ואמר רבי חמא ברבי חנינא, למה נסמכו אהלים לנחלים, דכתיב: (במדבר כד, ו) "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים [רש"י על החומש פירש מלשון מור ואהלות, כלומר צמחים או אילנות של בושם] נָטַע יְהוָה כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם"? לומר לך מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים [דורש מלשון אוהל, אהלי תורה. אפשר גם שזהו לפי פשוטו, שעצי הבושם צורתם דומה לאוהל ולכן נקראים אהלים] מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.
(חומר למחשבה:
"כי עזה כמוות אהבה" (שיר השירים ח' ו'), מה הדמיון בין אהבה למוות?
"כי-חולת אהבה אני" (שיר השירים ב' ה').
"קומי רוני בלילה לראש אשמורות, שפכי כמים לבך נוכח פני אדני" (איכה ב' י"ט).
בתוך הים הכל אחד, אין צורות פרטיות שמגדירות דברים נפרדים, כמו שיש על היבשה. מהות של דבר היא לא רק טבעו ודרך הווייתו ופעולתו, היא נפש, ויש לה כח לפעול כעניינה. המים גורמים לעצמים נפרדים העשויים מיסוד האדמה, דברים מוצקים עם צורה מוגדרת, להימחות, ליהפך למים, לפשוט צורתם ולהתחבר. זה עם זה, ועם המים הכלליים. גרגרי טיט נמחים במים ומתחברים ומחברים את הלבנים. גרגרי הקמח נמחים במים ונעשים עיסה. אבנים נשחקות על ידי מים והופכות למים.
יסוד המים בנפש הוא הגעגוע להתחבר אל הבורא המאציל עצמו, על ידי פשיטת הצורה הכללית והתמזגות איתו. כמו טיפה הנשפכת אל הים. הוא גם היסוד של אהבת איש ואשה שהגדר הפרטי נמחה אל "והיו לבשר אחד".
לכן "חולת אהבה אני". מחלה היא ערעור הסדר של האדם, וגורמת למותו על ידי פירוק הצורה המלובשת בחומר שלו. האהבה היא גם ערעור הסדר של הצורה הפרטית.
ההתחברות עצמה היא מחייה גמורה של הסדר הפרטי, של ההוויה הפרטית, הצורה הפרטית, אל האחדות של והיו לבשר אחד. לכן היא עזה כמוות.
שפכי כמים לבך. התפילה היא השתפכות הנפש. השתפכות היא איבוד הצורה הקבועה, ההוויה, המהות, הצורה המוגדרת. כמו שופך דם. זהו הגעגוע של האהבה להתאחד לגמרי. להתמזג כמו טיפה אל הים.
זה גם עניין הקרבן. המקריב רואה את עצמו בבהמה שמקריב, ושופך את דמה מתוך כוונה שמבטל את קיום עצמו ונאסף אל האחדות עם הבורא.
בראשית מ"ט כ"ט, לגבי יעקב:
"וַיְצַו אוֹתָם וַיֹאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי"
רש"י: נאסף אל עמי . על שם שמכניסין הנשמות אל מקום גניזתן
רמב"ן בראשית ל' כ"ג:
ונקראת המיתה אסיפה בהיותו נקבץ אל אבותיו המתים
קהלת י"ב ז':
"וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ".
געגועי האהבה אל האספות זו, לשוב אל המקור, לשוב להיות אחד איתו, כמו בן החבוק לגמרי בזרועות אביו, הם הנקראים השתפכות הנפש. להיות כמו מים שאין להם צורה פרטית והם מחוברים ונאספים ונכללים לגמרי בים.
זה עניין טהרת הטבילה. הכניסה כולו לתוך המים היא השתקפות של הכח הנפשי של געגוע האהבה לפשוט את הצורה הפרטית ולהתאחד עם המקור. וכשהוא יוצא מהמים כאילו נולד מחדש מתוך האיחוד עם המקור, ואור המקור מאיר בו. השורש טה"ר בארמית עניינו אור.
בהרבה מקומות נקשר עניין התורה לאוהל, אין ללמוד בשוק, אלא באהל, בצנעה, בבית המדרש. אמר ריש לקיש מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר: (במדבר יט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל". אוהל בתורה הוא סמל לצנעת הייחוד בין איש לאשה.
לימוד תורה מתוך אהבה הוא השתפכות הנפש, הוא געגוע ל"והיו לבשר אחד" עם נותן התורה, והאהבה ממיסה את הנוקשות, כמו שמים שוחקים אבן. תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. אם אבן הוא נימוח שנאמר: (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים", ואומר (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים".
כף חובה וכף זכות הם מונחים של עמידה בדין. אם יוצא חייב או זכאי.
כשטובל הוא ממית את עצמו במחייה במים, כמו אנשי דור המבול, ובצאתו הוא כמו נולד מחדש, טהור.
כשממית עצמו באהלה של תורה באותה התכוונות, מתקיים בו כבר מידת הדין של למחות כל צורה לא נכונה שנתקבעה בו, ויוצא זכאי בדין).
"הקורא למפרע לא יצא וכו'" [מביא את המשך המשנה: הקורא למפרע לא יצא קרא וטעה יחזור למקום שטעה]
רבי אמי ורבי אסי הוו קא קטרין ליה גננא לר' אלעזר [קושרין לו חופה להשיאו אשה. רש"י].
אמר להו [להם], אדהכי והכי [בין כך לכך] איזיל ואשמע מלתא דבי מדרשא ואיתי ואימא לכו [אלך ואשמע דבר של בית המדרש ואבוא ואומר לכם].
אזל [הלך], אשכחיה לתנא דקתני קמיה דר' יוחנן [מצא תנא ששנה לפני רבי יוחנן. תנא כאן אין פירושו מהחכמים שדבריהם מובאים במשנה, אלא מי שיודע משנה וברייתא בעל פה היטב ומשננה לפני האמורא. אמורא=חכם שדבריו מובאים בגמרא. מה שמביא כאן הוא ברייתא]: "קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה, באמצע הפרק יחזור לראש. בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון. בין כתיבה לכתיבה [אינו יודע אם הוא ב"וכתבתם" של פרשה ראשונה או של פרשה שנייה] יחזור לכתיבה ראשונה".
אמר ליה ר' יוחנן לא שנו [שחוזר אם אינו זוכר היכן הוא] אלא שלא פתח ב"למען ירבו ימיכם", אבל פתח ב"למען ירבו ימיכם", שהוא אחרי "וכתבתם" של פרשה שניה, סרכיה נקט ואתי [הרגלו אוחז ובא. רש"י: אין לטעות מכאן עד אמת ויציב ואין צריך לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו].
אתא ואמר להו [בא אומר להם. רבי אלעזר לרבי אמי ורבי אסי]. אמרו ליה, אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו [האמוראים ידעו בעל פה את המשנה, אבל לא את כל הברייתות].
מתני' [משנה:] האומנין קורין [קריאת שמע] בראש האילן ובראש הנדבך [בניין אבן], מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה [שהתפילה היא בקשת רחמים ויש לכוון בה].
חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה, ועד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה.
ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא לילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו, למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע? אמר להם איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת.
גמרא תנו רבנן [מביא ברייתא]: "האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה [שהם רחבים ואין פחד שמא יפול], ושאר כל האילנות יורדים למטה ומתפללין. ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה [דהא אינו משועבד למלאכה שהוא ברשות עצמו. רש"י] ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו [מבעתותו. ואם הקלו אצל פועלים מפני בטול מלאכה לא הקלו אצל בעל הבית. רש"י]"
רמי ליה רב מרי ברה דבת שמואל לרבא [רב מרי, בנה של בת שמואל, הקשה לרבא. רמי פירושו הטיל, כמו "סוס ורוכבו רמה בים", זהו מונח המשמש להשוואת שני מקורות שנראים כסותרים, וכאילו מטילם זה על זה לראות כיצד יתאימו. בת שמואל שמה היה רחל, ונשבה על ידי נכרים, ובא עליה אחד מהם ונתעברה. ואחר כך נתגייר. מכיוון שבזמן העיבור אביו היה נכרי, הדין שאינו נחשב אביו, ולכן נקרא על שם אמו]: תנן [שנינו במשנה] "האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך" אלמא לא בעי כונה [אמור אינם צריכים כוונה. כעת מבין שהם ממשיכים לעסוק במלאכה תוך כדי שהם קוראים את שמע. שאם הם צריכים כוונה היו מחייבים אותם לרדת. ואם אינם צריכים כוונה, יכולים להמשיך במלאכתם], ורמינהי "הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמר: "שמע ישראל" ולהלן הוא אומר: (דברים כז, ט) "הסכת ושמע ישראל" מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת".
אשתיק [רבא שתק, שלא ידע תשובה]. א"ל [אמר לו, רבא לרב מרי בנה של בת שמואל]: מידי שמיע לך בהא [משהו שמעת בזה]?
אמר ליה [אמר לו] הכי [כך] אמר רב ששת: והוא שבטלין ממלאכתן וקורין [כעת מחדש שאכן צריך כוונה, ולא חייבו אותם משום כך לרדת, אלא רק להפסיק מהמלאכה].
והתניא [והרי נאמר בברייתא]: בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין?
לא קשיא, הא בפרק ראשון [שצריך כוונה. ולעיל יש אומרים רק פסוק ראשון], הא בפרק שני [שאין צריך כוונה].
[פועלים זמנם קנוי לבעל הבית. מן הסתם, גם אם לא אמרו בפירוש, נכלל בהסכם השכירות שמותר להם לקרוא קריאת שמע. אבל זה וודאי מתייחס רק למה שהוא חובה לגמרי בדרך המצומצמת ביותר, ויותר מזה הוא גזל]
ת"ר [תנו רבנן. מביא ברייתא:] הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה, ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה, ומתפללין תפלה של שמונה עשרה. אבל אין יורדין לפני התיבה
[אינן רשאין ליבטל ממלאכתן ולירד לפני התיבה לעשות שליח צבור שיש שם בטול מלאכה יותר מדאי. רש"י], ואין נושאין כפיהם.
והתניא "מעין י"ח"? [יש ברייתא כמו זו שבה הנוסח "ומתפללין מעין שמונה עשרה". הכוונה לנוסח מקוצר של תפילת שמונה עשר, שתקנו למקרים שאי אפשר להתפלל את התפילה במלואה. שלושת הברכות הראשונות והאחרונות כהלכתן, ואת י"א האמצעיות מקצר לברכה אחת, שמתחילה ב"הביננו". לכן נקראת תפילה זו גם "הביננו". המקור ל"מעין שמונה עשרה" הוא במשנה לקמן כ"ח ב' "רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם שמנה עשרה, רבי יהושע אומר מעין י"ח, ר"ע אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל י"ח ואם לאו מעין י"ח. ובגמרא שם מביא את נוסח "הביננו"].
אמר רב ששת לא קשיא הא רבן גמליאל, הא ר' יהושע [במשנה לקמן כ"ח ב'].
אי [אם] ר' יהושע, מאי איריא [מה דווקא] פועלים? אפילו כל אדם נמי [גם]?
אלא אידי ואידי רבן גמליאל [זו וזו כרבן גמליאל], ולא קשיא [ולא קשה] כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן [כשהוחלט קניין השכירות, לא התנו ביניהם בפירוש כמה יהיה מותר להם להפסיק בשביל קריאת שמע ותפילה. אם היו מפרשים, הכל היה הולך אחרי מה שהסכימו ביניהם. כעת משלא פירשו, יש לקבוע באומדן דעת למה מתכוונים סתם אנשים בזמן קניין השכירות. שכך הם כל דיני קניינים, שעל כל מה שלא פירשו ביניהם, הולכים אחרי אומדן דעת סתם אנשים מה מתכוונים במקרה כזה. אם יפסיקו יותר מזה יגזלו הפועלים את בעל הבית.
כלפי זה אומרת הגמרא, שאם ההסכם היה שתמורת העבודה משלם להם שכר מלבד סעודתם, האומדן הוא שההסכם ביניהם היה שיפסיקו מעט ככל האפשר, ולכן מתפללים מעין שמונה עשרה. ואם בעד העבודה הוסכם שמקבלים סעודה בלבד ולא שכר, אז האומדן הוא שהתנאי היה שיהיה מותר להם להפסיק לתפילת שמונה עשרה מלאה].
והתניא [והרי נאמר בברייתא. בדרך כלל נוסח כזה משמש כשבא להקשות מהברייתא, אבל כאן אינו מקשה אלא מביא סיוע, שמצאנו חילוק בין עושין בשכרן לבין עושין בסעודתן]: הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע, ומתפללין, ואוכלין פתן, ואין מברכים לפניה [לפני הפת ברכת המוציא לחם מן הארץ. שהיא ברכה מדרבנן], אבל מברכין לאחריה שתים [ברכת המזון שאחרי הלחם היא מהתורה. תקנת חכמים שברכת המזון כוללת שלוש ברכות, ובפועלים קיצרו אותן לשתיים, על ידי שכולל בקיצור את השלישית בתוך השניה]. כיצד? ברכה ראשונה כתקונה, שניה פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ. במה דברים אמורים בעושין בשכרן, אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקונה".
(חומר למחשבה:
ראיתי מרבני דורנו שפסק להלכה ללמוד מסוגייתנו שאסור לעובד להפסיק ממלאכתו לאמירת כל נוסח התפילה שבסידור וכל שכן לשיחה בטלה, כיוון שהוא גוזל את בעל הבית.
לעניות דעתי זו טעות גמורה. יש דינים שגדרם נקבע לפי דעת סתם בני אדם, ואין גדרם משתנה גם אם היום דעת בני אדם אינה כך. לדוגמה זמן קריאת שמע שנקבע לפי מתי בני אדם קמים. ולעיל ח' ב' נאמר שהזמן בין עלות השחר להנץ החמה דינו נקבע על סמך שיש אנשים שישנים באותה שעה ויש שקמים באותה שעה. אם בימינו מנהג כל האנשים יהיה לקום או באותה שעה, או לישון באותה שעה, זה לא ישנה את הלכות זמן קריאת שמע.
הסיבה היא שהזמן שבו מנהג בני אדם לישון, נקבע על פי הטבע שטבע הבורא בבני אדם. כדי לדעת טבע זה עלינו לבדוק באדם הראשון, שטבעו הכי קרוב לכוונת הבורא. חכמים אמדו לפי חכמתם מה הטבע האנושי האמיתי, זה שטבע הבורא באדם הראשון כשברא אותו. אם היום יהיה מנהג אחר, זה בגלל שבני האדם התרחקו מהטבעהמקורי שנטבע בהם כשנבראו, ונוהגים מנהגים שהם עיוות של הטבע היסודי. גם אם מרוב ההרגל כבר לא מרגישים בזה.
בדיני ממונות, כשנעשה הסכם ממוני בין בעל הבית לפועל, יכולים לקבוע בהסכם כל מה שירצו. גם שיהיה מותר לפועל להתפלל כל התפילה, וגם לשוחח שיחה בטלה ככל שיחפוץ. אם לא קבעו כלום, אומדים דעתם שמן הסתם דעתם היתה לקבוע לפי איך שמקובל לנהוג. לגבי עניין זה, פשוט שהכוונה לאיך שמקובל לנהוג באותו זמן ובאותו מקום. ולא אכפת כלל מה נהגו בזמן הגמרא או אצל אדם הראשון. לכן ברור ופשוט בלי ספק שלעובד מותר לכתחילה להפסיק לפי המקובל בזמננו ובמקומנו בסוג העבודה הזה, כמו שמן הסתם חשב בעל הבית שיעשה כששכר אותו).
חתן פטור מק"ש [מביא מהמשנה. עיין לעיל י"א א' שהובא כל העניין ושם נתבאר. לכן כאן קיצרתי]
תנו רבנן: "בשבתך בביתך" פרט לעוסק במצוה, "ובלכתך בדרך" פרט לחתן. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב.
מאי משמע [כיצד משמע כן מהפסוק]?
אמר רב פפא, כי [כמו] דרך, מה דרך רשות אף הכא נמי [כאן גם] רשות.
מי [האם] לא עסקינן דקאזיל [שהולך] לדבר מצוה, ואפילו הכי [כך] אמר רחמנא ליקרי [לקרות. כלומר שואל מהיכן יודעים ש"דרך" היא דווקא דרך רשות. הרי יש גם דרך מצווה].
אם כן לימא קרא [שיאמר הפסוק] "בלכת", מאי [מהו] "בלכתך"? שמע מינה בלכת דידך [שלך] הוא דמחייבת [הוא שאתה חייב], הא דמצוה פטירת [של מצווה אתה פטור].
אי הכי מאי איריא [אם כך מה דווקא] הכונס את הבתולה, אפילו כונס את האלמנה נמי [גם]?
הכא טריד [כאן טרוד. בבתולה, שמא לא יימצאו בתולים], והכא לא טריד [באלמנה].
אי [אם] משום טרדא, אפילו טבעה ספינתו בים נמי [גם]? אלמה [למה] אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב, אָבֵל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהן פאר שנאמר: (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך וגו'" [ואבל מעולל בעפר קרנו ואין זה פאר. מוכיח מזה שטרדה אינה פוטרת ממצווה]?
אמרי [אומרים] התם [שם. שטרוד חייב בקריאת שמע, כגון אָבֵל, והוא הדין לטבעה ספינתו בים] טרדא דרשות, הכא [כאן. בכונס את הבתולה] טרדא דמצוה [כשחילק בין כונס את הבתולה שפטור משום שטרוד, לבין כונס את האלמנה שחייב כי אינו טרוד, לא התכוון שעצם הטרדה היא סיבה לפטור. הסיבה לפטור היא היותו עוסק במצווה. אלא מכיוון שבבוקר יום הנישואין אינו בועל ואינו עסוק עכשיו במצווה, מה שמחשיב אותו לעוסק במצווה להיפטר הוא הטרדה במצווה. לכן באָבֵל וטבעה ספינתו בים שהטרדה לא גורמת להחשיבו כעוסק במצווה, חייב].
תלמוד מוסבר ומאמרים - ברכות 