Archive for the ‘ברכות דף ה' עמוד ב'’ Category

ברכות – דף ה' עמוד ב'

26 באוקטובר 2009
תני תנא קמיה דר' יוחנן [תנא ששמו לא נמסר אמר ברייתא לפני רבי יוחנן]: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו.
אמר ליה
[אמר לו] רבי יוחנן: בשלמא ["בשלמא" הוא מונח האומר שחלק זה מובן, והוא הקדמה לפני שיאמר מה לא מובן] תורה וגמילות חסדים [תורה וגמילות חסדים מובן שהם סיבה למחילת עוונות], דכתיב [שכתוב]: "בחסד ואמת יכופר עון". "חסד" זו גמילות חסדים, שנאמר: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", "אמת" זו תורה, שנאמר: "אמת קנה ואל תמכור". אלא קובר את בניו מנין? תנא ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי [שנה אותה אותו סבא בשם רבי שמעון בר יוחאי]: אתיא [באה] "עון" "עון" [לומדים בהיקש משני מקומות שנכתב בהם "עוון"]. כתיב הכא [כתוב כאן] "בחסד ואמת יכופר עון" וכתיב התם [וכתוב שם] "ומשלם עון אבות אל חיק בניהם".אמר רבי יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה.
ונגעים לא? והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה.
מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו.
ואב"א
[ואי בעית אימא. אם תרצה אמור. הכוונה תירוץ נוסף] הא לן [לנו. בני בבל] והא להו [להם. בני ארץ ישראל. בארץ ישראל שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורין של אהבה. בבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה. רש"י].
ואי בעית אימא הא בצנעא
[הנגע מתחת לבגדים. והם יסורים של אהבה שאין בו בזיון] הא בפרהסיא.
ובנים לא? היכי דמי
[איך דומה. כלומר באיזה אופן]? אילימא [אם לומר] דהוו להו [שהיו להם] ומתו, והא אמר רבי יוחנן [מובא בהמשך בסמוך]: דין גרמא דעשיראה ביר [זו עצם של בני העשירי. וייסוריו של רבי יוחנן וודאי היו ייסורים של אהבה ולא בגלל חטא שהיה בו]. אלא הא דלא הוו ליה כלל [שלא היו לו כלל], והא דהוו ליה ומתו [מה שנאמר שבנים אין זה ייסורים של אהבה, הכוונה הייסורים של מי שאין לו בנים כלל].רבי חייא בר אבא חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אליו] ר' יוחנן.
א"ל
[אמר לו. רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא]: חביבין עליך יסורין?
א"ל
[אמר לו]: לא הן ולא שכרן.
א"ל: הב לי ידך
[תן לי ידך]. יהב ליה ידיה ואוקמיה [נתן לו ידו והעמידו. הכוונה שהחלים ממחלתו].

ר' יוחנן חלש [חלה]. על לגביה [נכנס אליו] ר' חנינא.
א"ל
[אמר לו רבי חנינא לרבי יוחנן] חביבין עליך יסורין?
א"ל
[אמר לו. רבי יוחנן לרבי חנינא] לא הן ולא שכרן.
א"ל הב לי ידך
[תן לי ידך]. יהב ליה ידיה ואוקמיה [נתן לו ידו והעמידו. אוקמיה=העמידו, וגם ריפאו].
אמאי
[מדוע], לוקים ר' יוחנן לנפשיה [שיעמיד רבי יוחנן את עצמו. אם בכוחו לרפא חולים, כמו שריפא את רבי חייא בר אבא]?
אמרי
[אומרים] אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.

(חומר למחשבה:
אני רק מעלה כמה שאלות. מדובר בייסורים של אהבה, שהקב"ה מביא עליו מתוך שאוהבו. מאיזו בחינה הם נחשבים בית האסורים? אם המתייסר בוחר "לא הם ולא שכרם", ודי בזה כדי שיעברו ממנו היסורים, כיוון שהם של אהבה, מה שייך כאן אין חבוש וכו', מה קשורה נתינת היד להסכמתו של הקב"ה לפעול כמו שמבקש הצדיק "לא הם ולא שכרם"?
עיין בבא מציעא דף פ"ד, בתחילת עמוד ב', שרבי אלעזר בן רבי שמעון קיבל עליו ייסורים מדעתו. בערב היה מזמין את היסורים "אחי ורעי בואו". ובבוקר אומר להם "לכו מפני ביטול תורה". אבל שם אלה יסורים שביקש שיבואו עליו כדי לוודא שאין בו חטא, ולא ייסורים שהקב"ה מצידו הביא עליו מתוך שאוהבו).


רבי אליעזר חלש
[חלה]. על לגביה [נכנס אצלו] רבי יוחנן. חזא [חזא=ראה] דהוה קא גני [גני=ישן] בבית אפל [ראה שהיה ישן בבית אפל]. גלייה לדרעיה [גילה את זרועו. רבי יוחנן] ונפל נהורא [ונפל אור. שהיה בשרו מבהיק שיפה היה מאד, כמו שאמרו בבבא מציעא דף פ"ד עמוד א. רש"י]. חזייה דהוה קא בכי ר' אליעזר [ראהו שהיה בוכה רבי אליעזר. כלומר רבי יוחנן ראה שרבי אליעזר היה בוכה]. אמר לו [רבי יוחנן לרבי אליעזר] אמאי קא בכית [למה אתה בוכה]. אי משום תורה דלא אפשת [אם משום תורה שלא הרבית], שנינו [למדנו במשנה] "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים". ואי משום מזוני [ואם משום מזונות. שאינך עשיר] לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות [עושר ותורה]. ואי משום בני [ואם משום בנים. שמתו בניך]. דין גרמא דעשיראה ביר [זו עצם של בני העשירי. עשרה בנים מתו לרבי יוחנן, והיה עוטף בסודרו עצם פחות מכשעורה לעגמת נפש. רש"י]. אמר לו להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא [אמר לו – רבי אליעזר לרבי יוחנן – ליופי זה הבלה בעפר אני בוכה. כנראה הכוונה שיבלה בעפר]. אמר לו על דא ודאי קא בכית [על זה ודאי יש לך לבכות]. ובכו תרוייהו [ובכו שניהם]. אדהכי והכי [בין כך וכך] אמר לו [רבי יוחנן לרבי אלעזר] חביבין עליך יסורין? אמר לו לא הן ולא שכרן. אמר לו הב לי ידך [תן לי ידך]. יהב ליה ידיה ואוקמיה [נתן לו ידו והעמידו. כלומר שהתרפא].
[הערה: מתחילת הסיפור קצת משמע שרבי אלעזר היה בוכה עוד מלפני שרבי יוחנן גלה זרועו והאיר את הבית. ועולה מזה לפי סוף הסיפור שרבי אלעזר היה בוכה על יופיו של רבי יוחנן שיבלה בעפר עוד מלפני שרבי יוחנן נכנס אליו].
(חומר למחשבה:
בבא מציעא דף פ"ד עמוד א (מתורגם):
אמר רבי יוחנן, אני נשארתי לבדי מהיפים של ירושלים. מי שרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן [זיהרורי תוארו וקירון עור פניו. רש"י], יביא כוס של כסף מהאש [כשיוצא מבית האומן שהוא צהוב ממראה להב האש. רש"י], ימלא אותה גרגרי רימון אדומים, ויעשה לה זר מוורד אדום, ויושיב אותה בין שמש לצל, אותם הזהרורים שנופלים ממנו על פני הארץ, הם מעין [ולא הכל. רש"י] יופיו של רבי יוחנן.
האמנם? והרי נאמר: יופיו של רב כהנא מעין יופיו של רבי אבהו, יופיו של רבי אבהו מעין יופיו של יעקב אבינו, יופיו של יעקב אבינו מעין יופיו של אדם הראשון, ואילו רבי יוחנן לא מחשיבו. ר' יוחנן הדרת פנים לא היתה לו, (כלומר פניו היו חלקים ולא היה לו זקן).

רש"י בראשית פרק כט פסוק יז:
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
תאר – הוא צורת הפרצוף לשון (ישעיה מד יג) יתארהו בשרד:
מראה – הוא זיו קלסתר:

מגילה י"ד ב
הגמרא מספרת על פגישת דוד ואביגיל בלילה:
"אלא מלמד שגילתה את שוקה והלך לאורה ג' פרסאות"

ספר הזוהר. מדרש הנעלם פרשת וירא דף קי"ג עמוד ב:
אמר ר' פנחס עתיד הקב"ה ליפות לגוף הצדיקים לעתיד לבא כיופי של אדם הראשון כשנכנס לגן עדן

ספר הזוהר. פרשת אחרי מות דף ס"ה סוף עמוד ב:
"מציון מכלל יופי אלהים הופיע", תנא: כד בעא קודשא בריך הוא למברי עלמא דלתתא כלא כגוונא דלעילא עבד ליה. עבד ירושלם אמצעיתא דכל ארעא, ואתר חד דאקרי ציון עלה, ומהאי אתר מתברכא ובהאי אתר דציון שארי עלמא לאתבנאה ומניה אתבני הדא הוא דכתיב אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו, ומאן אתר, מציון מכלל יופי אלהים הופיע כלומר מציון דהוא שלימו דיופי דעלמא אלהים הופיע, תא חזי לא אתברכא ירושלם אלא מציון, וציון מעילא, וכלא חד בחד אתקשר".

תרגום:
כאשר רצה הקב"ה לברוא עולם שלמטה, כולו כעין שלמעלה עשה אותו. עשה ירושלים אמצע של כל הארץ, ומקום אחד שנקרא ציון עליה, וממקום זה מתברכת, ובמקום זה של ציון התחיל העולם להיבנות, וממנו נבנה. זהו שכתוב: "אל אלוהים יי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו". ומאיזה מקום? "מציון מכלל יופי אלוהים הופיע", כלומר מציון שהוא שלימות יופי העולם, אלוהים הופיע. בא ראה, לא התברכה ירושלים אלא מציון, וציון מלמעלה, והכל אחד באחד נקשר.

בזוהר במדבר קי"ח א כתב ש"הופיע" פירושו האיר, כמו הופיע מהר פארן.

בזוהר רות כ"ז ב כתב ש"יופי" המוזכר בפסוק "מציון מכלל יופי", הכוונה לשמו של הקב"ה בן ע"ב אותיות).

רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא
[רב הונא החמיצו לו ארבע מאות חביות יין]. על לגביה [נכנס אליו] רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן [רב יהודה אחיו של רב סלא החסיד, ורבנן. כלומר ועוד תלמידי חכמים], ואמרי לה [ויש אומרים. בגרסה אחרת] רב אדא בר אהבה ורבנן,  ואמרו ליה [ואמרו לו]: לעיין מר במיליה [יבדוק המורה בענייניו. כלומר יפשפש אם יש בו חטא שגרם להחמצת היין]. אמר להו [אמר להם] ומי חשידנא בעינייכו [האם אני חשוד בעיניכם]? אמרו ליה מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא [אמרו לו והאם חשוד הקדוש ברוך הוא שעושה דין בלא דין]? אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא [אמר להם, אם יש מי ששמע עלי דבר יאמר]. אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה [אמרו לו, כך שמענו, שלא נתן המורה זמורות לאריסו. חלקו בזמורות הגפן שחותכין מהן בשעת הזמיר. ותנן (בב"מ דף קג.) כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים. שריגים מתרגמינן שבשין (בראשית מ). רש"י]. אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה הא קא גניב ליה כוליה [אמר להם, האם משאיר לי משהו מהם, הרי גונב את הכל]. אמרו ליה היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים [אמרו לו, זהו שאומרים אנשים, אחר גנב גנוב, וטעם תטעם. הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה. רש"י]. אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה [אמר להם מקבל אני עלי שאתן לו]. איכא דאמרי [יש שאומרים] הדר חלא והוה חמרא [חזר חוצץ ונעשה יין]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא [התייקר חומץ ונמכר במחיר יין].

תניא [מביא ברייתא]: אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי, ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום [עד כאן הברייתא. מכאן הגמרא מפרשת אותה].

"על תפלתי שתהא לפני מטתי", מאי [מהו] "לפני מטתי"? אילימא [אם לומר] לפני מטתי ממש, והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב, ואיתימא ריב"ל [ואם תאמר רבי יהושע בן לוי. היתה גרסה שאמרה זו מקורה בריב"ל], "מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל". לא תימא [לא תאמר] "לפני מטתי" אלא אימא [אמור] "סמוך למטתי" [כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל. רש"י].

"ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום" [ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום. ונראה בעיני שהשכינה במזרח או במערב לפיכך נכון להסב דרך תשמיש לרוחות אחרות. רש"י]. דא"ר [שאמר רבי] חמא ברבי חנינא אמר רבי יצחק: "כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה [יש לו] בנים זכרים. שנאמר וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים". רב נחמן בר יצחק אמר: אף אין אשתו מפלת נפלים. כתיב הכא [כתוב כאן] "וצפונך תמלא בטנם" [דורש "צפונך", מלשון צד צפון], וכתיב התם [וכתוב שם] "וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה" [בשני המקומות מופיעה המילה בטן, ולומדים כמו ששם מלאו ימיה ללדת, אף כאן שנותן מטתו לצפון, ימלאו ימיה ולא תפיל].

(הקשו במפרשים על רש"י, שאם הסיבה היא שבין מזרח למערב פוגע בכבוד השכינה, היה לברייתא לומר שלא יתן מיטתו בין מזרח למערב, ולא לומר שכן יתן בין צפון לדרום. דרך הגמרא לומר את הדבר בעצמו ולא לרמוז אותו בדרך של מכלל הן אתה שומע לאו. וזו קושיא גדולה.
לכן יש שפירשו טעם אחר, עיין בעמוד לגבי כינורו של דוד, שכתבתי:
במהלך השמש ממזרח למערב יש נטיה אל הדרום. לכן הצפון נחשב בבחינת לילה. כי יש בו פחות אור. הוא נקרא צפון על שם ההסתר. הוא הצד של העולם הנסתר, הצורה שעוד לא התלבשה בחומר, קיום בבחינת "בכח". שם עוד אין מקום לפירוד בין הצורה הטהורה לבין איך שהתלבשה בחומר, ולכן הוא קשור למידת הדין. הרוחות הן לפי אדם שמסתכל מזרחה, לכן צפון קשור לצד שמאל.

דרום הוא מלשון דירה. יציאה לפועל מלאה. ריבוי אור. העולם הנגלה, המלובש בחומר. כשהצורה התלבשה לגמרי בחומר, משום טבעו הקשה של החומר, אי אפשר שלא תהיה איזשהי סטיה בין הצורה שבחומר לצורה הטהורה. לפי מידת הדין זה היה מחייב לשלול את קיומה של הצורה שבחומר. הקיום שלה הוא על ידי מידת החסד שמאריכה אף ומחכה שהדבר יתוקן מצד המקבלים, עד זמן קצוב. לכן צד דרום, שהוא בצד ימין כשמסתכלים למזרח, קשור למידת החסד.

לפי זה פירשו שהנותן מיטתו בין צפון לדרום הכוונה שמתכוון להמשיך את הנשמה מהעולם הנסתר, הצד של הצורה בכח, בטהרתה, הוא צד צפון, אל העולם הנגלה, הצורה המלובשת בחומר, דרום. "וצפונך תמלא בטנם", מהצפון, ה"בכח", אל הבטן, ה"בפועל". ומדוייק לפי זה "בין צפון לדרום" ולא "בין דרום לצפון".

העניין בזה שכשהוא מביא את הצורה אל התלבשותה בחומר, נמצא בדעתו באותו זמן איך היא בטהרתה, וכך הוא מחבר בין המצב הטהור של ה"בכח", לבין המצב של התלבשות בחומר, וגורם שבהתלבשותה בחומר היא נשארת טהורה ככל האפשר. זהו בעצם כל עניין התורה והמצוות, לחבר דברים אל מקורם).
תניא [נאמר בברייתא]: אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו. שנאמר: "טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ".
ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "ויעתק צור ממקומו". ואין צור אלא הקב"ה, שנאמר: "צור ילדך תשי".
ואם המתין לו מה שכרו? אמר ר' יוסי ברבי חנינא: זוכה לברכות הללו שנאמר: "לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך וגו'"
[לוא הקשבת. לשון המתנה היא: למצותי. בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד. רש"י].

(חומר למחשבה:
כתבו בתוספות: "פירש רבינו תם שזה היה להם בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה ולכך בלילה יש להמתין. ורבינו יצחק היה מאחר תפלתו ומאריך עד שיצאו כולם ואם בתוך כך היה שום אדם בא בבית הכנסת היה מעיין בספר עד שגמרו תפלתם. ונאה להחמיר אף לנו".

לפי רבינו תם הטעם שאין לעזוב לפני שסיים חבירו, הוא מפני שאולי חבירו חושש ללכת יחידי בשדה בלילה.
לפי זה מדובר דווקא כשיש שניים ולא כשיש עוד מתפללים.

נראה שלדעת רבינו יצחק יש טעם אחר לזה, ולכן נשאר גם כשיש יותר משני מתפללים, וגם בבתי כנסת שלנו שאינם בשדה (רבינו יצחק היה מקיים בעצמו עניין זה, אם מישהו מהמתפללים האחרים היה רוצה גם כן לקיים, היה לו להישאר עם רבינו יצחק ולצאת ביחד איתו).

ברש"י אכן נראה טעם אחר משל רבינו תם. רש"י פירש את טענת הפסוק כלפי מי שיצא לפני תום תפילת חבירו: "הלמענך תעזב ארץ. וכי סבור היית שבשבילך שיצאת תסתלק השכינה ויעזוב את חבירך המתפלל לפניו".
לפי פירוש רבינו תם אין מובן לדברים אלה. לפי לשון רש"י נראה שהטעם הוא משום שכשאדם מתפלל יורדת שכינה ועומדת ממולו. כשהראשון סיים, עדיין שכינה עומדת מול חבירו. אם הוא יוצא, הרי זה חוסר כבוד כלפי השכינה. מפני כבוד השכינה יש לו לחכות שחבירו יסיים, ושכינה תתעלה ותסתלק, ורק אז ייצא.

ספר שבולי הלקט ענין תפילה סימן כה:
"ומצאתי שנשאל רבינו האיי גאון זצ"ל זהו שאמרו חכמים אסור לישב בארבע אמות של תפלה היאך פירושו?
והשיב זהו פירושו, כשיעמוד אדם להתפלל אסור לאחר לישב בצד ארבע אמות סמוך לזה המתפלל לפי שמקום שכינה הוא. וראיה לדבר כשנפטר אדם מתפלתו [מסיים תפילתו] צריך לפסוע לאחוריו ג' פסיעות ואחר כן יתן שלום, ואם לא עשה כן ראוי לו כאלו לא התפלל. וכל כך למה מפני כבוד השכינה. וקיימא לן ד' אמות של תפלה מקום שכינה.

כתוב [בזוהר] הקדוש (בראשית קלב, א) המתפלל תפילת עמידה שכינה כנגדו, ולכן אסור לו לפקוח עיניו להסתכל בכותל. צרור המור סוף פרשת חיי שרה
אמנם מה שפירשתי בשיטת רש"י קשה, שרש"י פירש בהמשך: "לוא הקשבת. לשון המתנה היא: למצותי. בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד".  ולפי מה שרציתי לפרש המצווה שעבר עליה מי שעזב אינה גמילות חסד אלא שלא נתן כבוד לשכינה.
בבית יוסף סימן צ' אות ט"ו כתב: "ה"ר יונה (ג. ד"ה הא) כתב דנראה שאפילו בבתי כנסיות שבעיר יש זה הדין שדרך העולם כשאדם עומד יחידי בתפילה תפילתו מתבלבלת" אולי רש"י סבר כרבינו יונה, ובזה יש ליישב דבריו קצת בדוחק. וצריך עוד עיון).

מודעות פרסומת