעי [אמור יודעים. מה שעושין שידעה זו שזו גוססת ונטויה למות. רש"י].

דלמא [שמא] דומה קדים ומכריז להו [מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו עכשיו יבא פלוני. אבל שאר דברי החיים אינם יודעים. רש"י].


תא שמע [בא שמע] דאבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי [אביו של שמואל היו מופקדים אצלו זוזים של יתומים]. כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה [כשנחה נפשו לא היה שמואל אצלו]. הוו קא קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי [היו קוראים לו בן אוכל זוזים של יתומים]. אזל אבתריה לחצר מות
[הלך אחריו לבית הקברות].

אמר להו בעינא אבא [אמר להם, לרוחות, אני מבקש את אבא. שמו של אביו היה "אבא". רש"י: המתים נגלו לו כאילו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה].

אמרו ליה אבא טובא איכא הכא [אבא הרבה יש כאן].

אמר להו בעינא אבא בר אבא [אני מבקש אבא בן אבא].

אמרו ליה אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא [אבא בר אבא גם הרבה יש כאן].

אמר להו בעינא [מבקש אני] אבא בר אבא, אבוה דשמואל [אביו של שמואל], היכא [היכן]?

אמרו ליה סליק למתיבתא דרקיעא [עלה לישיבה של רקיע].

אדהכי [עד שכך] חזייה ללוי דיתיב אבראי [ראה את לוי שיושב בחוץ].

אמר ליה אמאי יתבת אבראי [למה יושב אתה בחוץ], מאי טעמא לא סלקת [מה הטעם לא עלית. לישיבה של רקיע]?

אמר ליה, דאמרי לי, כל כי הנך שני דלא סליקת למתיבתא דרבי אפס [כל כמו אותן שנים שלא עלית לישיבה של רבי אפס], ואחלישתיה לדעתיה [והחלשת לדעתו], לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא
[לא מכניסין אותך לישיבה של רקיע].

אדהכי והכי אתא אבוה [עד שכך וכך, בא אביו]. חזייה דהוה קא בכי ואחיך [ראהו שהיה בוכה וצוחק].

אמר ליה, מאי טעמא קא בכית [מה טעם אתה בוכה]?

אמר ליה, דלעגל קא אתית [שבקרוב אתה בא].

מאי טעמא אחיכת [מה הטעם צחקת]?

דחשיבת בהאי עלמא טובא [שאתה חשוב בעולם זה הרבה].

אמר ליה, אי חשיבנא נעיילוה ללוי [אם אני חשוב, יכניסו את לוי]. ועיילוהו ללוי [והכניסוהו ללוי].

אמר ליה זוזי דיתמי היכא [זוזים של יתומים היכן]?

אמר ליה זיל שקלינהו באמתא דרחיא [לך קחם באמת הריחיים]. עילאי ותתאי דידן [עליונים ותחתונים שלנו], ומיצעי דיתמי [ואמצעיים של יתומים].

אמר ליה, מאי טעמא עבדת הכי [מה הטעם עשית כך]?

אמר ליה, אי גנובי גנבי מגנבו מדידן [אם ייגנבו גנבים, ייגנבו משלנו], אי אכלה ארעא [אם אכלה האדמה] אכלה מדידן [אכלה משלנו].

אלמא דידעי [אמור שיודעים. רש"י: מי חשוב בין החיים. קשה לפירוש רש"י, שאביו אמר לו שחשוב הוא בעולם העליון. וצריך לומר שכיוון שנוגע למי שעודו בחיים, לא היו יודעים אם לא גלוי לפניהם עולם החיים. ותוספות פירשו בעניין אחר, עיין שם].

דילמא שאני [שמא שונה] שמואל, כיון דחשיב קדמי ומכרזי פנו מקום [כיוון שחשוב מקדימים ומכריזים: "פנו מקום"!].


ואף ר' יונתן הדר ביה [חזר בו]. דאמר [שאמר] רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר: (דברים לד, ד) "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר" [וַיאמֶר יְהוָה אֵלָיו [אל משה] זאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לֵאמר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לא תַעֲבר].
מאי
[מהי] "לאמר" [היא תיבה מיותרת]? אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם.

ואי סלקא דעתך דלא ידעי [ואם עולה בדעתך שאינם יודעים. רש"י: אין מבינין כלום אלא צערא דגופא] כי אמר להו מאי הוי [כאשר אמר להם מה היה. כלומר אינם מבינים ענייני החיים ולא הועילה אמירתו כלום]?

אלא מאי דידעי [אלא מה, שיודעים]? למה ליה [לו] למימר להו [לומר להם]?

לאחזוקי ליה טיבותא למשה [להחזיק טובה למשה].