Archive for the ‘ברכות דף י"ב עמוד א'’ Category

ברכות – דף י"ב עמוד א'

14 בנובמבר 2009

אי אמרת בשלמא [אם אמרת ומיושב לומר כן] "יוצר אור" הוו אמרי [היו אומרים. אותה ברכה אחת שאמר להם הממונה], היינו דברכות [זהו שברכות] אין מעכבות זו את זו, דלא קא אמרי [שלא אומרים] אהבה רבה [ואעפ"כ יוצאים ידי חובת יוצר אור. הגמרא מבינה כעת שבמקדש לא היו אומרים "אהבה רבה" כלל, כיוון שאם כן היו אומרים אותה, אין סיבה שלא יאמרו אותה מייד אחרי יוצר אור, כסדרה].

אלא אי אמרת "אהבה רבה" הוו אמרי [היו אומרים], מאי [מהו] "ברכות אין מעכבות זו את זו" [שאמר רבי שמעון בן לקיש], דלמא האי דלא אמרי [אולי זה שלא אומרים] "יוצר אור", משום דלא מטא [שלא הגיע] זמן "יוצר אור", וכי מטא [וכאשר הגיע] זמן יוצר אור הוו אמרי [היו אומרים].

[במסכת יומא דף ל"ז עמוד ב', נאמר שאנשי משמר, כלומר הכהנים, היה להם היתר מיוחד לקרוא קריאת שמע של שחרית עוד לפני עלות השחר. אם נפרש שהברכה האחת שהיו אומרים היא 'אהבה רבה', ייתכן שכן היו מברכים גם 'יוצר אור', רק שחיכו לברך אותה בזמן מאוחר יותר, כשיעלה האור. ואי אפשר ללמוד מזה שברכות לא מעכבות זו את זו, כלומר שאם ברך אחת מהם ואת האחרת לא ברך כלל, יוצא ידי חובה בזו שבירך, ואין האחרת מעכבת. אבל אם היו מברכים יוצר אור, אע"פ שעדיין לא עלה השחר, שגם על זה יש להם היתר מיוחד משום עבודת התמיד, אז אין שום סיבה לחשוב שהיו אומרים אהבה רבה בזמן אחר. או שיאמרו אותה ביחד עם יוצר אור, או שלא אמרו בכלל. ומזה שלא הוזכרה לומדים שלא נאמרה כלל, ואז ניתן ללמוד שברכות לא מעכבות זו את זו, שהרי אמרו 'יוצר אור' בלי 'אהבה רבה'].

ואי מכללא מאי [ואם מהיסק מה. כשאומרים שאמירה נאמרה מכללא ולא בפירוש, זה בא לרמוז שיש מקום לערער על ההיסק. וזה ששואלת הגמרא כאן, מה אכפת לנו שנאמרה מכללא, איזה ערעור יכול להיות עליה]?

דאי מכללא [שאם מכללא. ולא בפירוש, יש לנו מקום לחלוק] לעולם אהבה רבה הוו אמרי [באמת 'אהבה רבה' היו אומרים], וכי מטא זמן יוצר אור הוו אמרי ליה [וכאשר הגיע זמן 'יוצר אור' היו אומרים אותה], ומאי [ומהו] ברכות אין מעכבות זו את זו [הרי היו מברכים את שתיהן]? סדר ברכות [פירוש דברי רבי שמעון בן לקיש ש'ברכות לא מעכבות זו את זו' פירושם שאם הפך את סדר הברכות יצא ידי חובה. ולא מדבר במקרה שהחסיר לגמרי אחת מהברכות כמו שחשבנו עד עכשיו].

[ממשיך לפרש את המשנה ממסכת תמיד:] "וקורין עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים".

אמר רב יהודה אמר שמואל, אף בגבולין [מחוץ לבית המקדש] בקשו לקרות כן [לקבוע עשרת הדברות בקריאת שמע. רש"י] אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין [שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ב"ה ושמעו מפיו בסיני. רש"י].

תניא נמי הכי [נאמר בברייתא גם כך]: ר' נתן אומר בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.

רבה בב"ח סבר למקבעינהו בסורא [רבה בר בר חנה חשב לקבען בסורא] אמר לו רב חסדא כבר בטלום מפני תרעומת המינין.

אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא א"ל [אמר לו] רב אשי כבר בטלום מפני תרעומת המינין.

[ממשיך לפרש את המשנה בתמיד:] "ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא".

מאי ברכה אחת? אמר רבי חלבו, משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: "מי ששכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות".

[חוזר למשנה במסכת ברכות שבה הגמרא עוסקת:] "מקום שאמרו להאריך" [לשון המשנה: אחת ארוכה ואחת קצרה.  מקום שאמרו להאריך, אינו רשאי לקצר. לקצר, אינו רשאי להאריך.  לחתום, אינו רשאי שלא לחתום. ושלא לחתום, אינו רשאי לחתום].

פשיטא [זה פשוט לנו]: היכא דקא נקיט כסא דחמרא בידיה [היכן שאוחז כוס יין בידו. חמרא=יין], וקסבר דשכרא הוא [וסבור ששל שיכר הוא. לפני שתיית יין מברכים 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן'. שיכר הוא משקה שאינו מן הגפן, לפני שתייתו מברכים 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו'], ופתח ומברך אדעתא דשכרא [אמר את החלק הראשון של הברכה 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם' כשהוא חושב שהוא מברך על שיכר], וסיים בדחמרא [ואז הבחין שהוא יין, ואמר את הסיום של הברכה 'בורא פרי הגפן'], יצא [יצא ידי חובת דין לברך ברכת הנהנין לפני כל אכילה או שתיה], דאי נמי [שאם גם] אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא [אם היה ממשיך לחשוב שהוא שיכר ומסיים 'שהכל נהיה בדברו', היה גם כן יוצא ידי חובה], דהא תנן [שהרי שנינו במשנה], על כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא [משנה לקמן דף מ' עמוד א': "בירך על פירות האילן 'בורא פרי האדמה' יצא, ועל פירות הארץ 'בורא פרי העץ' לא יצא, ועל כולם אם אמר 'שהכל נהיה בדברו' יצא"].

['ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו' היא ברכה כללית שמתייחסת לכל מיני האכילה והשתיה.

למינים חשובים של מאכל או משקה, תיקנו חכמים ברכות מיוחדות להם. לכתחילה יש לברך את הברכה המיוחדת שנתקנה למאכל או משקה המיוחדים, אבל בדיעבד אם בירך עליהם את הברכה כללית יותר, שכוללת אותם, יצא ידי חובה.

יש כמה מדרגות בכלליות של הברכות:

'בורא פרי האדמה' כוללת כל מה שגדל מהאדמה. היא יותר מיוחדת מ'שהכל נהיה בדברו', אבל כללית יותר מ'בורא פרי העץ', שכוללת רק את פירות האילן ולא את הירקות.

על פרי אילן יש לברך 'בורא פרי העץ', שהיא הברכה המיוחדת לו. אם בדיעבד בירך עליו 'בורא פרי האדמה' יצא, כיוון שהיא כוללת כל מה שגדל מהאדמה. וגם אם בדיעבד בירך עליו 'שהכל נהיה בדברו יצא', כיוון שהיא כוללת הכל, ובדיעבד יוצאים בה ידי חובה של כל דבר].

אלא [זה המקרה שאינו פשוט ובו יש לדון] היכא דקא נקיט כסא דשכרא בידיה [היכן שאוחז כוס שיכר בידו] וקסבר דחמרא הוא [וסבור שיין הוא], פתח ובריך אדעתא דחמרא [פתח ובירך את החלק הראשון של הברכה, 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם' מתוך מחשבה שיין הוא, וכוונתו לסיים 'בורא פרי הגפן'], וסיים בדשכרא [באמצע הברכה, לפני שאמר 'בורא פרי הגפן', הבחין שהוא שיכר, ואת החלק השני של הברכה אמר 'שהכל נהיה בדברו'], מאי [מהו]?

בתר עיקר ברכה אזלינן [אחרי עיקר הברכה הולכים], או בתר חתימה אזלינן [או אחרי חתימה הולכים]?

[אם אחרי עיקר הברכה, הזכרת השם, הולכים, הרי זה נעשה על דעת שהוא מברך 'בורא פרי הגפן' שאינה פוטרת את השיכר, ולא יצא. ואם אחרי החתימה, הרי חתם כדין, שסיים 'שכל נהיה בדברו' ויצא].

(חומר למחשבה:

כשהגמרא רוצה ללמד כלל מופשט מהותי, אין דרכה לנסח אותו ככלל כזה, אלא להביא מקרה, ועל ידי אמירת מה הדין באותו מקרה , ללמדנו על הכלל המופשט. כך הוא בכל המקרים ההלכתיים שמובאים בגמרא, לעולם אין כוונת הגמרא רק לפסוק תשובה הלכתית מה לעשות באותו המקרה. לכן יש הרבה מקרים מאוד לא שכיחים שהגמרא מאריכה לדון בהם. על הלומד להתבונן בעצמו מהו הכלל המופשט היסודי שטמון מאחרי הצגת המקרה, ושהוא באמת הנדון האמיתי בסוגייא. זה נקרא בלשון הגמרא 'צורתא דשמעתתא', צורת הסוגיא. המקרה המסויים הוא החומר, והכלל המופשט העקרוני שמסתתר בלב הדיון, הוא הצורה. עמל לימוד הגמרא הוא לעסוק בחומר הסוגיא עד שיתלבן ותתגלה מתוכו צורת הסוגיא.

לפעמים הכלל לא נאמר בכלל, ולפעמים הוא נרמז בקיצור נמרץ.

בסוגיה כאן יש להבין מה הטעם שנלך אחר עיקר הברכה ומה הטעם שנלך אחר החתימה.

אנו עוסקים במקרה שאוחז בידו כוס שיכר, שברכתו שהכל נהיה בדברו, ואין יוצאים ידי חובה אם מברכים עליו בורא פרי הגפן. הוא הוציא מפיו את המילים: 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו'. זוהי הברכה הנכונה שיש לברך. הבעיה היא שבמילים 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם', שנקראות עיקר הברכה, הוא התכוון לברך על יין. ורק אחריהן הבחין שהוא שיכר.

יש להקדים, שאע"פ שלכתחילה בוודאי יש להתכוון בברכות, מבחינת הדין ההלכתי כוונת פירוש המילים לא מעכבת. אם אדם דעתו מוסחת והוא אומר את הברכה מתוך הרגל בלי לכוון שום דבר, בוודאי יצא ידי חובה. זוהי הלכה ברורה מכמה מקומות, ולא בזה דנה הגמרא כאן. גם לא יתכן שזה הנדון כאן, כי המילים אם אחרי עיקר הברכה או אחרי החתימה לא יכולות להתפרש שהנדון הוא האם כוונה בברכות מעכבת או לא.

מוכרחים לומר, שאם כיוון לדבר לא נכון, זה יותר גרוע מלא לכוון כלל. אם לא כיוון כלל מחשיבים כאילו כיוון מה שצריך. אבל אם כיוון לבורא פרי הגפן, אי אפשר כבר להחשיבו כאילו כיוון לשהכל נהיה בדברו.

ראשית צריך להבין פשר חלוקת הברכה לשני חלקים, עיקר ברכה וחתימה. הגמרא נוקטת כדבר פשוט שיש שני חלקים, ומסתפקת איזה מהם חשוב יותר לקביעת דין הברכה.

יסוד גדול בהבנת סוגיות הגמרא הוא שכל דין הלכתי נחשב כמציאות שיש לה קיום ממשי בעולם הצורות.

למשל דין קניין. אנחנו רגילים לחשוב על מושגים כדוגמת קניין, שהם הסכמה בין אנשים, שהחברה נתנה לה תוקף מחייב. הגמרא לא שוללת קיומם של הסכמים חברתיים מחייבים. היא רק לא עוסקת בהם. היא לא ספר חוקים ותקנות. הגמרא עוסקת אך ורק בצפייה במציאות הרוחנית של עולם הצורות. בעצם העובדה שהיא עוסקת במושג כמו קניין, היא מגלה לנו שיש נברא, יישות קיימת, שנקראת קניין. מסופר במדרש על חמורו של פנחס בן יאיר שהחמיר לא לאכול ספק טבל. חמור על פי ההלכה מותר לו לאכול טבל, אפילו בשבע מצוות בני נח אינו חייב, כך שגם אם החמור חכם וצדיק, אין לו שום סיבה שלא לאכול טבל. אלא דבר זה בא לו משום שהוא קניינו של פנחס בן יאיר. קניין הוא מציאות רוחנית, המחברת בין הקונה לקניינו. כמו שאפשר להרכיב ענף של אילן בגזע אילן אחר, או בימינו להשתיל איבר, כך הקניין הוא מעשה הרכבה במציאות הרוחנית שמחבר בין הקונה לקניין. ובגלל חיבור זה, הושפעה קדושתו של רבי פנחס בן יאיר אל חמורו. ובשבחי פנחס בן יאיר דיברו, שקדושתו עזה כל כך שדרך חיבור הקניין עברה אל החמור. כשאדם מוכר חפץ, בכוונתו, דיבורו, ומעשיו, הוא יוצר מציאות רוחנית, "מלאך" בפי חז"ל (כמובן שאין הכוונה לאותם ילדים עם כנפים שמופיעים בציורים, אלא לצורות מופשטות), שחותכת כמו סכין את החפץ מחיבורו לבעליו, ומחברת אותו חיבור חי, כמו הרכבת אילנות, עם הקונה.

(לקמן י"ג א' כתבתי:
הסיבה שהיד של האדם נחשבת "שלו", כלומר חלק ממנו, אינה בגלל החיבור הגופני שלה לגופו, אלא בגלל שמחשבתו יוצאת לפועל בה. המושג "של" הוא חיבור בין שני גופים על ידי אחדות רוחנית ביניהם. למשל ילד "שלי". אשה "שלי", איש "שלי", כך גם קניין הוא "של" הבעלים, כיוון שמהותו בכל עת שמחשבת הבעלים תצא לפועל בו. ועיין עוד שם).

כך מסתכלים חז"ל על כל דין בהלכה, שהוא דבר שממש קיים במציאות.

לשון ספר ראשית חכמה, שער הקדושה, פרק י"ד:

"ושמעתי מפי מורי עליו השלום ענין נאות גם כן בענין נדרים, אמר שהנודר לעשות מצוה הנה באמירתו יברא מלאך אחד, אבל לא תגמר הוייתו עד שיתקיים גמר המצוה, שנודע שהעושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד [זהו מאמר חז"ל, וסניגור הכוונה למלאך טוב], והנודר ואינו משלם נדרו נמצא המלאך ההוא תלוי ועומד וצער הוא לו עד שיגמר מעשה המצוה ההיא".

ללא התרגלות לדרך הסתכלות זו, אין מבוא כלל להכנס בשערי הבנת התלמוד.

ברכה גם היא כך. באמירת הברכה, יוצר המברך יישות שקיימת בעולם הצורות. ויישות זו כמו כל דבר שקיים בעולם הצורות יש בה חיים והיא פועלת פעולה. לכן קראו לישויות אלה חז"ל בשם "מלאך".

ברכות דף ל"ה עמוד א':

"תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל. ….

אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים. שנאמר (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה".

ר' לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה", וכתיב: (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"? לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.

א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל"

הסוגיא כאן מלמדת אותנו שיישות זו יש בה שני חלקים, עיקר וחתימה. שני חלקים אלה בוודאי אינם כמו שני פרקים בגוף ששניהם שווים. כי אז איזו סיבה תהיה להעלות ספק אם די באחד מהם. המלה "עיקר" בארמית פירושה שורש. החלק הראשון של הברכה קיים ברובד יותר גבוה בעולם הצורות. החלק השני הוא ההצטמצמות של הצורה הגבוהה, שם המאציל, לדבר מסויים שקיים בחומר.

לקמן מ' א' מביאה הגמרא דברי רב "כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה". ואומרת שכך מסתבר שכן נאמר בברייתא: "תניא: (דברים כו, יג) "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" – לא עברתי מלברכך [ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר. רש"י], ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו".

ומשמע שברכה והזכרת השם הם שני עניינים.

סוטה י"ג ב':

"א"ר חמא בר' חנינא כל העושה דבר ולא גמרו, ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו".

גור אריה על התורה דברים ח' א':
"והטעם, כי בגמר המצוה – המצוה נעשית, כמו מי שבנה בית, שבגמר הבנין אז נקרא 'בית', וקודם גמר אין שם מצוה עליו. ולפיכך אומרים לו גמור המצוה".

ביאור: כשבונים בית, יש צורת בית הנראית במחשבתו של הבונה. ויש לבנים וטיט. הבונה מלביש את צורת הבית בלבנים ובטיט. כשנשלמת מלאכת הבית, הדבר החומרי נקרא בית, כיוון שמלובשת בו צורת בית. כל זמן שלא נשלמה המלאכה לגמרי, עדיין הדבר שקיים בחומר הוא רק לבנים וטיט, ולא בית, כיוון שאין התלבשות צורה למחצה לשליש ולרביע. כל זמן שאין התלבשותה גמורה, הרי היא לא מלובשת בחומר כלל. ולא אומרים שהוא במקצת בית, אלא אינו בית כלל. במעשה האחרון אז נעשה המעבר בין להיות לבנים וטיט לבין להיות בית. כלומר חומר שמלובשת בו צורת בית. לכן הגומר נחשב שהוא עשה את הכל.

שבת ע"ה ב':

"רבה ור' זירא דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: כל מידי דאית ביה [כל דבר שיש בו] גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש.

רשי שבת ע"ג א':
מכה בפטיש – הוא גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה. ומתניתין [משנתנו. שאמרה שחייב המכה בפטיש] נמי [גם], לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה.

הצד שנלך אחרי החתימה היא, שגמר יצירת דבר היא נחשבת יצירתו, וכיוון שבגמר יצירת הברכה כוונתו היתה לשם שיכר, הרי שהברכה שנוצרה כאן היא ברכה על שיכר.

הצד שנלך אחרי עיקר הברכה ונחשיב אותה כברכה על הגפן, כיוון שחלק ה"עיקר" היה מתוך כוונה לגפן, כתב ברש"י: "ועיקר ברכה אדעתא דיין [על דעת יין] נאמרה, והוי [והוא] כמו שסיים ביין".

ההסבר נראה שהצורה היא שמגדירה את הגוף ששוכנת בו, וקובעת את המהות שלו. לכן מכיוון ששורה על גוף הברכה צורת "בורא פרי הגפן", זה קובע שזה מהות גוף הברכה, אפילו שהמילים שנאמרו הן "שהכל נהיה בדברו".

עיין לעיל דף ד' עמוד ב', ובדף זה על נושא שקרוב לנושא שלנו, עד כמה דבר שהוא "בכח" ולא נשלמה יציאתו אל הפועל נחשב כקיים.

במקרה הפוך, שאוחז כוס שיכר בידו, ומברך "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן", שהיא ברכה שאינה פוטרת, ובחלק הראשון של הברכה כיוון לשם שיכר, דעת הרמב"ם והשולחן ערוך שגם על זה יש את הספק של הסוגיא שלנו, וכיוון שלא נפשטה, אינו חוזר ומברך. שספק ברכות להקל. אמנם כמעט כל הפוסקים חולקים עליהם, וסוברים שמקרה כזה שונה מהמקרה בו דנה הסוגיא שלנו, ובוודאי לא יצא ידי חובה, וחוזר ומברך. עיין משנה ברורה, סימן ר"ט סעיף קטן א'.

הטעם הוא שלגבי החשבת דבר אם הוא נמצא וחי ויכול לפעול מה שצריך שיפעל, קודם כל צריך שיהיה לו גוף שלם. גם נפש שלמה, אם היא לא מלובשת בגוף, אין לה מציאות.

במקרה של הסוגיא, הגוף של הברכה שלם. הוא אוחז כוס שיכר, והוציא משפתיו 'שהכל נהיה בדברו'. יש רק שאלה על הצורה, הנפש, ששורה בגוף הזה, כיוון שהיא נוצרה מתוך כוונה ליין.

אבל במקרה ההפוך, שאחז שיכר, והוציא משפתיו 'בורא פרי הגפן', הרי אין כאן גוף ברכה, ובוודאי לא יצא ידי חובה. ולא יכול להועיל שאמירת 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם' היתה מתוך כוונה נכונה, כי גם אם זה גורם שהנפש ששרויה בגוף הברכה היא נכונה, אין כאן גוף ברכה כלל, ובודאי אין זה מועיל.

לרמב"ם יש דרך אחרת בסוגייתנו, וכנראה גם גרסה אחרת, עיין כסף משנה על הרמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ח').

ת"ש [תא שמע. בא שמע. הכוונה שמביא ברייתא להוכיח ממנה את הבעיה הנדונה]:

"שחרית – פתח ביוצר אור [כלומר מתוך כוונה לסיים ביוצר אור] וסיים במעריב ערבים לא יצא, פתח במעריב ערבים [כלומר מתוך כוונה לסיים במעריב ערבים] וסיים ביוצר אור יצא.

ערבית  – פתח במעריב ערבים [כלומר מתוך כוונה לסיים במעריב ערבים] וסיים ביוצר אור לא יצא. פתח ביוצר אור [כלומר מתוך כוונה לסיים ביוצר אור] וסיים במעריב ערבים יצא.

כללו של דבר הכל הולך אחר החתום" [לעיון בנוסח המלא של ברכות קריאת שמע].

[ברכה ראשונה של קריאת שמע בשחרית פותחת ב "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל. המאיר לארץ וכו'." אחרי השבחים על האור, יש סיום לברכה בחתימה "ברוך אתה ה' יוצר המאורות".

הברייתא מתייחסת לפתיחת הברכה ולא לחתימה.

תחילת הברייתא מתייחסת למקרה שאכן היה בוקר, ובתחלת הברכה של בוקר חשב שהוא אכן בוקר, ואמר את שש המילים הראשונות 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם', כשבדעתו לסיים יוצר המאורות (זה פירוש "פתח ביוצר אור") ואז נמלך בדעתו וחשב שכעת לילה והוציא מפיו 'המעריב ערבים' (זה פירוש "וסיים במעריב ערבים"), ואז חזר ונמלך שהוא בוקר, המשיך בשבחים של ברכת קריאת שמע של בוקר, וסיים את חתימת הברכה בנוסח של בוקר, 'ברוך אתה ה' יוצר המאורות'. על מקרה זה אמרו שלא יצא, כי הכל הולך אחר החיתום, ואת חיתום המשפט הפותח של ברכת יוצר המאורות סיים באמירה לא נכונה.

המשך הברייתא מתייחס למקרה שהיה באמת בוקר, והמברך טעה לחשוב שהוא לילה, ואת ששת המילים הראשונות של הברכה 'ברוך תה ה' אלהינו מלך העולם', אמר מתוך כוונה לסיים במעריב ערבים, ואז נמלך והבחין שהוא בוקר, והמשיך "יוצר אור ובורא חושך וכו'" . במקרה זה כל נוסח הברכה יצא מפיו כתקנו, רק הכוונה בהתחלה היתה לשם ברכה של ערב.
על מקרה זה אמרו שיצא ידי חובה, כיוון שהכל הולך אחר החיתום, וחתם את המשפט הראשון של הברכה כראוי. ומזה אנו רוצים ללמוד על המקרה שלנו, שאוחז כוס שיכר בידו וכו'.

המשך הברייתא אומר אותו דבר לגבי ברכת מעריב ערבים].

שאני התם [שונה שם. כלומר אי אפשר להוכיח משם לבעיה שלנו על ברכת יין ושיכר], דקאמר ברוך יוצר המאורות [בברכת המאורות יש בסוף חתימה, "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", יתכן שפתיחה אינה כלום, וזה שאמר בברייתא 'יצא' לפי שחוזר וחותם בה בברוך יוצר המאורות, ועל ידי חתימתה אמר בברייתא שיצא. רש"י מתורגם.

אם סיים בפתיחה של שחרית 'מעריב ערבים' לא יצא, למרות שבסיום הברכה אמר 'ברוך אתה ה' יוצר המאורות', מכל מקום כיוון שהוציא מפיו בתחילה את המילים 'המעריב ערבים', הרי שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ולא יצא. ואם כיוון בפתיחה של שחרית למעריב ערבים אבל אמר יוצר המאורות, גם אם כוונה מוטעית מקלקלת, ובאוחז כוס שיכר לא יצא, מכל מקום יצא מכח מה שאמר בסוף 'ברוך אתה ה' יוצר המאורות', והרי לא שינה ממטבע שטבעו חכמים, כי הוציא מפיו את המילים כתקנן].


הניחא לרב [הניחא=הא ניחא. זו נוחה לרב] דאמר [שאמר] 'כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה', שפיר ['שפיר' הוא סיום המשפט, אומר שוב שלדעת רב מיושב].

אלא לר' יוחנן דאמר 'כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה' מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

[לפי רב שמספיק הזכרת השם כדי ליצור דין ברכה, אפשר לומר שסיום הברכה, "ברוך אתה ה' יוצר המאורות" מספיק כדי לצאת בו ידי חובה, שיש בו הזכרת השם, ולא אכפת לן כלל מה היה בפתיחת הברכה מבחינת כוונה, כל זמן שהמילים נאמרו כתקנן ולא שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות.

אבל לרבי יוחנן, שבלי הזכרת מלכות, כלומר לומר "אלוהינו מלך העולם", אינה ברכה, הרי בסיום לא אמר 'מלך העולם', ובהכרח דין הברכה הוא מכח פתיחתה, ואם כן לכאורה נוכל לפשוט את בעיייתנו לגבי אוחז כוס שיכר, מברייתא זו לגבי יוצר המאורות].

אלא כיון דאמר רבה בר עולא, 'כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום', כי קאמר [כאשר אמר] ברכה ומלכות, מעיקרא אתרוייהו קאמר [מהתחלה על שניהם אמר].

[הסיבה שבברכה של בוקר אומרים 'יוצר אור ובורא חושך', ולא משנים ללשון יפה ואומרים 'ובורא נוגה', היא משום שראוי להזכיר מידת לילה ביום, כמו שנאמר לעיל י"א ב'. עובדי עבודה זרה היו מאמינים שיש בורא אחד ליום ובורא אחר ללילה, ותקנו שיברך על בריאת אור וחושך ביחד, להדגיש שבורא אחד בראם. לכן כשאומר את תחילת הברכה תמיד כוונתו שהוא משבח לבורא שברא יום ולילה, והיא ברכה על יום ולילה כאחד, ולכן כוונת על לילה אינה כוונה לא נכונה לברכת יוצר אור, וזו הסיבה שיצא ידי חובה, וגם לרבי יוחנן אי אפשר ללמוד מזה על אוחז כוס שיכר וכו'].

תא שמע [בא שמע] מסיפא [מסיום הברייתא נשמע לפשוט את הבעיה על אוחז כוס שיכר]: "כללו של דבר הכל הולך אחר החתום". 'כללו של דבר' לאתויי מאי [להביא מה]? לאו לאתויי הא דאמרן [לא להביא מה שאמרנו]?

[המילים "כללו של דבר וכו'" לכאורה מיותרות בברייתא, שאינן מלמדות דבר חדש שלא שמענו ממה שאמרה הברייתא עד כאן. אין דרך הברייתא לומר דברים רק כדי לסכם. לכן צריך לומר שסיום הברייתא "כללו של דבר וכו'", כוונתו לרמוז שיש עוד דין נוסף שלא היה נלמד ממה שאמרה הברייתא מקודם, וגם בו הדין יהיה שהכל הולך אחר החיתום. הגמרא רוצה לומר שהכי מסתבר שהכוונה לרבות את הדין באוחז כוס שיכר, שגם שם הכל הולך אחר החתום].

לא [הגמרא דוחה, שאין הכרח לומר שהכי מסתבר שבא לרבות את הדין של אוחז כוס שיכר]. לאתויי נהמא ותמרי [להביא לחם ותמרים. יתכן לומר שסיום הברייתא בא לרבות דין בברכת לחם ותמרים].

היכי דמי [היאך דומה. כלומר באיזה אופן של לחם ותמרים מדובר], אילימא דאכל נהמא וקסבר דתמרי אכל [אם לומר שאכל לחם וסבר שתמרים אכל], ופתח אדעתא דתמרי וסיים בדנהמא [ופתח על דעת של תמרים, וסיים בשל לחם], היינו בעיין [זהו אותו דבר כמו בעייתנו].

[על לחם מברך 'המוציא לחם מן הארץ', ועל תמרים מברך 'בורא פרי העץ'. ברכת התמרים לא פוטרת לחם, כיוון שחיטה אינה גדלה על עץ. בפשטות הסברא שברכת 'המוציא לחם מן הארץ' אינה פוטרת תמרים, כיוון שהיא ברכה פרטית על לחם.

אם נעמיד את העניין בלחם ותמרים שאחז לחם בידו, ובירך 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ', רק שבחלק של התחלת הברכה כיוון לשם תמרים, זה בדיוק כמו הבעייה שלנו באוחז כוס שכר, שאומר המילים כראוי, רק שבחלק הראשון התכוון לברכת יין. והרי אנחנו מחפשים דרך לדחות את ההוכחה מזה לבעיה שלנו].

לא צריכא [איני יודע לתרגם במדוייק את הביטוי "לא צריכא". כנראה פירושו "לא צריכא אלא". מכל מקום הכוונה שכך נעמיד את הדין של לחם ותמרים] כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל [כגון שאכל תמרים וסבר שלחם אכל], ופתח בדנהמא וסיים בדתמרי [ופתח בשל לחם וסיים בשל תמרים], יצא. דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא [שאפילו סיים בלחם גם יצא]. מאי טעמא [מה הטעם]? דתמרי נמי מיזן זייני [שתמרים גם מזינים].

[על תמרים יש לכתחילה לברך 'בורא פרי העץ', אבל אם בדיעבד בירך עליהם 'המוציא לחם מן הארץ' יצא ידי חובה. למרות שהיא ברכה מסויימת ללחם, כללו בה גם תמרים באופן מיוחד כיוון שהם מזינים כמו לחם.

כעת מעמידים שאכל תמרים, ובירך עליהם 'בורא פרי העץ', רק שבחלק הראשון של הברכה התכוון לומר המוציא לחם מן הארץ, שהיה סבור שהוא אוכל לחם. זה מצב דומה לכאורה לבעיה של אוחז כוס שיכר, אבל אי אפשר ללמוד מזה לכוס שיכר, כיוון שכאן התמרים נכללים בברכת המוציא לחם מן הארץ, וגם אם היה חותם המוציא לחם מן הארץ היה יוצא ידי חובה].

אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר אמת ויציב שחרית, ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנאמר: (תהלים צב, ג) "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" [מדובר על נוסח הברכה שאומרים לאחר סיום קריאת שמע. לשון רש"י: וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם, וברכת אמת ואמונה מדבר בה אף על העתידות שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו לגאלנו מיד מלכים ומיד עריצים ולשום נפשנו בחיים ולהדריכנו על במות אויבינו כל אלה הנסים התדירים תמיד].

ואמר רבה בר חיננא [סבא] משמיה דרב: המתפלל, כשהוא כורע, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם [בתפילת שמונה עשרה, בהתחלת ברכת אבות, ובהתחלת ברכת מודים, כורעים. אבות מתחילה ב "ברוך אתה ה'", ואומר שבמילה ברוך כורעים, ובהזכרת השם זוקפים בחזרה מהכריעה].

אמר שמואל מאי טעמא דרב? דכתיב [שכתוב]: (תהלים קמו, ח) "ה' זוקף כפופים" [לכן בשם זוקף].

מיתיבי [משיבים. מקשים מכח פסוק]: (מלאכי ב, ה) "מפני שמי נחת הוא" [בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא. – נראה מזה שיש לכרוע בהזכרת השם ולא לזקוף. רש"י: "נחת" לשון הכנעה]?

[מתרצים את הקושיא:] מי כתיב [האם כתוב] "בשמי"? "מפני שמי" כתיב [הכוונה לפני השם. ובשם עצמו זוקף].

אמר ליה [לו] שמואל לחייא בר רב: בר אוריאן [בן תורה]! תא ואימא לך מלתא מעלייתא דאמר אבוך [בא ואומר לך דבר מעולה שאמר אביך]. הכי אמר אבוך [כך אמר אביך], כשהוא כורע כורע בברוך, כשהוא זוקף זוקף בשם.

(חומר למחשבה:

היחס כלפי הבורא יש לו שני פנים, האחד נקרא בנים, והשני עבדים. אבינו מלכנו. גם למציאות שני פנים, האחד הפן האמיתי, שהכל הוא האצלה מהבורא יתברך, דבוק בו, אחד איתו באהבה ומאור פנים. הפן השני הוא הטבע של העולם החומרי המסתיר את האחדות עם הבורא.

מהבחינה האמיתית של המציאות, אין שום סיבה לבטל את ה"אני" של הנברא בעמדו מול בוראו. להיפך, זו אהבה הדדית, והבורא מתוך אהבתו רוצה שהאדם יהיה קיים במלוא הוויתו, בקומה זקופה.

בפן של השקר הטבוע בעולם החומרי, ה"אני" של האדם נתפש כמתחרה בבורא, כמורד בו ורוצה להיות במקומו. לכן כדי להתקרב אל הבורא יש הכרח בהכנעה.

זוקף בשם, הכוונה שבזמן הזכרת השם, האדם חווה שעצם המציאות, העובדה שמה שיש הוא אכן קיים, היא עצמה הבורא בהתגלותו אלינו, ואז הוא במבט נכון על הבריאה, ואין צורך בהתבטלות, להיפך, השם זוקף כפופים. ההתבטלות מקומה רק בהכנה לזה, כשבא לבקש המשכת ברכה ועוד לא הזכיר את השם).