(שמות יא, ב) "דבר נא באזני העם וגו'" אמרי דבי ר' ינאי [אומרים תלמידיו של רבי ינאי]: אין "נא" אלא לשון בקשה, אמר ליה [אמר לו] הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק [אברהם] (בראשית טו, יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם [וַיאמֶר לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבדוּ דָּן אָנכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:]. אמרו לו ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.
(שמות יב, לו) "וישאלום" [וַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם], אמר רבי אמי מלמד שהשאילום בעל כרחם [בדרך כלל המקבל שואל והנותן משאיל. משאיל הוא בניין הפעיל, שגורם למישהו אחר לשאול. בדרך כלל המשאיל גורם לשואל לשאול. הפסוק היה צריך לומר וישאלו העם מהמצרים. אם כתוב שהעם השאיל בבנין הפעיל משמע שבני ישראל השאילו כליהם למצרים. לכן מפרש שהעם הפעיל את המצרים לתת את כליהם, וזה פשט הפסוק ולא דרש].
איכא דאמרי [יש אומרים] בעל כרחם דמצרים, ואיכא דאמרי [ויש אומרים] בעל כרחם דישראל. מאן דאמר [מי שאמר] בעל כרחם דמצרים, דכתיב (תהלים סח, יג) "ונות בית תחלק שלל". מ"ד [מאן דאמר. מי שאמר] בעל כרחם דישראל, משום משוי.
(שמות יב, לו) "וינצלו את מצרים" אמר רבי אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן [דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עוף פונה אליה כך ריקנו המצרים מכל ממונם. וינצלו כתרגומו ורוקינו.רש"י].
וריש לקיש אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים [כמו מצולות ים. כלומר בתוך התהום אין מצויין דגים אלא על שפת הים, היכא דאיכא מזון. רש"י].
(שמות ג, יד) [בהתגלות מהסנה הבוער נאמר: "וַיאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלהִים הִנֵּה אָנכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אמַר אֲלֵהֶם: וַיאמֶר אֱלהִים אֶל משֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיאמֶר כֹּה תאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם"] "אהיה אשר אהיה" אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות. אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה [דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה. רש"י]. אמר לו הקב"ה לך אמור להם (שמות ג, יד) "אהיה שלחני אליכם".
(חומר למחשבה:
שמות מתחילת פרק ו':
וַיאמֶר יְהוָה אֶל משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר אֱלהִים אֶל משֶׁה וַיאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
בכמה מקומות נאמר אל האבות "אני יהוה", עיין למשל בראשית ט"ו ז', בראשית כ"ח י"ג.
רש"י:
"וארא" – אל האבות.
"באל שדי" – הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי.
"ושמי ה' לא נודעתי להם" – לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי.
אם איש אומר לאשתו דברי אהבה, והוא מכיר אותה היטב ויודע את מראיה, והיא מפנה אליו את גבה או את צדודיתה או פונה מולו ישר, יש הבדל גדול בהרגשה. כשיש פנייה פנים אל פנים מקרוב יש חוויית חיבור מיוחדת של נוכחות פנים אל פנים. כשאין פנים אל פנים, גם אם האיש יודע היטב את מראה האשה, אין את החוויה של היות נוכח מולה. יש כח מיוחד של חיבור בלהיות "נוכח" פנים אל פנים.
האבות ידעו היטב שהקב"ה הוא המציאות עצמה. אבל להיות "נוכח" מול החוויה הזו פנים אל פנים עדיין לא זכו.
זהו שכתב רש"י, ש"הודעתי" כן היה אצל האבות, אבל לא "נודעתי" ו"ניכרתי".
החוויה של פנים אל פנים שהיתה אצלם היתה רק בבחינת אל שדי, שזהו בחינת בעל כח. שדי הוא מלשון שודד, שבכוחו לשדד את המערכות. אבל בחינת היות האל ההוויה עצמה, המציאות, הלהיות "יש", דבר זה היה להם רק כידיעה, אבל לא כחוויית חיבור של נוכח פנים אל פנים.
בפירוש האבן עזרא כתב: "ורבי ישועה אמר כי אברהם ויעקב לא ידעו זה השם, רק משה כתב ככה". כלומר בפסוקים בהם השם מדבר עם האבות, משה כתב שנאמר להם אני יהוה, אבל הם עצמם לא ידעו שם זה. לדעתו כל שאינו חוויית "נוכח" אינו ידיעה של השם. לרש"י זה נחשב ידיעה אבל לא היכרות ממש.
דברים ה' ד': "פנים בפנים דבר ה' עמכם". וכתב רבינו בחיי: ע"ד הפשט בלא אמצעי, וכענין שכתוב (שמות לג) כאשר ידבר איש אל רעהו, שאין אמצעי ביניהם.
שמות ל"ג י"א: וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-משֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ
במדבר י"ב: לא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלא בְחִידת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה.
וכתב רבינו בחיי שמות ל"ג י"א: ועל דרך הקבלה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים" כמו (במדבר יב) "פה אל פה אדבר בו", ואיננו כמו (דברים ה) "פנים בפנים דבר ה' עמכם" כי זה בהשגתם של ישראל שהיתה מראה בתוך מראה כענין שכתוב (במדבר יד) אשר עין בעין נראה אתה ה', וזה מבואר:
לגבי ידיעת תוכן הדברים שאומר הקב"ה, אין הבדל אם שומע בלי אמצעי או עם אמצעי. כמו אהוב שמדבר עם אהובתו מבעד הדלת ואינו רואה את פניה, הוא יודע את תוכן הדברים כמו שהיה אם הדלת היתה נפתחת והיה רואה את פניה מולו. אבל לעניין הרגשת החיבור והאהבה יש הבדל גדול.
זהו שכתב רש"י, ש"הודעתי" לאבות, אבל היה מבעד לדלת, ולא "נודעתי וניכרתי" פנים אל פנים.
כך גם ביציאת מצרים שאומרים: "ועברתי בארץ מצרים", אני ולא מלאך. "והכיתי כל בכור", אני ולא שרף. "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים", אני ולא שליח. אני ה', אני ולא אחר.
ויש ששואלים מה אכפת לנו אם היה על ידי שליח, העיקר שנגאלנו ממצרים. והוא אותו עניין. שלאהובה יש הבדל גדול מבחינת ההרגשה של האהבה אם אהובה בא בעצמו להציל אותה או ששולח שליח.
במתן תורה עתיד להיות נודע לכל מקבלי התורה באופן הכי "נוכח" ו"פנים אל פנים" שניתן לבני אדם "אנכי יהוה אלהיך וכו'". התגלות זו שמורה למתן תורה. בסנה עדיין לא היתה ההתגלות בשם יהוה, אבל גם לא היה כבר הסתר השם הזה כמו שהיה מקודם. זה כמו איש ואשה שכבר אינם מפנים גב זה לזה, אבל עדיין אינם במלוא הנוכחות של פנים אל פנים. וכאילו מפנים רק את הצדודית, שזה מעט מבחינת פנים אל פנים והקדמה אליה.
לכן לא אמר להם אני הווה, אלא בלשון עתיד אני "אהיה". אצל הקב"ה אין זמנים, ומה שבעתיד הוא גם בהווה, ושם זה מכיל את הידיעה שהבורא הוא ההוויה עצמה, הלהיות נמצא של כל הדברים, כל רגע ורגע מעבר לבחינה של זמן, רק כאמור העניין כאן אינו הידיעה אלא החוויית פנים אל פנים. ומכיוון שהוא בלשון עתיד, יש בו רק מקצת מהחוויה הזו, וחלק הוא הבטחה לחוויה ועדיין לא היא עצמה. וכמו באיש ואשה אוהבים, שממצב של הפניית גב, יש תנועה לכיוון הפיכה אל נוכחות פנים אל פנים, אבל עדיין כרגע הוא רק צדודית, והיא קצת גילוי פנים וקצת הבטחה לקראת הפנים אל פנים הגמור שעתיד להגיע.
רבי ירוחם הלוי ממיר אמר שכל עניינים אלה אי אפשר לעמוד עליהם כלל אם לא מוצאים לראות דוגמת עניינם באיש ואשה, או אבא וילד, או אמא וילד, וכל כיו"ב לפי העניין. שנאמר "מבשרי אחזה אלוה", ובבני אדם הם אותם עניינים עצמם כמו אצל התגלות הבורא רק שהם בצמצום, ורק כשעניינים אלה בצמצום אפשר לעמוד עליהם ולהבינם, ובלא זה לא יובנו כלל.
"אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות", ההתגלות באה אחרי הסתר פנים ושעבוד. מכיוון שהוא שם המתייחס להתגלות שבעתיד, הוא בהכרח כולל גם את ההתגלות העתידה להיות אחרי שעבוד המלכויות, שהיא ביאת המשיח והעולם הבא, ותהיה גדולה מיציאת מצרים ומתן תורה. הקשו במפרשים וכי הקב"ה לא ידע שאין להדאיבם מעכשיו בבשורה קשה, והוצרך למשה שיאמר לו? לענ"ד הביאור שמצד האמת היא בשורה טובה, שאחרי הגאולה יודעים שגם הייסורים הם חלק ממנה ושמחים בייסורים ובגאולה כאחד. והשם שמגלה את היותו של הקב"ה איתנו יש בו התגלות גם של הגאולה העתידה משעבוד מלכויות. ומשה אמר לו שזה מצד האמת, אבל מצד המקבלים שבאים קודם הייסורים ורק אחר כך גאולה מדאיב אותם כל זמן שלא בא קץ היסורים ומאירה הגאולה ).
(מלכים א יח, לז) "ענני ה' ענני" [כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לא אָשִׂים. כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. …. לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיּאמַר יְהוָה אֱלהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לז עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחרַנִּית. לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה וַתּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה. לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלהִים יְהוָה הוּא הָאֱלהִים] אמר רבי אבהו למה אמר אליהו ענני ב' פעמים, מלמד שאמר אליהו לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם, שנאמר: (מלכים א יח, לז) "ואתה הסבות את לבם אחורנית".
מתני' [משנה]: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן.
ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי [עלי ירק הנקרא כרישה, ודומה לצבע התכלת].
(וגומרה) עד הנץ החמה.
ר' יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות.
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה.
גמ' מאי [מהו] בין תכלת ללבן? אילימא [אם נאמר] בין גבבא דעמרא חיורא [ערימה של צמר לבן] לגבבא דעמרא דתכלתא, הא בליליא נמי מידע ידעי [הרי בלילה גם מבחינים], ואלא בין תכלת שבה ללבן שבה [גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה].
תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב. רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד [חמור הבר. רש"י]. ואחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו. אמר רב הונא הלכה כאחרים.
(חומר למחשבה:
לעיל ח' עמוד ב', וט' עמוד א', יש דיון ממתי אפשר לקרוא קריאת שמע של בוקר. בדיון שם היו רק שתי אפשרויות, עלות השחר או הנץ החמה, שהם הזמנים המוכרים מסוגיות רבות העוסקות במעבר בין יום ללילה, לגבי הלכות רבות.
במשנה ובברייתא כאן יש לפחות ארבעה זמנים – משיכיר בין וכו', שניים במשנה ושלושה בברייתא, רק שכתבו בפוסקים שבין תכלת ללבן, ומשיכיר את חבירו רחוק ד' אמות, הם אותו זמן – כולם הם זמן מועט אחרי עלות השחר, ולפני הנץ החמה. זמנים אלה לא מוכרים מההלכות הרבות האחרות הנוגעות לדיון מתי מתחיל היום.
הטעם לזמנים אלה משיכיר בין וכו', הוא משום שבקריאת שמע הזמן לא מתחיל מהתחלת היום אלא מ"ובקומך", ודרך בני אדם לא לקום מייד עם עלות השחר, אלא מעט אחר כך, משיכיר בין וכו', כשיש מספיק אור להתחיל במלאכת היום.
כדי ליישב את הסתירה בין הזמנים שכאן משיכיר וכו', לבין הסוגיא לעיל שנאמר בה עלות השחר, פירשו בפוסקים שמעיקר דין תורה כבר מעלות השחר נחשב זמן קימה, שרוב האנשים קמים בעלות השחר, רק מדרבנן קבעו לאחר את הזמן מעט עד שיכיר בין וכו', כי עד אז מקצת האנשים עדיין ישנים.
זה התחייב ביותר מכיוון שלעיל הברייתא שאומרת שתחילת הזמן הוא מעלות השחר היא בשם רבי עקיבא, וכאן
רבי עקיבא אומר משיכיר בין חמור לערוד. לכן פירשו ששם מדבר רבי עקיבא על תחילת הזמן מדין תורה, וכאן מדברי חכמים. ואם בשעת הדחק קרא מייד אחרי עלות השחר, לפני שיכיר בין חמור לערוד, יצא בדיעבד ידי חובה.
לגבי התחלת הזמן להניח תפילין בבוקר, אומר אביי, מייד כאן בסמוך, שהזמן הוא משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו. וצריך הסבר שהרי אמרנו שזמן זה קשור ל"ובקומך" שהוא הגדרה מיוחדת למצוות קריאת שמע, ולא קשור למצוות אחרות התלויות בהתחלת היום.
ההסבר הוא שתפילין מותר להניח בלילה מדין תורה. רק חכמים גזרו שמא ירדם ויפיח בהם, ואסור להפיח בתפילין. הזמן שאנשים חדלים מלישון, וכבר אין לגזור שמא יישנו ויפיחו, הוא משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו, שזה זמן "ובקומך".
כתבתי בקיצו נמרץ, ורק לפי שיטות המפרשים שנפסקו להלכה. המעוניין להרחיב בסוגיא זו יכול להעזר בשיעור זה מה"ישיבה יוניברסיטי".).
(חומר למחשבה:
במדבר ט"ו:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אתָם וְלא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדשִׁים לֵאלהֵיכֶם
מנחות מ"ג ב':
"וראיתם אותו וזכרתם", ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו זו קרית שמע, דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן.
ושם:
תניא היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר (שמות כד, י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא.
ושם:
וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה.
ציצית הוא מלשון ראיה, "מציץ מן החרכים", ומלשון אור כמו ניצוץ (לפי פירוש אחד ברש"י במדבר שם הוא מלשון ויאחזני בציצית ראשי. מצד העומק זה עולה בקנה אחד עם הדברים ואין כאן מקום להאריך).
המשמעות העיקרית של הפועל זכור בתנ"ך אינה ההיפך מלשכוח, אלא כמו זכר ונקבה, חווית חיבור אהבה. "ואזכור את בריתי" אין הכוונה שהקב"ה שכח את הברית ועכשיו נזכר, וכן "וזכרתי לך חסד נעורייך" ועוד הרבה מאוד. וכן בתפילת ראש השנה "זכרונות", שמעוררים שיזכרנו, אין הכוונה שהוא שוכח אותנו (זו דוגמה מני רבות מאוד שהאשליה שהעברית החדשה ולשון המקרא הן אותה שפה, גורמת לטעות).
מצוות ציצית עניינה הוא חיבור אל הקב"ה דרך כח הראיה. שרואים את אורו ועל ידי זה נעשה זכירה, זיווג של אהבה.
התכלת מזכירה את אור כסא הכבוד, והלבן את האור הפשוט של הבורא הנמצא באמצע לב כל הדברים, ונרמז באור השמש שלפני הזריחה.
ההתעוררות הפנימית של קריאת שמע של בוקר, "ובקומך", היא מהמעבר מהלילה אל האור. אל הראיה של העולם, שבפנימיותה היא ראיה של אור הקב"ה. זה הקשר שרומזים חז"ל בכך שתולים את כמות האור של "ובקומך" בתכלת ולבן של ציצית.
אחרים אומרים משיראה את חבירו רחוק ד' אמות ויכירנו, והמפרשים פירשו שזהו אותו שיעור כמו משיכיר בין תכלת ללבן. כי לראות ולהכיר חבירו ולראות את האור שמשפיע הבורא על הבריאה היינו הך הם).
אמר אביי לתפילין כאחרים [משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו], לק"ש כותיקין [אנשים ענוים ומחבבין מצוה. רש"י], דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה [את קריאת שמע] עם הנץ החמה.
תניא נמי הכי [בברייתא נאמר גם כך]: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום [כלומר מתחיל את התפילה עם הנץ החמה. לקמן כ"ו א' בתחילת פרק תפילת השחר, אומרת הגמרא שמנהגם של ותיקים אינו הלכה מחייבת אלא רק דרך מובחרת לקיים המצווה. ועיין עוד בזה בתוספות. מעיקר הדין אפשר להתפלל שחרית משעלה עמוד השחר, כיוון שנתקנה כנגד קרבן התמיד שזמנו מתחילת היום, דהיינו משעלה עמוד השחר].
אמר רבי זירא מאי קראה [מה פסוקו. כלומר מאיזה פסוק לומדים שמצווה להתחיל את התפילה עם הנץ החמה] (תהלים עב, ה) "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים".
העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים [בשם הקהל הקדוש שבירושלים], כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו.
אמר רבי זירא, איני [האמנם]? והא אנא סמכי ואיתזקי [והנה אני סמכתי וניזוקתי].
אמרו לו [כתוב א"ל, לכאורה נראה שאמר לו ר"י בן אליקים, כתשובה על שאלת רבי זירא אותו. זה המקום היחיד בש"ס שנזכר החכם ר"י בן אליקים, מסגנון דבריו ברור שהוא תנא ולא אמורא. רבי זירא הוא אמורא בדור השלישי לאמוראי בבל, ולא יתכן שהיה ביניהם משא ומתן. ולכן צריך לפרש ששאלת רבי זירא הופנתה ללומדי בית המדרש, והם שאמרו לו וכו'] במאי איתזקת [במה ניזוקת] דאמטיית אסא לבי מלכא [שהבאת הדס לבית המלך]? התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא [שם גם היה לך לתת תשלום לראות פני המלך. נמי=גם. מיבעי=מתבקש, נדרש. למיהב=לתת. למחזי=לראות. אפי=פני], דא"ר [שאמר רבי] יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם [שאם יזכה. לעוה"ב לראות גדולתן של ישראל: יבחין. כמה הרבה גדולתן יותר על האומות עכשיו: רש"י].
(חומר למחשבה:
מנחות מ"ג ב':
תניא היה ר' מאיר אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר (שמות כד, י) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב (יחזקאל א, כו) כמראה אבן ספיר דמות כסא.
כל מה שיש בעולם הוא ציור של בחינות עליונות. כמו שהתכלת הוא ציור של ים, וים הוא ציור של הרקיע, והרקיע הוא ציור של כסא הכבוד.
לקמן דף י' עמוד א' נאמר שמעשי הקב"ה בעולם הם ציורים, והוא נקרא צייר.
גם מלך בשר ודם הוא ציור של בחינות עליונות של מלכות. גם מלכי עכו"ם. זה כמו שתכלת הוא ציור של ים, וים ציור של רקיע, כך מלכי עכו"ם הם ציור של מלכי ישראל, ואם נזכה לראות מלכי ישראל הם ציור של משהו שמכיל עוד יותר את בחינת המלכות.
רבי ירוחם הלוי ממיר היה הולך לגן החיות להתבונן בהדרת המלכות של האריה).
אמר ליה רבי אלעא לעולא, כי עיילת להתם [כאשר תכנס לשם. עולא התעתד לעלות מבבל לארץ ישראל, "שם" היינו ארץ ישראל] שאיל בשלמא דרב ברונא אחי [שאל בשלומו של רב ברונא אחי] במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות. זימנא חדא [פעם אחת] סמך גאולה לתפלה, ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא [ולא פסק חיוך מפיו כל היום. בתוספות שאלו שהרי כל יום כולם סומכים גאולה לתפילה, ותירצו שהכוונה שעשה כך כוותיקין, שהסמיכה היתה בדיוק בהנץ החמה].
(חומר למחשבה:
בלילה המצב הנפשי של האדם הוא להיות מכונס פנימה אל הלב, כאילו אין בכלל עולם מבחוץ. החושך מסתיר אותו. הנוכחות האלוהית שנחווית היא מה שבתוך ובאמצע הלב. ביום הוא זמן העשייה. הפגישה הראשונה עם האור היא הזמן שהנפש חווה את האור, את הנוכחות האלוהית בעולם שמחוץ לאדם, את ה"אתה". זה קורה פעמיים. פעם אחת עם עלות האור ההתחלתי של לפני הזריחה, ופעם שנייה עם הנץ החמה, הזריחה עצמה.
קריאת שמע היא חיבור של ההשגה היותר מופשטת, הכרת הייחוד, האהבה.
התפילה היא החיבור של הצרכים החומריים, אל מי שמשפיע ומאיר.
האור שלפני הזריחה יש בו בחינה של אור מופשט, שעוד לא לחלוטין מולבש בתוך החומר עצמו, בעולם. לפני הזריחה יש הרגשה כאילו מבחינה מסויימת האור הוא אור כשלעצמו, והדברים שבעולם הם לעצמם. עוד לא לגמרי מוארים. רק אחרי הזריחה נעשה בתפישה איחוד של האור עם הדברים המוארים על ידו.
העבודה של התורה היא שלא יהיה חוסר נאמנות בין השגת הלב בלילה, השגת ההכרה עם אור ראשון, ועולם המעשה. אלא שסוף המעשה עד הקצה הכי חומרי שלו, פרנסה, מלחמה וכיו"ב, יהיה שיקוף מדוייק של ההשגות הכי פנימיות ועמוקות. לכן אסור לנתק. צריך לסמוך גאולה לתפילה. אם ברגע הכניסה ליום יש את העבודה לא לנתק, כל היום יימשך כך. זהו שאמר שכל היום אינו ניזוק. כיוון שבמצב כזה יש השגחה גלויה.
רש"י לעיל ד' ב':
ואמרי' בברכות ירושלמי (פ"א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.
שהמלך פותח את הדלת ואוהבו נכנס אל ארמונו היא הדרגה הגבוהה ביותר. זה החיבור של הקשר עם הבורא והעולם החומרי, עולם המעשה, שתובע צרכיו והקב"ה עונהו ונותן לו לחם לאכול ובגד ללבוש. הדרך אליו היא הדפיקה על הדלת, האהבה והכרת הייחוד של קריאת שמע.
יש כאן את יסוד ההבדל בין התורה לפילוסופיה. הפילוסופיה נשארת במקום של קריאת שמע ותשבחות. ההכרה בבורא וביופי התגלותו ובאהבה אליו. אצל התורה כל זה הוא רק דפיקה בדלת. התכלית היא להכנס לבית המלך. להביא את העולם החומרי לחיבור.).
היכי מצי סמיך [כיצד יכול לסמוך. גאולה לתפילה], והא [והרי] אמר רבי יוחנן: בתחלה [לפני תחילת התפילה] הוא אומר "ה' שפתי תפתח", ולבסוף הוא אומר "יהיו לרצון אמרי פי וגו'" [הפסוק יהיו לרצון מפסיק בין ברכת גאולה לתפילה]?
אמר ר' אלעזר, תהא [אמירת הפסוק ה' שפתי תפתח] בתפלה של ערבית [ובשחרית לא יאמר אותו כדי לסמוך גאולה לתפילה].
והא [והרי] אמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.
אלא א"ר אלעזר תהא [אמירת "ה' שפתי תפתח" לפני התפילה] בתפלת המנחה [שאז אין קריאת שמע וברכותיה ואין הפסקה בין גאולה לתפילה].
רב אשי אמר אפילו תימא אכולהו [תאמר על כולם. כלומר שבכל התפילות יקדים "ה' שפתי תפתח"], וכיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא [כתפילה ארוכה נחשב]. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן] ערבית היכי מצי סמיך [כיצד יכול לסמוך] והא בעי למימר השכיבנו [והרי צריך לומר השכיבנו]? אלא כיון דתקינו [שתקנו] רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא [כגאולה ארוכה נחשב], ה"נ [הכא נמי. כאן גם] כיון דקבעוה רבנן בתפלה, כתפלה אריכתא דמיא [עיין לעיל דף ד' עמוד ב' שנתבאר כל זה].
מכדי [מכיוון ש] האי [זה] "יהיו לרצון אמרי פי", משמע לבסוף ומשמע מעיקרא [מתחילה], דבעינא למימר [שרצוני לומר], מאי טעמא [מה הטעם] תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא [יאמרו מתחילה]?
["יהיו לרצון אמרי פי", יכול להתפרש כפסוק הבא לפני הדיבור עם הבורא, שמבקש יהיו לרצון הדברים שרוצה אני לומר. ויכול גם להתפרש כסיום הדיבור, שאחרי שאמר מבקש שמה שאמרתי יהיה לרצון. שואלת הגמרא אם כן למה לא תיקנו לאמרו לפני התפילה].
א"ר יהודה בריה דר' שמעון בן פזי, הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות [פרקי תהילים], לפיכך תקינו רבנן לאחר י"ח ברכות.
הני י"ח, י"ט הויין? [אלה י"ח, י"ט הם. כלומר "יהיו לרצון" חותם את פרק י"ט בתהילים ולא את פרק י"ח, ואם כן הוא בא לאחר י"ט פרשיות ולא י"ח]
"אשרי האיש" [הפרק הראשון בתהילים], ו"למה רגשו גוים" [הפרק השני] חדא פרשה היא [פרק אחד הם. לכן יהיו לרצון הוא הפסוק החותם את שמונה עשר המזמורים הראשונים בתהילים],
[מוכיחים ששני הפרקים הראשונים אחד הם:] דאמר ר' יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: ק"ג פרשיות [פרקי תהילים] אמר דוד ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: (תהלים קד, לה) "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה".
הני ק"ג, ק"ד הויין? [בספרים שלנו הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ וגו'" הוא חתימת פרק ק"ד], אלא שמע מינה [למד ממנה], "אשרי האיש" ו"למה רגשו גוים" חדא פרשה היא [פרק אחד הוא. ולכן "יתמו חטאים" חותם ק"ג פרקים],
דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן, כל פרשה [פרק תהילים] שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי פתח באשרי דכתיב אשרי האיש [תחילת פרק א' מתהילים] וסיים באשרי דכתיב אשרי כל חוסי בו [סוף פרק ב'. ולמדים מזה שהם היו פרק אחד לפני שהפרידום בזמן הגמרא.
לשון התוספות:
כל פרשה שהיתה חביבה על דוד כו'. ואם תאמר מאי כל הפרשיות? והא לא אשכחן [והרי לא מצאנו] שום פרשה אחרת שמתחלת באשרי ומסיימת באשרי אלא היא? ויש לומר דלאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי. אלא חתימה מעין פתיחה כמו תהלה שפתח בתהלה וסיים בתהלה, תהלת ה' ידבר פי, וכן הרבה פרשיות שמתחילות בהללויה ומסיימות בהללויה.].
[המסורת העתיקה היתה שהפרק הראשון והשני בתהילים היו פרק אחד. אחרי זמנו של רבי שמעון בן פזי חילקו חכמים פרק זה לשניים.
אנשי כנסת גדולה תיקנו תפילת שמונה עשרה בת י"ח ברכות, בזמן שבנו את בית המקדש השני. בזמן החורבן הוסיפו חכמים ברכה נוספת, "ברכת המינים", ובסידורים שלנו יש י"ט ברכות. כמו שיש בספרים שלנו י"ט מזמורי תהילים לפני הפסוק יהיו לרצון אמרי פי. ברכת המינים ולמה רגשו גויים עוסקים במפלתן של רשעים, שהוא הנושא העמוק של הסוגיא כאן, יש קשר עמוק בין הדברים, ואין כאן המקום לזה. אחר כך כתבתי על זה בעמוד על תפילת שמונה עשרה וברכת המינים].
תלמוד מוסבר ומאמרים - ברכות 