Archive for the ‘ברכות דף י"ב עמוד ב'’ Category

ברכות – דף י"ב עמוד ב'

15 בנובמבר 2009

רב ששת כי כרע [כאשר כרע] כרע כחיזרא [כרע כענף], כי קא זקיף [כאשר זקף] זקיף כחיויא [זקף כנחש. רש"י: כחיזרא. שבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת: זקיף כחיויא. בנחת ראשו תחלה ואח"כ גופו שלא תראה כריעתו עליו כמשוי: כחויא. כנחש הזה כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט:].

(חומר למחשבה:

חיזרא וחיויא הם סמלים למידת הדין. לפני הזקיפה והזכרת השם הוא נצרף במידת הדין, לכרוע ולהכניע את מה שלא זך ונכון בלבו).

ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל השנה כולה אדם מתפלל 'האל הקדוש', 'מלך אוהב צדקה ומשפט', חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט'.

ורבי אלעזר אמר אפילו אמר 'האל הקדוש' יצא, שנאמר: (ישעיהו ה, טז) "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה", אימתי "ויגבה ה' צבאות במשפט"? אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים, וקאמר [ואמר] "האל הקדוש".

מאי הוה עלה [מה היה עליה. כיצד נפסקה ההלכה]?

אמר רב יוסף 'האל הקדוש' ו'מלך אוהב צדקה ומשפט'.

רבה אמר 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט' והלכתא כרבה.

ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, שנאמר: (שמואל א יב, כג) "גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם".

אמר רבא אם תלמיד חכם הוא [זה שצריך לרחמים], צריך שיחלה עצמו עליו.

מאי טעמא [מה הטעם]? אילימא [אם לומר] משום דכתיב: [שכתוב] (שמואל א כב, ח) "ואין חולה מכם עלי וגולה את אזני" [כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה]. דילמא [אולי] מלך שאני [מלך שונה].

אלא מהכא [מכאן]: (תהלים לה, יג) "ואני בחלותם לבושי וגו'" [וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב. – הפסוק נאמר על דואג ואחיתופל שהיו תלמידי חכמים].


ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו. שנאמר: (יחזקאל טז, סג) "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם אֲדנָי יְהוִה".

דילמא [אולי] צבור שאני [שונה]?

אלא מהכא [מכאן. מכאן נלמד שהמתבייש בעברה שעשה מוחלין לו] (שמואל א כח, טו) "וַיאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אתִי [שאול העלה אותו באוב לשאלו מה לעשות בעת צרה], וַיאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלהִים סָר מֵעָלַי וְלא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה".

ואילו אורים ותומים לא קאמר [לא אמר], משום דקטליה [שהרג. שאול] לנוב עיר הכהנים [רש"י: גם בחלומות גם בנביאים. ולא אמר לו גם באורים, לפי שנתבייש ממנו, שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים לפי שהרגת את הכהנים].

ומנין דאחילו ליה מן שמיא [שמחלו לו מהשמיים. משום שנתבייש על העבירה שהרג את הכהנים]? שנאמר (שמואל א כח, יט) "ומחר אתה ובניך עמי" [וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן יְהוָה בְּיַד פְּלִשְׁתִּים]. וא"ר [ואמר רבי] יוחנן, "עמי" במחיצתי [כלומר בעולם הבא במחיצת הצדיקים].

ורבנן אמרי מהכא [אומרים מכאן]: (שמואל ב כא, ו) "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'" [יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה, וַיאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן]. יצתה בת קול ואמרה "בחיר ה'" [רש"י: גבעונים אמרו לדוד בסוף ימיו, שהיה רעב ג' שנים, וישאל דוד בה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, שהרג את הכהנים שהיו מספיקים לגבעונים לחם ומים, שהגבעונים נתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים למזבח. ויאמר דוד אל הגבעונים ובמה אכפר לכם וברכו את נחלת ה', והם אמרו לו יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול. ובת קול יצאה וסיימה אחריהם 'בחיר ה", דודאי הם לא אמרו בחיר ה', שהרי לגנותו היו באין ולא לכבודו].

אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא, בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה, משום טורח צבור.

[פרשת בלק, במדבר כ"ג-כ"ד:

ט כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לא יִתְחַשָּׁב. י מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ.

כא לא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקב וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. כב אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כג כִּי לא נַחַשׁ בְּיַעֲקב וְלא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. כד הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לא יִשְׁכַּב עַד יאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה.

ה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקב מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. ז יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

יז אֶרְאֶנּוּ וְלא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. יח וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עשֶׂה חָיִל. יט וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר. כ וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. כא וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ. כב כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ. כג וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל. כד וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד.]

(עיין מהר"ל שמבאר עניין עדות בלעם על ישראל, נצח ישראל פרק נ"ז).

מאי טעמא? אילימא [אם לומר] משום דכתיב בה [שכתוב בה] (במדבר כג, כב) "אל מוציאם ממצרים", לימא [לומר] פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב [שכתוב] בהן יציאת מצרים.

אלא אמר ר' יוסי בר אבין, משום דכתיב בה האי קרא [שכתוב בה פסוק זה]: (במדבר כד, ט) "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" [שדומה ל-"בשכבך ובקומך", שהקדוש ב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא. רש"י].

(כמו שכתבתי לעיל, דרך העולם שיש הבדל בין העולם הפנימי של ההתבודדות עם הלב בלילה, לבין עולם העשייה של היום. מאוד קשה לחוות בעולם העשייה את אותו מצב נפשי של קרבה לאמת הפנימית ולנהוג כך. עניין קריאת שמע הוא לשמור במעבר בין שני העולמות, בשכיבה וקימה, על הנאמנות והחיבור לאמת. כמו מזוזה ששומרת על המעבר בין המצב הנפשי של בתוך הבית, למצב הנפשי של חוץ. מעבר בכלל הוא מצב בו עלול האדם "לצאת מעצמו", להפסיק להיות מחובר לפנימיות ולאמת שלו. לכן מרכזי העניין של שכיבה וקימה. לכן הפסוק בפרשת בלק בו מבטיח הבורא שמירה מן היצר באותם פרקי זמן רגישים, וכח לא להתערער בהם, הוא מעניין קריאת שמע בעיקר תוכנו.)

ולימא האי פסוקא ותו לא [ולומר פסוק זה ותו לא. ולא יהיה טורח ציבור]?

גמירי [למודים. כלומר קיבלנו כך במסורת. לכן הוא לשון סביל, שלא למדנו זאת בעצמנו, אלא מקובלנו מדורות קודמים. אבל היא רק ידיעה שקיבלנו ולא ברייתא או משנה כתובה]: "כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן, דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן" [ספר התורה מחולק לפרשיות פרשיות. אין הכוונה ל"פרשת השבוע", אלא למקומות בספר התורה שיש רווח בין המילים. בחומש זה מסומן אות פ' לסמן סוף פרשה פתוחה, או אות ס' לסמן סוף פרשה סתומה. מקבלים אנו שאין לקבוע אמירת פרשה לא שלמה. ולכן לא קבעו רק פסוק "כרע שכב כארי". ואת הפרשה בשלמותה לא קבעו משום טורח ציבור].

פרשת ציצית מפני מה קבעוה [בקריאת שמע. קריאת שמע מורכבת משלוש פרשיות שאינן סמוכות זו לזו. הלימוד מהתורה לקרוא קריאת שמע, מהכתוב ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך, מתייחס רק לפרשה הראשונה (דברים ו' ד'), ויש אומרים רק לפסוק הראשון. את הפרשות האחרות קבעו חכמים לומר, וכאן הגמרא דנה מה הטעם]?

א"ר [אמר רבי] יהודה בר חביבא, מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה [לכאורה מנה שישה דברים. בילקוט מובאת מימרא זו ללא "דעת מינים", ואז יש באמת חמישה דברים. אולי "דעת מינים" היא תוספת מאוחרת. ליישב גרסתנו כתב המהרש"א שאפשר להחשיב עול מצוות דעת מינים לאחד, או שהרהור עבירה והרהור עבודה זרה נחשבים כאחד.עיין שם מה שביאר בזה].

בשלמא הני תלת מפרשן [בשלמא תרגומו בשלום. הכוונה שלא קשה. אלה שלושה מפורשים]:

עול מצות, דכתיב [שכתוב]: (במדבר טו, לט) "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'".

ציצית, דכתיב: "ועשו להם ציצית וגו'".

יציאת מצרים, דכתיב: "אשר הוצאתי וגו'".

[פרשת ציצית, פרשה שלישית של קריאת שמע. במדבר ט"ו:

לז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵּאמר. לח דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. לט וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. מ לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. מא אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם].

אלא דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה, מנלן [מניין לנו]?

דתניא:

"אחרי לבבכם" זו מינות. וכן הוא אומר (תהלים יד, א) "אמר נבל בלבו אין אלהים".

"אחרי עיניכם" זה הרהור עבירה שנאמר: (שופטים יד, ג) "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".

"אתם זונים" זה הרהור עבודה זרה. וכן הוא אומר: (שופטים ח, לג) "ויזנו אחרי הבעלים".

(חומר למחשבה:

רש"י כאן:

מינות. אותם ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל:

וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים. ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים:

טעות נפוצה היא לתלות במאמר 'שבעים פנים לתורה', כאילו יש רשות לכל אחד לפרש כפי חפץ לבו.

מדרש רבה פרשת נשא:

"מזרק אחד כסף" כנגד התורה המשולה ביין, שנאמר (משלי ט) "ושתו ביין מסכתי".

ולפי שדרך היין לשתות במזרק כמה דתימא [כמו שתאמר]: (עמוס ו) "השותים במזרקי יין" לכך הביא מזרק. "שבעים שקל בשקל הקדש" למה? כשם שיין חשבונו שבעים, כך יש שבעים פנים בתורה".

בפרשת ניצבים נאמר, דברים כ"ט י"ג-י"ד, "וְלא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזאת וְאֶת הָאָלָה הַזאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פה עִמָּנוּ עמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
וכתב על זה בספר עקדת יצחק:
אמנם כי לדעתי אין דבר השבועה הזאת כמו שחשבו רבים ואין קיום ונצחיות ברית השם יתעלה ואהבתו עם האומה הזאת תלויין בחומרתה, אבל הוא קיום ודיבוק טבעי הכרחי גדול וחזק ממנו, לא ישוער ביטולו בשום צד וענין בעולם.

כי הטביע השי"ת בלב האומה הישראלית ההרגש הפנימי כי לא תסכים לעולם בכללה להפר ברית ה'. עיין בדבריו בשלמותם כאן

מי שמוטבעת בליבו אותה הברית של מעמד הר סיני, יכול מכח היות מציאות הברית בליבו, להמשיך מנקודה זו פירושים בתורה שלא אמרום ראשונים. וכמו שאמר רבי ירוחם הלוי ממיר, שהתורה היא "טרמוס" לשמור את החום של מעמד הר סיני. ומי שבליבו חום המעמד, יכול להכילו ולעשות לו "טרמוס" בפירושים שיתגלו לו מאותו מקום בליבו. אבל אם מפרש פירושים מדעת עצמו, הוא מנתק את התורה מנותנה ולזה מתייחסים דברי רש"י. ועיין עוד במה שכתבתי בעמוד: "הקדמה – דרשות חז"ל – שבעים פנים לתורה").

מתני' [משנה]: מזכירין יציאת מצרים בלילות [מתייחס לפרשה שלישית של קריאת שמע, פרשת ציצית, שיש בה זכירת יציאת מצרים, "אֲנִי יְהוָה אֱלהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו'".

כאמור לעיל, חיוב קריאת שמע מהתורה הוא רק קריאת הפרשה הראשונה, או הפסוק הראשון שלה. שאר חלקי קריאת שמע הם מתקנת חכמים. הנדון במשנה הוא האם תקנו לומר פרשה זו רק בקריאת שמע של בוקר, או גם בזו של לילה. הטעם שלא לאומרה בלילה הוא מפני שמצוות ציצית אינה נוהגת בלילה. הטעם לאומרה הוא משום הזכרת יציאת מצרים שבה. מה שכתבתי שמן התורה החיוב הוא רק פרשה ראשונה, זו היא הדעה המקובלת בפוסקים. אמנם יש דעות שגם פרשה שניה מן התורה.

ברמב"ם בפרק א' מהלכות קריאת שמע, הלכות א' עד ג', המשמעות היא ששלושת הפרשות הן חיוב מהתורה. יש כמה דרכים ליישב שיטתו עם לשון הסוגיות, ואין כאן המקום להאריך].
אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא שנאמר: (דברים טז, ג) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "ימי חייך" – הימים. "כל ימי חייך" – הלילות.
וחכמים אומרים: "ימי חייך" – העולם הזה, "כל" – להביא לימות המשיח.

גמ' [גמרא]: תניא [מביאים ברייתא], אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: (ירמיהו כג, ז) "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם".
אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו.