Archive for the ‘ברכות דף ח' עמוד א'’ Category

ברכות – דף ח' עמוד א'

31 באוקטובר 2009

ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא [מכאן. מכאן לומדים שעת-רצון היא בשעה שהציבור מתפללין]: (ישעיהו מט, ח) "כה אמר ה' בעת רצון עניתיך".
ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא
[מכאן]: (איוב לו, ה) "הן אל כביר ולא ימאס". וכתיב: (תהלים נה, יט) "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".
תניא נמי הכי
[בברייתא נאמר גם כך. נמי=גם. הכי=כך], רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר: "הן אל כביר ולא ימאס", וכתיב: "פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו'". אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.

אמר ר"ל [ריש לקיש. רבי שמעון בן לקיש], כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר: (ירמיהו יב, יד) "כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל". ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר: (ירמיהו יב, יד) "הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם".

אמרו ליה [לו] לר' יוחנן איכא סבי בבבל [יש זקנים בבבל] תמה ואמר: (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב [כתוב], אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי ליה [שאמרו לו] מקדמי ומחשכי לבי כנישתא [מקדימים ומחשיכים לבית הכנסת], אמר היינו דאהני להו [זהו שמועיל להם. אהני=מועיל].
כדאמר
[כמו שאמר] ר' יהושע בן לוי לבניה [לבניו]: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא [הקדימו והחשיכו לבית הכנסת] כי היכי דתורכו חיי [כך שתאריכו חיים].
א"ר אחא ברבי חנינא מאי קרא
[מאיזה פסוק]? (משלי ח, לד) "אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי", וכתיב בתריה [וכתוב אחריו] "כי מוצאי מצא חיים".

אמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. שני פתחים סלקא דעתך [עולה בדעתך]? אלא אימא [אמור] שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל [שיעור של שני פתחים רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת. רש"י].

(תהלים לב, ו) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא" [יתפלל שיהו מצויין לו כשיצטרך. רש"י], אמר ר' חנינא "לעת מצא" זו אשה, שנאמר: (משלי יח, כב) "מצא אשה מצא טוב".

במערבא [בארץ ישראל] כי נסיב אינש אתתא [כאשר נושא אדם אשה] אמרי ליה הכי [אומרים לו כך]: "מצא" או "מוצא"? "מצא" דכתיב: "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", "מוצא" דכתיב: (קהלת ז, כו) "ומוצא אני מר ממות את האשה וגו'".

ר' נתן אומר "לעת מצא" זו תורה, שנאמר: (משלי ח, לה) "כי מוצאי מצא חיים וגו'".

רב נחמן בר יצחק אמר "לעת מצא" זו מיתה [שימות במיתה יפה ונחה. רש"י], שנאמר: (תהלים סח, כא) "למות תוצאות".

תניא נמי הכי [נאמר בברייתא גם כך]: תשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם, שנאמר: "למות תוצאות", "תוצאות" בגימטריא הכי הוו [כך הם].

קשה שבכלן אסכרא, ניחא שבכלן נשיקה. אסכרא דמיא [דומה] כחיזרא [כקוצים] בגבבא דעמרא [בערמת צמר] דלאחורי נשרא [שלאחור נושר. לשון רש"י: כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה. הכוונה שהנשמה נפרדת מהגוף כמו הענף הקוצני מערמת הצמר].

ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: כפיטורי בפי ושט [רש"י: ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה על ידי חבלים ועקלים שתוחבין בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב: פיטורי. חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים אטונין: בפי ושט. הוא הנקב שהוא עגול כפי ושט:].

נשיקה דמיא [נשיקה דומה. כלומר מיתת נשיקה] כמשחל בניתא מחלבא [כמו להוציא שערה מחלב.  רש"י: כמושך נימת שער מתוך החלב.].

ר' יוחנן אמר "לעת מצא" זו קבורה.

א"ר חנינא מאי קרא [מאיזה פסוק], (איוב ג, כב) "השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר".

אמר רבה בר רב שילא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים]: ליבעי אינש רחמי [לבקש אדם רחמים. כלומר להתפלל] אפילו עד זיבולא [צרור עפר] בתרייתא [אחרון] שלמא [שלום. שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו. רש"י].

מר זוטרא אמר: "לעת מצא" זה בית הכסא [שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים ואין יכולין לחפור שם חפירות והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד. רש"י].

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל], הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו [זו של מר זוטרא עדיפא מכולם].

אמר ליה [לו] רבא לרפרם בר פפא, לימא לן מר [לומר לנו מר] מהני מילי מעלייתא [מאלה הדברים המעולים] דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא [שאמרת משמו של רב חסדא בענייני בית כנסת].

אמר ליה הכי אמר רב חסדא [אמר לו כך אמר רב חסדא], מאי דכתיב [מהו שכתוב]: (תהלים פז, ב) "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב", אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.

והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא [וזהו שאמר רבי חייא בר אמי משמו של עולא]: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.

ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתא [מתחילה הייתי לומד בתוך הבית] ומצלינא בבי כנישתא [ומתפלל בבית הכנסת]. כיון דשמענא [ששמעתי] להא דאמר [לזו שאמר] רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד", לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא [לא הייתי מתפלל אלא היכן שאני לומד].

רבי אמי ורבי אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא [אע"ג שהיו להם שלושה עשר בתי כנסת בטבריה] לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי [לא התפללו אלא בין העמודים היכן שהיו לומדים].

ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתיב: (תהלים קיב, א) "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולגבי ירא שמים "וטוב לך" לא כתיב ביה [לא כתוב בו].

(חומר למחשבה:

מסכת אבות ב' ב':

"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ , שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון".

אבות דרבי נתן:

"רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר: ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, והדר – מכל עץ הגן אכל תאכל". רבי מאיר אומר: אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

"רבי יהודה בן בתירא אומר: מי שאין לו מלאכה לעשות – מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה, שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ומה תלמוד לומר "ועשית כל מלאכתך"? להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויתעסק בהן…"

"שמענו לאנשים, לנשים מנין? שנאמר: איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש. לטפלים [כלומר קטנים] מנין? שנאמר: ויכלא העם מהביא".

נאמר במדרש:
"אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים. אמר: הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת.
וכיוון שהגיעו לסולמה של צור, ראה אותן עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: לזרעך אתן את הארץ הזאת".

נדרים מ"ט ב':
"ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה [נשא חבית על כתפו] אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.
רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה [נשא סל על כתפו] אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה".

האברבנאל בפתיחה:
"והנה אמר החכם הזה אהב את המלאכה, ולא עסוק במלאכה, להגיד שאין טוב לאדם שיעשה המלאכה על צד ההכרח והאונס, מתדאג עליה ובעל כרחו, אבל שיאהב אותה, אז יעשנה בשמחה ובטוב לבב, וכמו שאמר דוד: יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך, ודרשו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולכן היו רבים מחכמי ישראל בעלי מלאכה."

רמב"ם פרק ג' מהלכות תלמוד תורה:
"מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה ואם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער.

שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.
כתוב בתורה לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לא בשמים היא לא בגסי הרוח היא מצויה ולא במהלכי מעבר לים היא לפיכך אמרו חכמים לא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו חכמים הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.

דברי תורה נמשלו כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה אמרו חכמים דרך רמז זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים וכן אמר שלמה בחכמתו התרפית ביום צרה צר כחכה ועוד אמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים שנאמר ואת צנועים חכמה וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו תלמודו מתקיים בידו אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח".

עיין בעמוד עולם הפוך ראיתי, וגם בעמוד מידת הדין, לפי מה שכתבתי שם יובן עניינה של המלאכה כבסיס לשבירת הקשיות שבחומר כמו היסורים, ולשמירת החיבור עם הסדר הנכון של האילן. הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה מונה בקיצור את עיקרי האופנים של ההימשכות אחרי ההיפך מהסדר הנכון של האילן, להיות נוטל או נותן, והמלאכה היא השורש הקושר את האדם לזה).

ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא
[משמו של עולא]: לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה. והתניא אל ידור [יש בריתא בה הנוסח: "לעולם אל ידור אדם במקום רבו"]?
לא קשיא
[לא קשה], הא דכייף ליה, הא דלא כייף ליה [זו שכפוף לו, זו שלא כפוף לו. אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד. רש"י].

אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר ר' אמי, מאי דכתיב [מהו שכתוב] (ישעיהו א, כח) "ועוזבי ה' יכלו"? זה המניח ספר תורה ויוצא.

רבי אבהו נפיק בין גברא לגברא [קריאת התורה מתחלקת לכמה אנשים, עליות לתורה, ובין איש לאיש מכסים את הספר ומברכים, ולא נראה כעוזב את התורה].

בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מהו [שאל רב פפא, בין פסוק לפסוק מהו]? תיקו [שני צדדי הספק שווים ואין פתרון].

[מנהגם היה לקרוא תרגום אחרי כל פסוק ולכן יש מקום להסתפק אם עוזב בזמן התרגום].

רב ששת מהדר אפיה [מחזיר פניו] וגריס [וגורס משנתו. בזמן קריאת התורה]. אמר אנן בדידן [אנחנו בשלנו] ואינהו בדידהו [והם בשלהם. ועיין בתוספות שדנו באיזה אופן מותר לעשות כך. יש מפרשים שהטעם הוא מפני שרב ששת היה עיוור, והיה פטור ממצוות קריאת התורה, כיוון שאסור לקרוא את התורה שבכתב בעל פה].

מודעות פרסומת