Archive for the ‘ברכות דף י"ח עמוד א'’ Category

ברכות – דף י"ח עמוד א'

27 בנובמבר 2009

גמ' [גמרא:] מוטל לפניו אין [כן. שיבוש של "הן"], ושאינו מוטל לפניו לא ["אינו מוטל לפניו" הכוונה שעדיין לא נקבר, אבל הוא בחדר אחר]?

ורמינהי [מקשים מברייתא]: מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר [בחדר אחר], ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו [אין צריך שיברכו לו אחרים בברכת הלחם. רש"י], ואין מזמנין עליו [אין מצטרף עם שלשה לזימון. רש"י], ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת מיסב, ואוכל בשר ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן.

ואמר רבי יוחנן מאי בינייהו [מה בין תנא קמא, התנא שאמר את תחילת הברייתא, לבין רבן שמעון בן גמליאל]? תשמיש המטה איכא בינייהו [יש ביניהם. שלתנא קמא אסור בשבת ולרבן שמעון בן גמליאל מותר וחייב משום מצוות עונה. הדין הזה תלוי בשאלה אם אבילות נוהגת בשבת בדברים שבצנעה, שהיא סוגיא במסכת מועד דפים כ"ג-כ"ד].


קתני מיהת [בכל זאת] פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה
[ואפילו כשהוא אוכל בבית חברו. רש"י. ויש להקשות על המשנה שמשמע ממנה שרק במוטל לפניו פטור מכל המצוות, אבל אם הוא בבית חבירו חייב]?


אמר רב פפא תרגמא אמחזיר פניו ואוכל [תפרשה על מחזיר פניו ואוכל. את הברייתא שאמרה פטור מכל המצוות, תפרש שהכוונה היא רק למחזיר פניו ואוכל, ולא לאוכל בבית אחר או בבית חברו].


רב אשי אמר, כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי [דומה. כלומר נחשב], שנאמר: (בראשית כג, ג) "ויקם אברהם מעל פני מתו". ונאמר: "ואקברה מתי מלפני" ["וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמר: גֵּר וְתוֹשָׁב אָנכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי". כשאמר אברהם "ואקברה מתי מלפני" לא היתה מוטלת לפניו ממש, ואעפ"כ החשיבה כמוטלת לפניו] כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי.


מתו אין [כן], אבל משמרו [אדם אחר שאינו קרובו אלא שומר עליו. רש"י] לא [כך משמע מהמשנה]?

והתניא [מקשה מברייתא], המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.

[מתרץ:] משמרו אע"פ שאינו מתו, מתו אע"פ שאינו משמרו [המשנה אמרה "מי שמתו", כלומר קרובו שנחשב מת "שלו", ולא משמרו, כי דיברה אפילו שאינו לפניו ממש, שאינו משמרו, ואז רק קרובו פטור. אבל משמרו גם פטור, אפילו שאינו קרובו, אם הוא ממש לפניו].


מתו ומשמרו אין [כן], אבל מהלך בבית הקברות לא [לא פטור. עד כאן למדנו שאדם שאינו קרובו פטור רק אם משמרו ומוטל לפניו ממש. ולא אם רק מהלך בבית הקברות]?

והתניא [מקשה מברייתא:] לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום (משלי יז, ה) "לועג לרש חרף עושהו".

[מתרץ:] התם [שם. במהלך בבית הקברות] תוך ארבע אמות הוא דאסור, חוץ לארבע אמות חייב. דאמר מר [שאמר המורה] מת תופס ד' אמות לקריאת שמע [הכוונה למה שנאמר במסכת סוטה דף מ"ג ב': כי אתא רב דימי [כשבא רב דימי מארץ ישראל] אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לק"ש, דכתיב "לועג לרש חרף עושהו"]. הכא [כאן. בקרובו אע"פ שאינו מוטל לפניו, או במשמרו ומוטל לפניו ואע"פ שאינו קרובו] חוץ לד' אמות נמי [גם] פטור [כי טעם הפטור הוא משום עוסק במצווה פטור מן המצווה, ולא משום לועג לרש].


גופא [קודם הובאה הברייתא להקשות על המשנה, וכעת עוסק בה בעצמה], המשמר את המת אע"פ שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה.

היו שנים, זה משמר וזה קורא, וזה משמר וזה קורא.

בן עזאי אומר, היו באים בספינה מניחו בזוית זו ומתפללין שניהם בזוית אחרת.

[עד כאן הברייתא. כעת מפרשת אותה הגמרא:] מאי בינייהו [מה ביניהם. כלומר מה טעם המחלוקת]?

אמר רבינא חוששין לעכברים איכא בינייהו [יש ביניהם]. מר סבר חיישינן [חוששים. לכן מתחלפים ותמיד אחד משגיח] ומר סבר לא חיישינן [ולכן מותר להניחו בזווית ולהתפלל. משמע שהמחלוקת היא דווקא על ספינה. וביבשה כולם מודים שחוששים לעכברים. וכן משמע ברש"י].

 

(חומר למחשבה:

משמע שגם לבן עזאי אחרי התפילה חוזרים לשמור על המת למרות שאין חשש עכברים. כל המחלוקת היא אם מותר להתפלל שניהם ביחד, אבל לא אם בכלל יש דין לשמור.

אפשר לומר שהסיבה שלבן עזאי חוזרים אחרי התפילה לשמור, היא שיש דין לשמור על המת משום שאין זה כבודו להניחו לבד, גם אם אין שום חשש שיקרה לו משהו.

דין זה של לשמור גם כשאין חשש, הוא רק לבדוק מדי פעם, ולא להסתכל עליו תמיד, שאם משום כבודו להסתכל עליו תמיד גם כשאין חשש, היה הדין "זה משמר וזה קורא" גם ללא חשש עכברים.

 

עולה שיש בשמירת המת משום כבודו שני אופני חיוב, האחד לשמור בהסתכלות מדי פעם גם כשאין שום חשש, רק כדי שלא יהיה לבד, ואופן שני אם יש חשש לשמור באופן שמציל מהחשש, לתנא קמא אפילו בחשש רחוק כגון עכברים בספינה.

 

אפשר גם לומר שאין דין שלא להשאירו לבד, ואם אין שום חשש מותר שלא לשמור כלל, וכשיש חשש שומרים בהתאם לחשש. אם זה עכברים, מסתכלים כל הזמן, ולחשש אחר די בלהסתכל מדי פעם. ובן עזאי סבר שיש בספינה חשש, רק לא של עכברים, ולהחשש שיש, די אם יסתכלו מדי פעם, ומותר להפסיק לתפילה.

 

זה נוגע להלכה בימינו כששולחים מת במטוס, שאז אין שום חשש, והשאלה אם צריך ללוות אותו. וכן בחדר מתים בבית חולים וכיו"ב, שאין חשש, והשאלה אם מותר להשאירו שם לבד)

 

תנו רבנן המוליך עצמות ממקום למקום הרי זה לא יתנם בדסקיא [שק של עור] ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים מותר. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה.

[עד כאן הברייתא] אהייא [על איזו. כלומר למה מתייחס הסיפא לגבי ספר תורה]?

אילימא ארישא [אם לומר על ההתחלה. שגם ספר תורה אסור לתת בדסקיא ולרכב עליו] פשיטא [זה פשוט ואין צריך לאמרו], מי [האם] גרע ספר תורה מעצמות?

אלא אסיפא [על סיפא. שאם היה מתיירא מפני נכרים מותר. ועל זה חידש שאפילו בספר תורה מותר].


אמר רחבה [כך שמו], אמר רב יהודה, כל הרואה המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו.

ואם הלווהו [ליווה אותו] מה שכרו?

אמר רב אסי עליו הכתוב אומר: (משלי יט, יז) "מלוה ה' חונן דל", (משלי יד, לא) "ומכבדו חונן אביון".


רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי [שקלי = נוטלים. אזלי= הולכים. נראה הכוונה שמרימים שולי גלימתם והולכים. כשצריכים ללכת דרך ארוכה או במהירות, היה עליהם להגביה שולי גלימתם] בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן [התכלת של רבי יונתן, כלומר הציצית שלו, היתה מוטלת באופן שהיתה גלויה]. אמר ליה [לו] רבי חייא, דלייה [הגביהו. כלומר הגביה את הציצית באופן שהבגד יסתיר אותה], כדי שלא יאמרו [המתים] למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו [נחשב שמחרפין כיוון שהמתים אינם יכולים לקיים מצוות ציצית]. אמר ליה, ומי ידעי כולי האי [והאם יודעים כל כך], והא כתיב [והרי כתוב]: (קהלת ט, ה) "והמתים אינם יודעים מאומה"? אמר ליה אם קרית לא שנית, אם שנית לא שלשת, אם שלשת לא פירשו לך: (קהלת ט, ה) "כי החיים יודעים שימותו" אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים, שנאמר: (שמואל ב כג, כ) "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג".

"בן איש חי", אטו [וכי] כולי עלמא [כל האנשים] בני מתי נינהו [בני מתים הם]?

אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי חי.

מודעות פרסומת