Archive for the ‘ברכות דף ב' עמוד א'’ Category

ברכות – דף ב עמוד א

17 באוקטובר 2009
מתני` [קיצור של מתניתין, כלומר משנתינו, הכותרת המקובלת לפני ציטוט משנה] מאימתי קורין את שמע בערבין? [מסורת התורה שבעל פה אומרת שהפסוק בספר דברים: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" פירושו שיש מצוות עשה לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, פעם אחת "בשכבך" ופעם אחת "בקומך". המשנה שואלת על "בשכבך", ממתי עד מתי מוגדר הזמן של "בשכבך"].משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן [שהיא שעת צאת הכוכבים] עד סוף האשמורה הראשונה [הלילה מחולק לשלוש אשמורות, כלומר עד סוף שליש ראשון של הלילה] דברי ר` אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות.

רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר.
מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן [כלומר עדיין אפשר לקיים את המצווה] עד שיעלה עמוד השחר. הקטר חלבים ואברים [של קרבן] מצותן עד שיעלה עמוד השחר, וכל הנאכלים ליום אחד [מהקרבנות] מצותן עד שיעלה עמוד השחר. א"כ למה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה:

(חומר למחשבה:
בספר תוספות הרא"ש – הוא רבינו אשר, מגדולי הפוסקים והמפרשים, חי בשנים 1250-1327 – מסביר:
בפסוק ממנו לומדים זמני קריאת שמע, כתוב "בשכבך ובקומך". "ובקומך" לכל הדעות אין משמעותו כל היום, אלא רק בזמן שבני אדם עוסקים בקימה. ולכל המאוחר מהצהרים והלאה כבר עבר זמן קימה.
לדעת רבי אליעזר, יש ללמוד מזה שגם "בשכבך" נפרש רק בזמן שעוסקים בשכיבה. ואילו חכמים ורבן גמליאל סוברים שאין ללמוד שכיבה מקימה אלא להשאיר כל אחד כפי משמעותו. בקימה אכן הוא רק בזמן שעוסקים בקימה, אבל בשכבך, משמע כל זמן שכיבה וזהו עד הבוקר.
חכמים סוברים שלמרות שהזמן מדין תורה עד הבוקר, יש מדברי חכמים להגבילו לחצות, כדי להרחיק את האנשים מקצה גבול הזמן שלא יבואו לעבור עליו).

גמ` [קיצור של גמרא. כותרת לדברי חכמי הגמרא המאוחרים לחכמי המשנה, המסודרים בהקשר למשנה זו] תנא היכא קאי דקתני מאימתי? [התנא, בעל המשנה, היכן הוא עומד ששונה "מאימתי?". היכא=היכן. קאי=עומד. דקתני=ששונה, שלומד. הכוונה שהמשנה כאילו מתחילה מאמצע עניין. קודם היה צריך לכתוב שיש מצווה לקרוא קריאת שמע, ורק אחר כך לשאול מאימתי זמן הקריאה]

ותו מאי שנא דתני בערבית ברישא, לתני דשחרית ברישא? [ועוד, למה שונה, לומד, בערבית בהתחלה, שישנה שחרית בהתחלה. מאי שנא=מה ההבדל, או מה שונה]. [תשובה:] תנא אקרא קאי דכתיב דברים ו-ז "בשכבך ובקומך", והכי קתני זמן קריאת שמע דשכיבה אימת משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן [התנא, בעל המשנה, עומד על הפסוק, כלומר צריך להתחיל מקריאת הפסוק שאומר לקרוא בשכבך ובקומך, והמשנה היא המשך ישיר שלו שמיד אומר זמן קריאת שמע של שכיבה מתי? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. אקרא=על הפסוק. א=קיצור של "על". קרא=פסוק. קאי=עומד. הכי=כך. קתני=שונה, לומד. אימת=מתי].

ואי בעית אימא [אם תרצה לומר] יליף [לומד] מברייתו של עולם דכתיב [שכתוב] "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" [מזה למד להקדים שכיבה לקימה]. אי הכי [אם כך] סיפא דקתני [בסף המשנה שלנו כששונה, לומד]: "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה" לתני דערבית ברישא? [שישנה ערבית בראש, שהרי למדנו שמקדימים ערב לבוקר?].

[תשובה:] תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית [התנא, בעל המשנה, פתח בערבית, במשנה שלנו, שהרי מקדימים את הערב, ואחר כך שנה בשחרית. עד שהוא עומד בשחרית המשיך לפרש ענייני שחרית, כלומר "בשחר מברך שתיים לפניה וכו`, ואחר כך שב לפרש ענייני ערבית. הדר=חזר. פריש=פירש. מילי=עניינים, דברים]

(חומר למחשבה:
משנתנו היא המשנה הראשונה במסכת הראשונה של תורה שבעל פה. זה המקום לדון במהות היסודית של תורה שבעל פה.

בספרא, קדושים ד` נאמר: `ואהבת לרעך כמוך` ר` עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר `זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו` זה כלל גדול מזה.
עיין שיר השירים ה' ב' ברש"י ובמדרש שיר השירים רבה שם. "אני ישנה וליבי ער" זהו הקדוש ברוך הוא, שהוא ליבן של ישראל.

ההתחברות עם הפנים, הלב, המקום הנסתר, ההקשבה ללב, שהיא ההקשבה לקדוש ברוך הוא, זמנה הוא "בשכבך" (בגלל זה נאמר "בשכבך" ולא "בלילה", בספר תוספות הרא"ש עמד על כך, כי מתייחסים למעשה האדם ולא לזמן שבטבע). לכן כתוב שעיקר זמן תלמוד תורה שבעל פה הוא הוא בלילה.
הקיום המעשי של מה ששמענו מהלב בלילה, זמנו הוא הוא "ובקומך", בבוקר.

התורה שבכתב היא איך שהדברים אמורים להראות כאשר העולם הגלוי, הפיזי, מושלם ועומד על תילו בנאמנות מדוייקת לקול הפנימי שבלב.
התורה שבעל פה היא כשהחוץ מקולקל, והיא ההקשבה לפנימיות הלב שאומר את האמת, למרות שהעולם החיצוני הוא חושך ושקר. עיין מעשה רבי אלעזר בן דורדיא.
התורה שבעל פה היא בחינת "לילה".
בתחילה אומרים לגבי היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה: "תנא אקרא קאי". שהן דבר אחד והתורה שבעל פה אין לה התחלה, אלא ראשיתה נעוצה בתורה שבכתב.
אחר כך ממשיכים שהתורה שבעל פה קודמת. מקדימים ערב לבוקר. הנביעה היא מבפנים החוצה.

ההגדרה היסודית ביותר של "תורה", היא השמירה שמה שנעשה בפועל במציאות, בבוקר, יהיה תואם ונאמן במדוייק לגמרי למה שנאמר מבפנים הלב, מהקב"ה שהוא הלב, בלילה. אם ההתאמה מדוייקת אז מתקיים "בדמות אלוהים עשה אותו", שהוא הכלל הכי גדול בתורה.
הקדמת ערב לבוקר אומרת שהבוקר הוא גילוי של הערב.

לכן גם במקום לומר מצאת הכוכבים, נאמר "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".
טהרה היא מלשון צוהר. וצוהר תעשה לתיבה. חלון שדרכו עובר האור.
טומאה היא מלשון אטום. דבר החוסם את האור.
עניין התורה הוא שהאור שבלב יעבור בטהרתו עד לסוף העשיה הפיזית. זו טהרה. מעבר אור ללא הפרעה.
טומאה היא שיש מה שסותם את אור הלב.
סילוק הטומאה והיטהרות, הם עצם תוכן התורה, ולכן המשנה עוסקת בהם כאן, למרות שאינם מענין קריאת שמע.

המעבר בין פנים לחוץ הוא המקום בו התורה מקויימת או לא. שם מקום הבחירה, המאבק, הסכנה, והעמידה בנסיון, האם החוץ יהיה נאמן ביושר ודייקנות ונאמנות לפנים. לכן שמים מזוזה על הפתח. מקום המעבר מפנים לחוץ ובחזרה. לכן קושרים תפילין על הראש והיד, המחשבה והמעשה.

הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים, בין השמשות, בין הערביים, וכן בין עלות השחר להנץ החמה, הם זמנים בהם האדם יוצא מעולמו הפנימי אל עולם העשייה החיצוני, או חוזר מהעולם החיצוני פנימה. הגמרא עוסקת הרבה מאוד בזמני המעבר, ויש בהם סוגיות ארוכות ועמוקות מאוד. גם במשנתנו נושא זה מוצא את מקומו, בדיון בפסוק "ובא השמש", דהיינו שקיעה, "וטהר", דהיינו צאת הכוכבים שאז נטהר הרקיע משאריות האור. וכן בהמשך בעמוד ב')

אמר מר [אמר המורה, בעל המשנה. זו הקדמה לציטוט מהמשנה]: "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".
מכדי כהנים אימת קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים, לתני "משעת צאת הכוכבים"?
[מכיוון שכהנים מתי אוכלים תרומה, משעת צאת הכוכבים, שיאמר משעת צאת הכוכבים?
כלומר במקום לכתוב במשנה משעה שהכהנים וכו', היה אפשר לכתוב בפשטות "משעת צאת הכוכבים", כיוון שזו השעה שכהנים אוכלים.
"קא" פירושה קרוב ל "יש", "קיים", והיא משמשת באופן דומה ל is באנגלית, לפעמים היא מקוצרת לק' בראש מילה. השימוש בה אינו עקבי ושיטתי. הארמית של הגמרא היא ז'רגון מדובר ואינה כפופה לכללי דקדוק חמורים ומדוייקים].

[תשובה:] מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [מילתא=דבר. אגב אורחיה=דרך אגב].  כהנים אימת קא אכלי בתרומה משעת צאת הכוכבים [כהנים מתי אוכלי בתרומה? – משעת צאת הכוכבים].

והא קמשמע לן [וזה שמשמיע לנו. כלומר בדבר הזה שכהנים נכנסים לאכול בתרומה מצאת הכוכבים, יש חידוש:]
דכפרה לא מעכבא [חלק מהכהנים שנטמאו, כגון זב ומצורע, חייבים להביא קרבן. המילה "כפרה" פירושה כאן קרבן. המשנה מחדשת לנו שכהנים אלה יכולים לאכול בתרומה בצאת הכוכבים של היום בו טבלו, גם אם עדיין לא הובא הקרבן. הקרבן אינו מעכב את האכילה בתרומה. זה לומדים מכך שהמשנה לא הוציאה כהנים החייבים בקרבן מהכלל].

כדתניא [חידוש זה, שהקרבן אינו מעכב באכילת תרומה, נדרש במדרש מפסוק בויקרא כב-ז] "ובא השמש וטהר" ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.