Archive for the ‘ברכות דף י"ד עמוד ב'’ Category

ברכות – דף י"ד עמוד ב'

20 בנובמבר 2009

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, מאי טעמיה דרבי יהודה, דכתיב: (ירמיהו י, י) "וה' אלהים אמת" [לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת].

חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת [לפי רבי יהודה שאין מפסיקים בין התיבה האחרונה של קריאת שמע, "אלהיכם", לבין התיבה הראשונה של ברכת גאולה, "אמת", אם נצרך להפסיק מפני הכבוד או היראה, אומר אחרי "אלהיכם" "אמת", ואז פוסק כמו באמצע הפרק. במקרה שפסק לשאול או להשיב שלום מיד אחרי "אמת", וחוזר להמשיך בבברכת גאולה, על זה שואלת הגמרא, האם כעת יחזור ויתחיל ברכת גאולה מהתיבה הראשונה שלה ויאמר שוב "אמת", או שימשיך אותה ממקום שפסק בה, וימשיך מהתיבה שאחרי "אמת"]?

א"ר אבהו א"ר יוחנן, חוזר ואומר אמת.

(אפשר להסביר, שמדין סדר התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, בין סוף קריאת שמע, דהיינו "אלוהיכם", לבין תחילת ברכת גאולה, דהיינו "אמת", יש הפסק של בין הפרקים. מה שלומדים מהפסוק בירמיה "וה' אלהים אמת", אינו משנה את זה, אלא הוא דין בפני עצמו שלמדו חכמים, ואל קשור לגוף דין התפילה. המתפלל בא להפסיק מפני הכבוד או היראה כדין בין הפרקים אחרי "אלוהיכם". אומרים לו, אכן יש כאן חפצא של "בין הפרקים", ואין ראוי שתפסיד כוחך להפסיק כאן כהפסקת בין הפרקים, רק אמור "אמת" אמירה מיוחדת מדין לקיים את הלימוד מירמיה, ולא כאמירת התיבה הראשונה של גאולה, ואחר כך הפסק את הפסקת בין הפרקים, והתחל שוב את גאולה מתחילתה. לפי זה הדין יהיה שאחרי "אמת" יהיה מותר לשאול ולהשיב כמו בבין הפרקים ולא כמו באמצע פרק).


רבה אמר, אינו חוזר ואומר אמת.

(אפשר להסביר שלדעתו הפסוק מירמיה גרם שאנשי כנסת הגדולה שתיקנו את התפילה תיקנו שבין סוף קריאת שמע לתחילת גאולה אינו נחשב בין הפרקים כלל, אלא מגוף תקנת התפילה שהוא חמור אפילו מאמצע פרק. לכן אין כאן הפסקת בין הפרקים כלל, ואחרי אלוהיכם לא יפסיק כלל, ואחרי "אמת" מפסיק כדין אמצע פרק, והדין בהפסקה כזו שממשיך אחרי ההפסקה ממקום שהפסיק, ואין טעם לחזור ולומר אמת).

 

ההוא דנחית [שהתפלל לפני התיבה. "נחית" פירושו ירד. שליח הציבור היה מתפלל במקום נמוך, שאין גבהות לפני המקום] קמיה דרבה [לפני רבה. הכוונה בבית הכנסת של רבה], שמעיה רבה [שמעו רבה] דאמר אמת אמת תרי זימני [שאמר "אמת" "אמת" שתי פעמים], אמר רבה, כל אמת אמת תפסיה להאי [ריהטא של אמת תפסתו לזה. רש"י. ריהטא=ריצה].

 

אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא [כמה מעולה שמועה זו], דכי אתא [שכאשר בא. מארץ ישראל] רב שמואל בר יהודה אמר, אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל], ערבית  – "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת" [קריאת שמע של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית כולה, לפי שאין מצות ציצית בלילה, אבל מתחילין אותה ומפסיקים בה ומדלגים, ואומרים אני ה' אלהיכם אמת].

אמר ליה אביי, מאי מעליותא? והא אמר רב כהנא אמר רב, לא יתחיל ואם התחיל גומר [לכתחילה לא יתחיל פרשת ציצית בקריאת שמע של לילה. ואם התחיל גומר. מן הסתם טעמו שכל פרשה שלא פסקה משה אנן לא פסקינן. כמו שנאמר לעיל י"ב ב' שמשום כך לא אומרים פרשת בלעם בקריאת שמע משום טורח ציבור ולא אומרים פסוקים בודדים ממנה].

וכי תימא [וכי תאמר] "ואמרת אליהם" לא הוי התחלה [וַיּאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׁוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם וכו'. כנראה הטעם שעד "ואמרת אליהם" לא נחשב התחלה כי הוא רק הקדמה למה שנאמר בפרשה, ולא גוף האמירה], והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר יצחק אמר רב, "דבר אל בני ישראל", לא הוי התחלה, "ואמרת אליהם" הוי התחלה [צריך הסבר מה הטעם בזה. לכאורה או שלא פסקינן כלל את הפרשה, או שמותר להפסיק כל זמן שהוא רק ההקדמה ולא עצם גוף האמירה. אבל למה לחלק כך איני יודע. עצם הפסוק טעון הסבר, שיש בו אריכות, "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", ולא מצאתי כעת מי שיפרש על דרך הפשט אריכות זו.

שוב מצאתי ברשב"א שהעיר לגבי סוף הפרשה, "אני ה' אלוהיכם", שהוא פסוק בודד ואסור לומר חלקי פרשה שלא פסקם משה. ותירץ : "ויש לומר שכמו שאין "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" התחלה כיון שלא התחיל בעיקר המצוה, כך גם "אני ה' אלהיכם" לא חשבינן ליה בהפסק פרשה, כיון שלא אמר מעיקר המצוה כלום"]?


אמר רב פפא, קסברי במערבא [סוברים בארץ ישראל] "ואמרת אליהם" נמי לא הויא התחלה [גם אינה התחלה] עד דאמר "ועשו להם ציצית" [ואז מודים שאין להפסיק באמצע גוף דברי הפרשה].

אמר אביי, הלכך אנן אתחולי מתחלינן [אנו מתחילים], דקא מתחלי במערבא [כיוון שמתחילים בארץ ישראל. ויש ללמוד מהם שמצווה לומר ה' אלוהיכם אמת], וכיון דאתחלינן מגמר נמי גמרינן [וכיוון שמתחילים, אנו גם גומרים] דהא [שהרי] אמר רב כהנא אמר רב, לא יתחיל ואם התחיל גומר.

 

חייא בר רב אמר, אמר "אני ה' אלהיכם" [דהינו פרשת ציצית. רש"י] צריך לומר "אמת" [הכוונה לכל ברכת גאולה של ערבית. אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו וכו'], לא אמר "אני ה' אלהיכם", אינו צריך לומר "אמת" [לדעתו הסיבה שאומרים ברכת אמת ואמונה בערבית, היא לסמוך אמירת "אמת" אחרי "אני ה' אלוהיכם" כמו שנלמד מהפסוק בירמיה "וה' אלוהים אמת". ומכיוון שאומרים "אמת", תיקנו אגב "אמת" את כל המשך הברכה. לכן אם לא אומר פרשת ציצית בלילה, אין צורך לומר ברכת אמת ואמונה. וצריך לי עיון גדול, שהרי במשנה נאמר "ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה"].


והא בעי לאדכורי [והרי צריך להזכיר] יציאת מצרים? [שואלים על חייא בר רב, אם לא אמר "אני ה' אלוהיכם", דהיינו שלא אמר פרשת ציצית כלל, ולחייא בר רב במקרה כזה גם לא אומר ברכת אמת ואמונה, אם כן כיצד יקיים מצוות זכירת יציאת מצרים של לילה. שאנו פוסקים כמו רבי אלעזר בן עזריה ובן זומא במשנה לעיל י"ב ב', שמזכירים יציאת מצרים בלילות].

[מתרצים שלא מדובר שלא אמר כלל ברכת גאולה והשכיבנו, אלא] דאמר הכי [שאמר כך]: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך" [וממשיך: מי כמכה באלים וגו' מלכותך ראו בניך עד גאל ישראל והשכיבנו. רש"י. לנוסח המלא של ברכות קריאת שמע].

 

"אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע וכו'" [מביא ממשנתנו: "אמר ר' יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות.

"והיה אם שמוע" ל"ויאמר", ש"והיה אם שמוע" נוהג בין ביום ובין בלילה, "ויאמר" אינו נוהג אלא ביום בלבד"]

 

תניא רבי שמעון בן יוחי אומר, בדין הוא שיקדים "שמע" ל"והיה אם שמוע", שזה ללמוד ["ודברת בם". רש"י] וזה ללמד ["ולמדתם אותם את בניכם". ואם לא למד תחלה היאך ילמד את בניו. רש"י].

"והיה אם שמוע" ל"ויאמר", שזה ללמוד וזה לעשות ["ויאמר" אין בה אלא עשייה. רש"י].

אטו "שמע" ללמוד אית ביה, ללמד ולעשות לית ביה [וכי "שמע" ללמוד יש בה, ללמד ולעשות אין בה]? והא כתיב [והרי כתוב] "ושננתם", "וקשרתם" [תפילין], "וכתבתם" [מזוזה]?

ותו [ועוד] "והיה אם שמוע", ללמד הוא דאית ביה ולעשות לית ביה [ללמד הוא שיש בה, ולעשות אין בה]? והא כתיב [והרי כתוב] "וקשרתם", "וכתבתם"?

אלא הכי קאמר [כך אמר], בדין הוא שתקדם "שמע", ל"והיה אם שמוע", שזה ללמוד וללמד ולעשות. "והיה אם שמוע" ל"ויאמר", שזה יש בה ללמד ולעשות, "ויאמר" אין בה אלא לעשות בלבד.


ותיפוק ליה מדרבי יהושע בן קרחה [ותצא לו מדברי רבי יהושע בן קרחה. ומדוע נצרך לטעם אחר]?

חדא ועוד קאמר [אחד ועוד אמר]: חדא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות [כרבי יהושע בן קרחה], ועוד משום דאית בה הני מילי אחרנייתא [משום שיש בה אלה דברים אחרים. כלומר מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי בברייתא].


רב משי ידיה [רחץ ידיו. רש"י: פעם אחת ראוהו שעשה כן], וקרא קריאת שמע, ואנח תפילין, וצלי
[והתפלל].

והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כך]? והתניא [והרי נאמר בברייתא] החופר כוך למת בקבר פטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה [דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדאמרינן בפרק ראשון (דף יא.) "בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה". רש"י]. הגיע זמן קריאת שמע, עולה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל.

הא גופא קשיא [זו בעצמה קשה. כלומר הברייתא סותרת את עצמה] רישא אמר פטור, וסיפא חייב?

הא לא קשיא, סיפא בתרי [הסוף בשניים. בשני אנשים], ורישא בחד [וההתחלה באחד. באיש אחד. רש"י: והכי קאמר [וכך אמר], אם שנים הם, מניח את חבירו חופר והוא עולה ומקיים מצות ק"ש ותפילין ותפלה, וחוזר למלאכה, וחבירו יעלה ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל].

מכל מקום קשיא לרב [שהרי בשניים נאמר שמניח תפילין לפני קריאת שמע, ולא כרב שקודם קרא קריאת שמע ואחר כך הניח תפילין]?

רב כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה, דאמר עול מלכות שמים תחלה ואח"כ עול מצות [לכן קרא קריאת שמע קודם לקבל עליו עול מלכות שמים, ואחר כך הניח תפילין שהוא עול מצווה].

אימר [אמור] דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה, קריאה לעשיה מי שמעת ליה
[האם שמעת לו שאמר. בפרשיות סבר להקדים פרשת עול מלכות שמים לפרשת עול מצוות, אבל לגבי עשיית מצווה ממש לא שמענו שיש להקדים לפניה קריאת פרשת עול מלכות שמים]?

ותו, מי סבר ליה [ועוד, האם סבר רב] כרבי יהושע בן קרחה [אפילו אם נניח שגם במצווה ממש ולא רק בקריאה סבור להקדים עול מלכות שמים לעול מצוות]? והאמר [והרי אמר] רב חייא בר אשי, זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב [פעמים רבות הייתי עומד לפני רב], ומקדים ומשי ידיה [ורוחץ ידיו], ומברך [ברכת התורה], ומתני לן פרקין [ושונה לנו פרקנו], ומנח תפילין, והדר קרי קריאת שמע [ואז קורא קריאת שמע]?

וכי תימא [וכי תאמר] בדלא מטא זמן קריאת שמע [בשלא הגיע זמן קריאת שמע. לכן קודם הניח תפילין. אבל אם היה כבר זמן קריאת שמע היה קורא ואחר כך מניח תפילין.  – וצריך עיון, שהרי לעיל ט' ב' אמר אביי לתפילין כאחרים, דהיינו תחילת זמן תפילין הוא משיכיר בין תכלת ללבן, וזה גם תחילת זמן קריאת שמע. ויש לומר שרב רצה לקרוא קריאת שמע כותיקין עם הנץ החמה, ולכן הניח קודם תפילין], אם כן מאי אסהדתיה דרב חייא בר אשי [מה עדותו של רב חייא בר אשי. הרי הוא היה שם, ואם ראה שהקדמת התפילין היא רק משום שעוד לא הגיע זמן קריאת שמע, מדוע העיד שרב מקדים תפילין לקריאת שמע]?

לאפוקי ממאן דאמר [להוציא ממי שאמר] "למשנה אין צריך לברך" [ברכת התורה. לעיל י"א ב'], קא משמע לן [מחדש לנו] דאף למשנה נמי [גם] צריך לברך [לגבי עניין זה העיד רב חייא בר אשי, ולא התייחס לנושא של קדימת תפילין לקריאת שמע, ולכן אמר כמו שקרה במציאות שהקדים תפילין משום שעוד לא הגיע זמן קריאת שמע].

מכל מקום קשיא לרב [מהברייתא של החופר כוך למת בקבר. שבשניים חופרים נאמר שמקדים תפילין לקריאת שמע]?

שלוחא הוא דעוית [השליח הוא שקילקל. באותו יום שראו את רב קורא קריאת שמע ואחר כך מניח תפילין, היה כבר קרוב לסוף זמן קריאת שמע, או לזמן הנץ החמה אם הקפיד לקרוא כוותיקין, והשליח עם התפילין איחר ועדיין לא הגיע, ולכן קרא רב באותו יום קריאת שמע לפני שהניח תפילין. אבל בכל יום היה מניח תפילין ואז קורא את שמע].


אמר עולא, כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ["בעצמו" הוא 'לישנא מעליא', כלומר הכוונה בקב"ה, ונקט לשון יפה. כתבו בתוספות: פירוש באדון שציווה, שהוא קורא "והיו לטוטפת" "ולאות על ידך", ואין].

 

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כאילו הקריב עולה בלא מנחה [שחייבו הכתוב להקריב עמה שנא' (במדבר כח) ועשירית האיפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצוה] וזבח בלא נסכים [בספר שם משמואל כתב דברים נפלאים בעניין זה כאן].