Archive for the ‘ברכות דף י"א עמוד א'’ Category

ברכות – דף י"א עמוד א'

9 בנובמבר 2009

גמ' [גמרא על המשנה שהובאה]:

[אקדים להביא את הפסוקים הנדונים בסוגייתנו בהקשרם.

דברים ו', פרשה ראשונה של קריאת שמע: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלהֵינוּ יְהוָה אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".

המקור למצוות קריאת שמע מן התורה הוא "וְדִבַּרְתָּ בָּם".

"בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" באים ללמד פרטים בקיום מצוות "וְדִבַּרְתָּ בָּם". בפרטים אלה נחלקו בית שמאי ובית הלל].

בשלמא [לא קשה] בית הלל קא מפרשי טעמייהו וטעמא דבית שמאי [מפרשים טעמם וטעם בית שמאי. כלומר יש לבית הלל פירוש לפי שיטתם לפסוק "ובשכבך ובקומך", שהוא טעמם של בית שמאי, ויש להם גם טעם מדוע לא לומר כבית שמאי, מהפסוק "ובלכתך בדרך"],

אלא בית שמאי מאי טעמא [מה הטעם] לא אמרי [אומרים] כבית הלל [שהרי כתוב "ובלכתך בדרך"]?

אמרי לך [אומרים לך] בית שמאי, אם כן נימא קרא [יאמר הפסוק] "בבקר ובערב" [לשיטת בית הלל שהפסוק רק בא לומר מתי קוראים], מאי [מהו] "בשכבך ובקומך"? בשעת שכיבה שכיבה ממש, ובשעת קימה קימה ממש.

ובית שמאי האי [זה] "ובלכתך בדרך" מאי עביד להו [מה יעשו בו. בית הלל פירשוהו שבא ללמד שאין צורך דווקא לשכב או לעמוד]?

ההוא מבעי להו לכדתניא [ההוא נצרך להם לכמו שלמדנו בברייתא]: "בשבתך בביתך" פרט לעוסק במצוה, "ובלכתך בדרך" פרט לחתן [למרות שחתן גם הוא עוסק במצווה, מכל מקום ללא הפסוק הנוסף לחתן, הייתי חושב שממעט רק מי שעסוק במעשה מצווה, ולא חתן שרק טרוד במחשבת מצווה על עסק בתולים. עיין רש"י]. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב [שבאלמנה אינו טרוד אם יימצאו לה בתולים או לא].

מאי משמע [כיצד משמע בפסוקים אלה למעט עוסק במצווה וחתן]?

אמר רב פפא: כי [כמו] דרך, מה דרך רשות [שאדם הולך לצרכי רשות שלו], אף כל רשות [שעוסק בצרכי עצמו, חייב בקריאת שמע. למעט מי שלא עסוק בצרכי עצמו אלא במצווה],

מי [האם] לא עסקינן דקא אזיל [שהולך] לדבר מצוה, ואפילו הכי [כך] אמר רחמנא לקרי [לקרוא]?

[כלומר מדוע לא לפרש את הפסוק "ובלכתך בדרך" שמדבר גם בהולך לדבר מצווה, ועליו גם נאמר שצריך לקרוא]

אם כן לכתוב רחמנא "בשבת ובלכת", מאי [מהו] "בשבתך ובלכתך", בשבת דידך [שלך] ובלכת דידך [שלך] הוא דמחייבת [שאתה מחוייב], הא דמצוה פטירת [הא של מצווה פטור אתה].

(חומר למחשבה:

מסתבר שהגמרא לא התכוונה שהיה באמת יכול להיות כתוב בפסוק בשבת ובלכת. אלא הכוונה כך: התיבה "בשבתך" אומרת שני דברים, האחד שהדיבור בדברים האלה יהיה בישיבה בבית, והשני, שהדיבור בם יהיה כש"אתה" יושב בבית. הדבר השני נאמר על ידי תוספת הכ"ף בסוף.

פשט התורה כתוב בסגנון נאה, אבל התורה לא אומרת דברים רק בשביל שיהיה לכתיבה סגנון נאה. כל אמירה של התורה יש בה צורך ולימוד. ומלבד זאת גם הסגנון נאה. אם היה כתוב "בשבת" ו"בלכת", זה היה סגנון לא נאה. אבל העובדה שזה סגנון לא נאה אין בה לבדה כדי להסביר מדוע נוספה האמירה ש"אתה" יושב בבית. צריך גם שלאמירה יהיה תוכן ולימוד.

לדעת שלא סתם הדיבור יהיה בשבת בבית, אלא כש"אתה" יושב בבית, היא ידיעה מיותרת וחסרת תוכן, אלא למי נאמר בשבת אם לא "לך" השומע? אלא וודאי צריך להקשיב לאמירה זו שאין זה סתם שבת, אלא "בשבתך" ,ולנסות להבין מה היא לימדה אותנו שלא ידענו קודם. מזה הגמרא לומדת שמדובר בשבתך ובלכתך בעסקים שלך ולא בעסקי מצווה שהם עסקי שמיים. עיין לקמן ל"א עמוד ב', שהוספתי ביאור בעניין זה)

אי הכי [אם כך] אפילו כונס את האלמנה נמי [גם. שהרי הוא עוסק במצווה]?

האי [זה] טריד, והאי [וזה] לא טריד [הכונס את הבתולה טרוד שמא לא ימצא לה בתולים. והכונס את האלמנה לא טרוד. לכן ביום הנישואין חייב בקריאת שמע].

אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי [גם]?

וכי תימא הכי נמי [וכי תאמר אכן גם. יהיה פטור אם טבעה ספינתו], אלמה [אם כן למה] אמר רב אבא בר זבדא אמר רב, אָבֵל חייב בכל המצות האמורות בתורה [כולל קריאת שמע, ואף על פי שטרוד באבלו, כיוון שאין זו טרדה של מצווה] חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהם "פאר", שנאמר (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך" [וכיון דבעו (שמצריכים) פאר, ואבל מתגולל בצערו בעפר, אין זה פאר. רש"י]?

התם [שם, בחתן] טריד טרדא דמצוה, הכא [כאן, באבל] טריד טרדא דרשות [כשחילק בין כונס את הבתולה שפטור משום שטרוד, לבין כונס את האלמנה שחייב כי אינו טרוד, לא התכוון שעצם הטרדה היא סיבה לפטור. הסיבה לפטור היא היותו עוסק במצווה. אלא מכיוון שבבוקר יום הנישואין אינו בועל ואינו עסוק עכשיו במצווה, מה שמחשיב אותו לעוסק במצווה להיפטר הוא הטרדה במצווה. לכן באָבֵל וטבעה ספינתו בים שהטרדה לא גורמת להחשיבו כעוסק במצווה, חייב].


ובית שמאי? [כעת הגענו לשלב שבו אומרים שיש שלושה לימודים מהפסוק של "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". לימוד ראשון מעצם גופו של הפסוק, וגם אם היה נכתב "בשבת" ו"בלכת". לימוד  שני ושלישי הוא מהעובדה שלא נכתב "בשבת" ו"בלכת", אלא נוספה כ"ף בסוף לומר דווקא בשבת שלך ודווקא בלכת שלך. לבית הלל זה מיושב, מהלימוד הראשון מעצם הפסוק לומדים שאין צורך ממש לשכב או לעמוד כשקוראים קריאת שמע, ומהלימוד השני והשלישי למעט עוסק במצווה וחתן. אבל לבית שמאי קשה, הם לומדים לפטור עוסק במצווה וחתן, שזה הלימוד השני והשלישי, אבל מה יעשו בלימוד הראשון? זהו ששואל "ובית שמאי?"]

ההוא מבעי להו [נצרך להם] פרט לשלוחי מצוה [הפסוק "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", משמעותו הפשטנית כשאתה עסוק בעניינים שלך אז אתה חייב בקריאת שמע, ולא כשאתה עסוק בענייני מצווה. השאלה כעת מה נחשב בדיוק עסוק בעניני מצווה.

יש שלוש מדרגות לגבי עסוק בענייני מצווה: א' – עסוק ממש במלאכת מעשה המצווה באותו זמן שקורא קריאת שמע. ב' –  טרוד בטרדה של מצווה, שאע"פ שלא מקיים אותה כעת, ולא הולך אליה, העובדה שטרדת המצווה מפריעה לכוונת קריאת שמע, מחשיבה אותו כקורא בזמן שאינו עסוק בענייני רשות שלו. סברה זו לא הבין המקשה ששאל אם כן גם בטבעה ספינתו. ג' – שליח מצווה, שהולך בדרך לקיום מצווה. כמו מי שאין לידו שופר והוא הולך למקום שיש בו שופר. שאינו מקיים כעת מצווה וגם לא טרוד בטרדה של מצווה.

יש בפסוק שלושה לימודים, שלושה דברים המוסרים את האינפורמציה שמי שעסוק בעניינים שאינם ענייני רשות שלו פטור. התורה לא תשתמש בשלושה אם די באחד. לכן אומרים שאם היה רק אחד, היינו לומדים את המינימום, שרק מי שממש עושה עכשיו מצווה פטור. אם היו שניים, היינו אומרים שהשני נצרך כדי ללמד על המדרגה הבאה, שטרוד בטרדה של מצווה אע"פ שלא מקיימה עכשיו ולא הולך אליה. כעת שיש שלושה, אנחנו לומדים שהשלישי נצרך ללמד על המדרגה השלישית, מי שהוא רק שליח מצווה, הולך בדרך לקיים מצווה, ואינו מקיימה עכשיו ולא טרוד בה.

שלושת הלימודים הם: א' – עצם הפסוק גם אם היה כתוב רק "בשבת" ו"בלכת". ב' – הכ"ף הסופית שנוספה ל"בשבתך". ג' – הכ"ף הסופית שנוספה ל"בלכתך".

שאלנו על בית שמאי מה יעשו עם שלושת הלימודים אם הם לומדים לפטור רק עוסק במצווה ממש וטרוד בטרדה של מצווה. וחידשנו שיש עוד לימוד שלישי לפטור שליח מצווה. וכעת לבית שמאי מיושבים שלושת הלימודים].

וב"ה? [אם כעת מיושבים ונצרכים שלושת הלימודים מהפסוק "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", ומן הסתם בית הלל לא חולקים שגם שליח מצווה פטור, מניין ילמדו כעת שאין צריך לשכב ולעמוד ממש כשקוראים קריאת שמע]

אמרי [אומרים] ממילא שמע מינה דאפילו [שאפילו] בדרך נמי קרי [גם קורא. אחרי כל הלימודים, הרי הפסוק אומר שרק אם אתה הולך בדרך שלך, לענייני רשות שלך, אז אתה חייב בקריאת שמע. ממילא, בלי צורך בלימוד נוסף,  יוצא מזה גם שכשאתה הולך בדרך אתה קורא קריאת שמע, ולא רק כשאתה שוכב או עומד].

תנו רבנן: בית הלל אומרים עומדין וקורין, יושבין וקורין, ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עושין במלאכתן וקורין.

ומעשה ברבי ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד, והיה ר' ישמעאל מוטה ור' אלעזר בן עזריה זקוף, כיון שהגיע זמן קריאת שמע [של לילה] הטה רבי אלעזר [כדברי בית שמאי] וזקף ר' ישמעאל [שרצה להראות שאינו חושש לדעת בית שמאי].

אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל, ישמעאל אחי אמשול לך משל למה הדבר דומה, משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל, אמר להם יהיה כנגד המשחיתים, אף כך אתה כל זמן שאני זקוף אתה מוטה, עכשיו כשאני הטתי [לקיים דעת בית שמאי] אתה זקפת [להראות שאינך חושש לדעת בית שמאי].

אמר לו אני עשיתי כדברי בית הלל ואתה עשית כדברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות [כבית שמאי].

[עד כאן הברייתא. מכאן מפרשת הגמרא את הברייתא. הברייתא בלשון הקודש, והגמרא מכאן בארמית]

מאי "ולא עוד" [למה הוצרך להביא טעם נוסף, שמא יראו התלמידים וכו', ולא היה די בטעם הראשון שהלכה כבית הלל]?

[מסביר כעת את הטעם השני. אחרי שאמרנו את הטעם הראשון "אני עשיתי כדברי בית הלל ואתה עשית כדברי בית שמאי" יש לשאול שהרי בית הלל מתירים לקרוא מוטה. וממשיך להסביר דברי הברייתא מכאן:] וכי תימא [וכי תאמר] בית הלל נמי אית להו [גם יש להם. כלומר גם סוברים] מטין [לבית הלל מותר לקרוא מוטה, לכן אם רבי ישמעאל היה מטה, היה זה כדין גם לפי בית הלל], הני מילי [דברים אלה] דמטה ואתא מעיקרא [שמטה ובא מתחילה], אבל הכא כיון דעד השתא הוית זקוף [אבל כאן כיוון שעד עכשיו היית זקוף] והשתא [וכעת] מוטה, אמרי [יאמרו התלמידים] שמע מינה כבית שמאי סבירא להו [וזהו שממשיכה הברייתא:] "שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות".

תני רב יחזקאל [רב יחזקאל מביא ברייתא]: "עשה כדברי בית שמאי עשה, כדברי בית הלל עשה".

רב יוסף אמר, עשה כדברי ב"ש [בית שמאי] לא עשה ולא כלום. דתנן [משנה במסכת סוכה פרק ב' משנה ז']:

"מי שהיה ראשו ורובו בסוכה, ושלחנו בתוך הבית, ב"ש [בית שמאי] פוסלין וב"ה [ובית הלל] מכשירין.

אמרו להם ב"ה לב"ש, מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקר את ר' יוחנן בן החורנית מצאוהו שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ולא אמרו לו כלום.

אמרו להם, משם ראיה?! אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך".

[במשנה בסוכה מדובר שעשה כבית הלל, ולדעת בית שמאי לא יצא ידי חובה. מוכח שלא כדעת רב יחזקאל שרשאי לבחור כדעת מי לנהוג. ויהיה כך גם להיפך, שאם יעשה כדברי בית שמאי נגד דעת בית הלל, לפי בית הלל לא עשה ולא כלום].


רב נחמן בר יצחק אמר עשה כדברי בית שמאי חייב מיתה.

דתנן [שנינו במשנה. "תנן" הוא מובאה מהמשנה, "תניא" הוא מובאה מברייתא, כלומר מקור מקביל למשנה שלא נכלל בחיבור המשנה]: "אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים.

אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה".

(חומר למחשבה:

עירובין י"ג ב':

"א"ר אבא אמר שמואל, שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו.

יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כב"ה.

וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן.

כאותה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין וב"ה מכשירין. אמרו ב"ה לב"ש לא כך היה מעשה שהלכו זקני ב"ש וזקני ב"ה לבקר את ר' יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית?

אמרו להן בית שמאי משם ראיה?! אף הן אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך.

ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו".

עירובין ו' ב':

"תניא לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה, מקולי ב"ש ומקולי ב"ה רשע, מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר: (קהלת ב, יד) הכסיל בחשך הולך, אלא אי כב"ש כקוליהון וכחומריהון אי כב"ה כקוליהון וכחומריהון.

הא גופא קשיא [זה עצמו קשה] אמרת לעולם הלכה כב"ה, והדר [ושוב] אמרת הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה?

לא קשיא [לא קשה], כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול.

ואיבעית אימא [ואם רצונך אמור] הא והא [זה וזה] לאחר בת קול, ורבי יהושע היא דלא [שלא] משגח בבת קול. ואיבעית אימא, הכי קאמר [כך אמר] כל היכא דמשכחת [כל מקום שמצאת] תרי תנאי ותרי אמוראי [שני תנאים או שני אמוראים] דפליגי אהדדי [שחולקים זה על זה] כעין מחלוקת ב"ש וב"ה, לא ליעבד כי קוליה דמר וכי קוליה דמר [לא יעשה כקולות של זה וכקולות של זה] ולא כחומריה דמר וכי חומריה דמר [ולא כחומרות של זה וכחומרות של זה] אלא או כי קוליה דמר וכחומריה עביד [כמו הקולות של זה וכחומרותיו יעשה] או כקוליה דמר וכחומריה עביד [או כהקולות של זה וכחומרותיו יעשה].

בית הלל היו רבים, והכלל הוא שהלכה כרבים, ואע"פ כן נצרכו לבת קול, כיוון שבית שמאי היו יותר מחודדים בהלכה (יבמות י"ד א', ועיין תוספות עירובין ו' ב').

יש להקשות בסוגיא שלנו, כיצד אמר רב יחזקאל שעשה כדברי בית שמאי עשה, הרי יצאה בת קול שהלכה כדברי בית שמאי, וקיבלו חכמים דברי הבת קול?

תירצו במפרשים שדברי רב יחזקאל מתייחסים דווקא לסוגיא שלנו, ולא למחלוקת הכללית. כיוון שלפי בית הלל אפשר לקרוא מוטה, אם עשה כדברי בית שמאי והטה במיוחד כדי לקיים ובשכבך לפירוש בית שמאי, מכל מקום יצא ידי חובה גם לדעת בית הלל.

על זה חולק רב יוסף, לדעתו אפילו שלדברי בית הלל מותר לקרוא מוטה, מכיוון שהיה עומד והטה במיוחד כדי לקיים דברי בית שמאי, לא יצא ידי חובת המצווה מהתורה. זהו קנס חכמים מיוחד שהפקיעו ממנו את קיום המצווה מהתורה, כיוון שעשה כבית שמאי.

המשנה במסכת סוכה שממנה מביא רב יוסף ראיה לדבריו, עוסקת במי שהיה ראשו ורובו בסוכה. במצב כזה לכל הדעות מעיקר דין תורה בוודאי הוא יוצא ידי חובת מצוות סוכה. מדין תורה לא חשוב היכן נמצא השולחן, חשוב רק היכן האדם עצמו נמצא, ואם ראשו ורובו בסוכה הרי הוא בסוכה ויוצא ידי חובה לכל הדעות. הסיבה שבית שמאי אסרו, היא מתקנת חכמים שמא יימשך אחר שולחנו ויבוא לאכול כשראשו ורובו מחוץ לסוכה.

לדעת בית שמאי עצמם, היה ראוי לומר רק שלא קיים דברי חכמים שאמרו להרחיק מהעברה, אבל מן התורה ראוי לומר שיצא ידי חובה, שהרי עדיין לא נמשך אחר שולחנו.

לכן מפרש רב יוסף שבית שמאי קנסו במיוחד את מי ששולחנו היה מחוץ לסוכה כיוון שעשה כבית הלל, והפקיעו ממנו את קיום המצווה מהתורה.

מזה הוא לומד גם להיפך, שבית הלל יקנסו את מי שעושה כבית שמאי ויפקיעו ממנו את קיום המצווה מהתורה, אפילו שמדין תורה יצא לפי כל הדעות, כמו במקרה שלנו, שקרא בהטיה וגם לבית הלל מותר לקרוא בהטייה.

קנס זה שהפקיעו את קיום המצווה מהתורה רק בגלל שעשה כמו הדעה השנייה, מיוחד למחלוקת בית שמאי ובית הלל, שאינה דומה למחלוקות אחרות.

עיין שבת י"ז א': "נעצו חרב בבית המדרש אמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".

עיין יבמות י"ג ב' במשנה שהיו קרובים למצב שלא היו מתחתנים זה בזה.

מסכת אבות פרק ה: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים.  איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמיים זו מחלוקת קורח ועדתו". רואים מזה עד כמה המחלוקת יסודית ועמוקה, שמכל מחלוקות חכמים שכולן לשם שמיים, הביאו דווקא אותה, והשוו אותה למחלוקת קורח.

לכן יש אפילו דעה שהעושה כדברי בית שמאי חייב מיתה.

עיין ביאור מאיר עיניים במחלוקת בית שמאי ובית הלל, בדברי המהר"ל בדרך חיים על מסכת אבות).

מתני' [משנה]: בשחר מברך שתים לפניה [לפני קריאת שמע. "יוצר אור" ו"אהבה רבה"], ואחת לאחריה [גאל ישראל" או בשמה האחר "גאולה"].

ובערב מברך שתים לפניה [לפני קריאת שמע. "המעריב ערבים" ו"אהבת עולם"], ושתים לאחריה ["גאל ישראל" או "גאולה" או כפי שרש"י כאן קורא לה "אמת ואמונה", ו"השכיבנו"].

אחת ארוכה ["אמת ואמונה", ברכת גאולה של ערבית] ואחת קצרה [השכיבנו. יש ל מה באה המשנה ללמד אותנו בזה].

מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. לקצר אינו רשאי להאריך. לחתום [בברוך אתה ה' וכו'] אינו רשאי שלא לחתום. שלא לחתום [כגון ברכת הפירות והמצוות] אינו רשאי לחתום [ועיין רש"י ותוספות].

_____________________________________

הערה:

בית שמאי אומרים שהיה על הפסוק לומר "בבוקר ובערב", ומתוך שלא אמר כך אלא אמר "ובשכבך ובקומך" לומדים שצריך לשכב בקריאת שמע של ערב, ולעמוד בקריאת שמע של בוקר.

לעיל דף ט' תחילת עמוד א', אומרת הגמרא: "לעולם יממא הוא, והאי דקרו ליה ליליא, דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא" [באמת יום הוא, וזה שקוראים לו לילה, שיש אנשים שישנים באותה שעה]. הזמן שאחרי עלות השחר ולפני הזריחה, לפי אותה ברייתא שהגמרא מפרשת אותה, לכל דיני התורה נחשב כיום, ורק לקריאת שמע נחשב לילה ויוצאים בו ידי חובת קריאת שמע של לילה, כיוון שיש שישנים באותו זמן, והוא נקרא "ובשכבך".

אם כן אי אפשר שהתורה תכתוב "בבוקר ובערב", כי זה לא אותו זמן של "ובשכבך ובקומך", ואי אפשר ללמוד מכך שהתורה לא כתבה בבוקר ובערב שצריך ממש לשכב ולעמוד, כמו שלמדו בית שמאי.

אולי הסברא שיש הבדל בין זמן שכיבה וקימה לזמן בוקר וערב, היא רק לשיטת בית הלל.

הגמרא גם לא שואלת כיצד יישבו בית הלל את הלימוד שלמדו בית שמאי. אולי בגלל שלשיטת בית הלל באמת אין קושיא על התורה מדוע לא כתבה בבוקר ובערב, שהרי זה לא אותו זמן כמו זמן שכיבה וזמן קימה.

מודעות פרסומת