ברכות – דף ד' עמוד ב'

"חכ"א [חכמים אומרים] עד חצות".
חכמים כמאן [כמו מי] סבירא להו [סוברים]?
אי [אם] כרבי אליעזר סבירא להו [דאית ליה (שסובר) "בשכבך" כל זמן שבני אדם עוסקין לילך ולשכב זה מקדים וזה מאחר. רש"י], לימרו כרבי אליעזר [יאמרו כרבי אליעזר]. דאמר [שאמר] סוף האשמורה הראשונה, [דוודאי כל שדעתו לישן כבר שכב וישן. רש"י], ואי כרבן גמליאל סבירא להו לימרו כרבן גמליאל [עד עמוד השחר]?
לעולם [באמת] כרבן גמליאל סבירא להו, והא דקא אמרי [וזה שאומרים] עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
כדתניא [הטעם של מרחיקין אדם מן העבירה הוא כמו שמובא בברייתא]: חכמים עשו סייג לדבריהם כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא קריאת שמע ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.

מאי שנא [מה שונה] בכל דוכתא [דוכתא=מקום. בכל מקום שנאמר סייג של חכמים] דלא קתני [שלא אומר] "חייב מיתה", ומאי שנא הכא [ומה שונה כאן] דקתני "חייב מיתה"?
איבעית אימא [אם תרצה תאמר] משום דאיכא [שיש] אונס שינה [התוקפתו לעבור על דברי חכמים הוזקקו להזהירו יותר. רש"י],
ואיבע"א [אם תרצה תאמר] לאפוקי [לאפוקי=להוציא] ממאן דאמר [ממי שאמר] תפלת ערבית רשות, קמ"ל [קא משמע לן. משמיע לנו] דחובה.

אמר מר [בברייתא שהובאה לעיל]: "קורא ק"ש ומתפלל". מסייע ליה לר' יוחנן, דאמר [שאמר] ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית [גאולה היא מברכות קריאת שמע ונאמרת אחרי קריאת שמע. "תפילה" הכוונה לתפילת שמונה עשרה, תפילת העמידה. לדעת רבי יוחנן אומרים קריאת שמע עם ברכותיה לפני התפילה, וכך יש סמיכות בין ברכת גאולה שאחרי קריאת שמע, לתפילה].
רבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תקנום [בין שני קריאת שמע תקנו כל תפלות של יום. דקא סבר תפלת ערבית קודמת לקריאת שמע. רש"י] .
במאי קא מפלגי [במה חולקים רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי]?
אי בעית אימא קרא איבע"א סברא [אם תרצה תאמר פסוק, אם תרצה תאמר סברא].
איבע"א סברא [מבאר את מחלוקתם מצד הסברא] דר' יוחנן סבר גאולה מאורתא [מהערב] נמי הוי [גם היה. הכוונה מחצות הלילה שאז היה זמן מכת בכורות, ואז נתנו להם המצרים רשות לצאת ולכן נחשב לגאולה. עיין רש"י לקמן ט' א'], אלא גאולה מעלייתא [מעולה. הכוונה עיקרית] לא הויא אלא עד צפרא [הבוקר. שאז יצאו בגופם].
ור' יהושע בן לוי סבר כיון דלא הויא אלא מצפרא לא הויא גאולה מעלייתא [התחלת יציאת מצרים, שקיבלו רשות לצאת, היתה מהלילה, אבל היציאה עצמה בפועל היתה רק בבוקר. לדעת רבי יוחנן גם התחלת הגאולה שבלילה נחשבת גאולה, אע"פ שאינה עיקר, ולכן גם בלילה יש לסמוך ברכת גאולה לתפילה. לדעת רבי יהושע בן לוי מכיוון שעיקר הגאולה לא היתה אלא מהבוקר, רק בבוקר יש לסמוך גאולה לתפילה].

(חומר למחשבה:
בפילוסופיה האריסטוטלית יש הבחנה בין דבר שקיים בכח, לבין המצב בו כבר יצא מן הכח אל הפועל. ההתייחסות אל דבר שעדיין הוא בכח היא מורכבת. למשל זרע של עץ הוא עץ "בכח". עץ שכבר גדל הוא אותו הדבר רק שיצא כבר מן הכח אל הפועל. האם נתייחס אל הזרע כאל עץ? מבחינת אחת הוא עץ, כיוון שהוא עץ בכח, מבחינה שנייה אינו עץ, כיוון שעדיין לא יצא אל הפועל.
האם להשחית זרע לבטלה הוא כמו להרוג אדם? הזרע מצד אחד הוא אדם, כיוון שהוא אדם בכח, אבל אינו אדם כיוון שלא יצא עדיין אל הפועל. עובר יצא אל הפועל יותר מזרע, אבל עדיין לא יצא אל הפועל לגמרי כיוון שעוד לא נולד. האם הורג עובר דינו כהורג אדם? עד כמה דבר צריך לצאת אל הפועל כדי שיהיה נדון כהדבר?
דיונים בהגדרת דברים שיצאו רק חלקית אל הפועל נמצאים בתלמוד במקומות רבים. גם כאן הגאולה של הלילה היא גאולה בכח כיוון שכבר קיבלו את היכולת לצאת אם ירצו, שבמכת בכורות נתנו להם המצרים רשות לצאת, ועוד לא יצאה אל הפועל, כי רק בבוקר היה הזמן ליציאה ממש בגופם, ונחלקו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אם יש להתייחס אליה כאל גאולה או לא. לקמן ט' א' נחלקו רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא במחלוקת דומה. עיין בדף זה, בו ציינתי עוד כמה מחלוקות ששייכות לאותו עניין כללי).

ואב"א קרא [ואם תרצה תאמר פסוק. כלומר שפירוש פסוק נחלקו] ושניהם מקרא אחד דרשו: דכתיב [שכתוב] "בשכבך ובקומך" ר' יוחנן סבר מקיש ["מקיש" פירושו שעניינים הצמודים זה לזה יש ללמוד שיש דמיון ביניהם. כמובן שלא כל שני עניינים צמודים מקישים ביניהם, ולא כל דבר מקישים. בפירוש המלבי"ם על ספר ויקרא ובעוד מחיבוריו יש הסברים נפלאים על דרכי דרשות הפסוקים] שכיבה לקימה, מה קימה קריאת שמע ואח"כ תפלה, אף שכיבה נמי [גם] ק"ש ואח"כ תפלה.
ר' יהושע בן לוי סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטתו.

מתיב [מתיב=משיב. הכוונה כאן שמשיב על הדברים מכח משנה שמביא] מר בריה דרבינא: "בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה", ואי אמרת בעי [צריך] לסמוך הא לא קא סמך גאולה לתפלה, דהא בעי למימר [שהרי צריך לומר] השכיבנו?
[בבוקר יש רק ברכה אחת אחרי קריאת שמע. היא ברכת גאולה, ומייד אחריה התפילה. בערב לעומת זאת יש שתי ברכות אחרי קריאת שמע. הראשונה גאולה, והשניה ברכת השכיבנו. מכיוון שמברכים השכיבנו, אם כן גם אם אומרים קריאת שמע לפני התפילה, אין כאן הסמכת גאולה לתפילה].
אמרי [מתרצים את השאלה] כיון דתקינו [שתיקנו] רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא [כגאולה ארוכה נחשבת. ולא מפרידה בין גאולה לתפילה].
דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], שחרית היכי מצי סמיך [כיצד יכול לסמוך]? והא אמר [והרי אמר] רבי יוחנן: בתחלה [בתחילת תפילת שמונה עשרה] אומר "ה' שפתי תפתח" ולבסוף הוא אומר "יהיו לרצון אמרי פי" [ואם כן הפסוק ה' שפתי תפתח מפריד בין גאולה לתפילה].
אלא התם [שם] כיון דתקינו רבנן למימר [שתקנו רבנן לומר] "ה' שפתי תפתח" כתפלה אריכתא דמיא [כתפילה ארוכה נחשבת ולא מפרידה בין גאולה לתפילה], הכא נמי [כאן גם] כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא.
[ואמרינן בברכות ירושלמי (פרק א) מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג, אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו. רש"י. עיין לקמן ט' ב' שהארכתי בזה]

(חומר למחשבה:
לשון הגמרא כיוון שתקנו חכמים …  כגאולה ארוכה נחשב, צריכה פירוש.
כדי שיהיה פירוד בין גאלה לתפילה, צריך שיקרה אחד משני דברים, או שהמתפלל ידבר בין גאולה לתפילה בדברים שאינם חלק מהתפילה. שאז נחשב שהפסיק להתפלל ואחר כך המשיך ונעשה הפסק בין גאולה לתפילה. או שתהיה תפילה שהיא חלק מסדר התפילות שיסדרו אותה בין גאולה לתפילה, והיא תפריד בין גאולה לתפילה.
סידור התפילה תקנוהו אנשי כנסת גדולה בתקופת עזרא ונחמיה. הם קדמונים לחכמי המשנה ונחשבים בדרגה רוחנית גבוהה יותר.
אם לחכמים לא היתה רשות להוסיף דברים לגופו של סידור התפילה, כיוון שכבר נחתם על ידי גדולים מהם, כמו למשל שאין להם רשות להוסיף פסוק לספרי נביאים וכתובים, הרי הפסוקים שתיקנו חכמים לומר היו נחשבים כדברים שאינם חלק מהתפילה, והיו מפרידים בין גאולה לתפילה.
אם לחכמים יש רשות להוסיף דברים לסידור התפילה, אם כן כיוון שברכת השכיבנו אינה הרחבה של ברכת גאולה אלא ברכה בפני עצמה, ומונים אותה כברכה לעצמה שהרי אמרו שתיים לאחריה, היה ראוי לומר שהיא מפרידה בין גאולה לתפילה. וכמו כן הפסוק "ה' שפתי תפתח, הוא לא חלק מגאולה ולא מהתפילה, אז גם אם יש רשות לחכמים והוא חלק מסידור התפילה, הרי הוא מפריד בין גאולה לתפילה.
בעמוד על עולם הפוך ראיתי, הבאתי שלהיות קיים או לא קיים, זה לא שאלה של כן או לא, אלא יש בזה מדרגות מדרגות. הבאתי שם לשון הרמב"ם בתחילת משנה תורה, שלהיות נמצא דומה לקרן אור הנשלחת מנר. הנר עצמו הוא נמצא לגמרי, ולא תלוי בהימצאות קרני האור. הקרניים הימצאותן תלויה בנר כל רגע, וככל שהן רחוקות ממנו, יש להן פחות מציאות.
סדר התפילות שקבעו אנשי כנסת גדולה, קיים בדרגא רוחנית יותר גבוהה מהתוספות לתפילה שתיקנו חכמים, מקומו באילן הצורות גבוה יותר. לכן הוא יותר נמצא. יותר יש. ברובד שהוא קיים, התוספות שתיקנו חכמים לא נחשבות קיימות, כיוון שהן פחות בעלות מציאות, ביחס לאותו רובד כאילו אין להן קיום.
כדי שיובן יותר אביא דוגמה מהאילן בהשתקפותו ההפוכה, השקרית, של העולם הזה.
אם יש התכנסות אנשים חשובים, כגון נשיאים וראשי מדינות, וביניהם עובר איש נקיון, עבור מי שמסתכל, המנקה נתפש כאילו איננו קיים שם כלל. גם המנקה בעצמו ירגיש צער כל כך שאינו חשוב כמוהם ולא שמים לב לקיומו. גם אם חייו טובים ולא חסר לו מאום, והוא יודע שחייו של נשיא קשים, עדיין הוא ירגיש שרצונו להיות נשיא כדי לא להיות סתם אדם שלא נחשב אלא שיבחינו בקיומו ויהיה אדם חשוב. ואם סופרים כמה השתתפו בכינוס סופרים כמה נשיאים היו שם ואיש הנקיון לא בא במניין. כיוון שבסולם הצורות ההפוך של העולם הזה הוא בדרגה נמוכה יותר, הרי שלגבי דרגת החשיבות והמציאות שנשיאים נמצאים בה, שם הוא לא קיים.
לפי זה מובן מדוע התוספות שתיקנו חכמים לתפילה לא מפסיקות בין גאולה לתפילה. הן לא דבר זר לתפילה, כיוון שלחכמים יש סמכות להוסיף דברים לתפילה, אבל ביחס לרובד המציאות שבו נמצא סדר התפילה של אנשי כנסת גדולה, התוספות של חכמים נחשבות כלא קיימות.
עדיין צריך הסבר. לפי דברינו היה על הגמרא רק לומר כיוון שתקנו חכמים השכיבנו אינו מפסיק. למה אמרו שזה נחשב כגאולה ארוכה.
כתב בילקוט שמעוני:
והשכיבנו כיון דקבעוה רבנן בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, וכן בשחרית בתפלה הוא אומר ה' שפתי תפתח כיון דקבעוה רבנן בתפלה, כתפלה אריכתא דמיא.
נוסחת הרי"ף והרא"ש ורוב הראשונים בגמרא שלנו היא:
"כיון דתקינו רבנן השכיבנו בגאולה, כגאולה אריכתא דמיא"
כתב בבית יוסף אורח חיים סימן רלו:
וכתב ה"ר יונה הטעם דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא מפני שכשעבר השם לנגוף את מצרים היו מפחדים ומתפללים לשם יתברך שיקיים דברו שלא יתן המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף, וכנגד אותה תפלה תקנו לומר השכיבנו הילכך מעין גאולה הוי. [דברי הרבינו יונה נמצאים גם בראב"ד ועוד ראשונים קדמונים בשם מרן הלוי].
כוונתם לתת טעם מדוע לא אמרו סתם שאין זה הפסק, אלא אמרו "כגאולה אריכתא דמיא". והטעם הוא שמכיוון שזה קשור לעניין גאולה, ולכן קבעו תפילה זו סמוך לגאולה, היא נחשבת כנטפלת לברכת גאולה, ולא סתם כתוספת שעומדת כשלעצמה רק אינה מפסיקה כיוון שהיא מדברי חכמים. וכן גם הפסוק "ה' שפתי תפתח", נחשב כטפל לתפילת שמונה עשרה כיוון שהוא כהקדמה לה [עיין בית יוסף אורח חיים סימן קי"א שהביא הסבר יותר רחב בשם רבינו יונה].
ייתכן, וכך משמע מהסוגיא,  שהסברא שכתבתי מדוע השכיבנו אינה הפסק, אינה עומדת אלא אם כן נוסיף לה את העניין שהתוספות של רבנן נטפלות לברכות ותפילות שתקנו אנשי כנסת הגדולה.
אבל בוודאי שהסברה שדברי חכמים נטפלים לברכות אנשי כנסת גדולה, כשלעצמה אינה מסבירה את הסוגיא.
שהרי היו יכולים לומר רק שהשכיבנו כגאולה אריכתא, ומדוע הוצרכו לומר שתקנו רבנן. וגם מסברא ברור שאם השכיבנו היתה מסידור אנשי כנסת גדולה, גם אם היא מעניין גאולה כמו שהסביר הרבינו יונה, עדיין היא ברכה בפני עצמה ולא היה כאן סמיכת גאולה לתפילה).

אמר רבי אלעזר א"ר [אמר רבי] אבינא: כל האומר "תהלה לדוד" [הכוונה לכל הפרק, תהילים קמ"ה. בסידור הוסיפו לפניו את הפסוק "אשרי יושבי ביתך וכו'", "אשרי העם וכו'"] בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
מאי טעמא [מה הטעם]? אילימא [אם נאמר] משום דאתיא [באה] באל"ף בי"ת [פסוקי פרק זה מסודרים לפי אלף בית. הסידור לפי אלף בית אומר שזה שבח מלא מכל הבחינות, ולפי הרמז זה סימן שזו שירת המלאכים במדרגה עליונה], נימא [נאמר] "אשרי תמימי דרך" דאתיא בתמניא אפין [שבאה בשמונה פנים. תהילים קי"ט. שם יש שמונה פסוקים על כל אות לפי סדר האלף בית].
אלא משום דאית ביה [שיש בו] "פותח את ידך" [בפרק תהלה לדוד יש את הפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" שיש בו מעלה רוחנית מיוחדת], נימא [נאמר] הלל הגדול [תהילים קל"ו] דכתיב ביה [שכתוב בו] "נותן לחם לכל בשר" [שהוא דומה לפותח את ידך]?
אלא משום דאית ביה תרתי [שיש בו שניים. גם לפי סדר אלף בית וגם הפסוק פותח את ידך].

(חומר למחשבה:
אם נניח מישהו זוכר בעל פה רק את אשרי תמימי דרך ואת הלל הגדול, אך לא את תהלה לדוד. והוא מתפלל במקום שאין בו סידור, ורוצה לומר את שני המזמורים האלה כתחליף לתהלה לדוד?  אם הוא אומר את שניהם יש לו את המעלה של אלף בית וגם את נותן לחם לכל בשר.
כנראה שזה לא יכול להיות תחליף, כי המעלה המיוחדת היא דווקא כששני העניינים מאוחדים באותו מזמור. נכתבו בזה כמה טעמים ויש מקום כאן לעיון)

אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן באשרי [הכוונה לתהלה לדוד, וקורא לו "אשרי", כיוון שאנשי כנסת הגדולה צירפו לפניו את הפסוק "אשרי יושבי ביתך וכו'". על כל אות יש פסוק המתחיל באותה אות, חוץ מהאות נו"ן]? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל [הכוונה לישראל. כל פעם שאומרים דבר רע על ישראל משנים את הנוסח ל"שונאי ישראל", כיוון שיש כח בדיבור ולא רוצים לעורר מידת הדין על ישראל], מדכתיב "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" [עמוס ה' ב'. זהו הפסוק שיש בו מפלתן של שונאי ישראל ומתחיל בנו"ן. חומרת הפסוק היא מכך שאומר "לא תוסיף קום" ואילו בכל נבואות החורבן האחרות יש הבטחה שלעתיד תהיה נחמה].
במערבא [בארץ ישראל] מתרצי לה הכי [מתרצים כך את הפסוק. הפסוק טעון תירוץ כיוון שברור לנו שהנפילה היא זמנית ואחריה תבוא גאולה]: "נפלה" ו"לא תוסיף" לנפול עוד "קום בתולת ישראל".
אמר רב נחמן בר יצחק: אפילו הכי [אפילו כך] חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנאמר: "סומך ה' לכל הנופלים"
[אף על פי שהפסיק נו"ן מפני נפילה שבה ולא אבה לרמזה, חזר ורמז סמיכת הנפילה תכף לה. רש"י. סומך ה' הוא פסוק במזמור תהלה לדוד שבא אחרי מקום הנו"ן שהושמטה].

א"ר [אמר רבי] אלעזר בר אבינא: גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב "ויעף אלי אחד מן השרפים" ואלו גבי גבריאל כתיב "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף וגו'"
["מועף ביעף" משמע שעף, ובאמצע היה צריך להרגע ולהפסיק קמעא, ואחר כך המשיך לעוף שוב. וזו מדרגה נמוכה משל מיכאל שלא היה צריך להפסיק באמצע]
מאי משמע דהאי אחד מיכאל הוא [מי שהוצרך מנוחה באמצע כתוב שהוא גבריאל. אבל "ויעף אלי אחד מן השרפים" לא כתוב שהוא מיכאל, ומהיכן רבי אלעזר בר אבינא ידע שמדובר במיכאל] ?
אמר ר' יוחנן אתיא אחד אחד [באה "אחד", "אחד". כלומר לומדים מהיקש, אם אותה מילה כתובה במקומות שונים, יש דברים שאפשר ללמוד בהיקש ממקום למקום]. כתיב הכא [כתוב כאן] "ויעף אלי אחד מן השרפים",  וכתיב התם [וכתוב שם] "והנה מיכאל אחד (מן) השרים הראשונים בא לעזרני" [ולומדים כמו ששם כתוב "אחד" ומדובר במיכאל, כך גם כאן המילה "אחד" רומזת שמדובר במיכאל].

תנא: מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, ומלאך המות בשמנה, ובשעת המגפה באחת.

[וחז"ל אמרו שעף בשתי עפיפות כי גבריאל בשתים, שתחלה עף למעלה לקבל השפע מאשר עליו שהוא מיכאל, (שעל זה אמרו מיכאל באחת) ואח"כ עף למטה להשפיע הנבואה למטה. מלבי"ם דניאל ט' כ"א.

מכיוון שמאמר זה עוסק במלאכים, ששייכים לרבדים גבוהים של הבריאה, הוא מבואר רק בספרי קבלה שעוסקים ברבדים אלה ואינם מובנים אלא לבאים בסודם].

א"ר יהושע בן לוי: אע"פ שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת [בתפילת ערבית], מצוה לקרותו על מטתו [פעם שניה באותו לילה, סמוך לשינה, ולא משום מצוות קריאת שמע, אלא כדי להגן ממחשבות חטא על מיטתו].
אמר רבי יוסי מאי קרא [מאיזה פסוק לומדים]: "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה" [עיין רש"י איך נדרש הפסוק].
אמר רב נחמן: אם תלמיד חכם הוא אין צריך [שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך.רש"י].
אמר אביי: אף תלמיד חכם מיבעי ליה [נדרש לו] למימר [לומר] חד פסוקא דרחמי [פסוק אחד של תפילה] כגון "בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת".