ברכות – דף ס"ב עמוד ב'

תניא: "בן עזאי אומר, על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע.

על כל מושב שב חוץ מן הקורה [שמא תפול. רש"י]".


אמר שמואל שינה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא [כחישול לברזל. טובה לגוף]. יציאה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא.


בר קפרא הוה מזבן מילי בדינרי [היה מוכר מילים בדינרים. דברי חכמה שיש בהם תועלת]:

עד דכפנת אכול [עד שרעבת אכול. רש"י: שאם תשהא תעבור ממך תאות המאכל ואין המאכל מועיל].

עד דצחית שתי [עד שצמאת שתה. כלומר אל תשהה בן הצמא לשתייה].

עד דרתחא קדרך שפוך [עד שרתחה קדרתך שפוך. רש"י: קודם שתצטנן. משל הוא זה כשאתה צריך לנקביך שפוך ואל תשהא אותם].

קרנא קריא ברומי [אם תשמע קול קרן ברומי הוא סימן למבקשי תאנים לקנות ולהוליך למקום אחר. רש"י. קרן ברומי הוא סימן לביאת המשיח] בר מזבין תאני תאני דאבוך זבין [אם אין אביך בבית הזהר אתה בנו למכור תאניו בעוד שיש תובעים. רש"י. כי אחרי הגאולה כבר לא יהיו תובעים לתורה ומצוות שתעשה. ולפני ביאת המשיח הוא זמן חושך והסתר פנים ואין האב בביתו].


אמר להו אביי לרבנן, כי עייליתו [כשתכנסו] בשבילי דמחוזא [שביל קטן שפונים בו לשדות. רש"י], למיפק ביה בחקלא [לצאת בו לשדה], לא תחזו לא להך גיסא ולא להך גיסא [לא תסתכלו לא לצד זה ולא ולצד זה], דלמא יתבי נשי ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו [שמא יושבות נשים ולא דרך ארץ הוא להסתכל בהן. שדות הכוונה לתורה, ושביל קטן הוא הדחק וההסתר פנים שיהיה לאוחזים בתורה שיוצאים בו מהמונה של עיר אל השדה].


רב ספרא על [נכנס] לבית הכסא. אתא [בא] רבי אבא, נחר ליה אבבא [לידע אם יש שם אדם. נחר טושי"ר (להשתעל) בלעז. רש"י].

אמר ליה [רב ספרא לרבי אבא] ליעול מר [יכנס מר. בעודו בפנים הודיע רב ספרא לרבי אבא שהוא כבר גמר לעשות צרכיו ויכול רבי אבא להכנס].

בתר דנפק [אחרי שיצא. רבי אבא] אמר ליה, עד השתא לא עיילת לשעיר [עד עכשיו לא נכנסת לשעיר, שאינן צנועים בבית הכסא], וגמרת לך מילי דשעיר [ולמדת לך דברים של שעיר. שאינך צנוע]. לאו הכי תנן [לא כך שנינו. תמיד א' א']: "מדורה היתה שם [בעזרה. היסק גדול של אור להתחמם שם הכהנים המסיכים רגליהם בבית הכסא שצריכין טבילה. כדתנן במסכת יומא (ד' כח.) כל המיסך רגליו טעון טבילה. רש"י] ובית הכסא של כבוד. וזה היה כבודו, מצאו נעול בידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם". אלמא לאו אורח ארעא הוא [אמור לאו דרך ארץ הוא.לספר בבית הכסא. ואתה אמרת יכנס מר].

והוא [רב ספרא] סבר מסוכן הוא. דתניא: "רבן שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן. סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון".

[רש"י: והוא סבר. רב ספרא שמהר לומר ליעול [הכנס] מר, סבר מסוכן הוא בעמוד החוזר, אם ישוב לאחוריו ויחזור העמוד. הדרוקן. כרסו צבה]

רבי אלעזר על [נכנס] לבית הכסא. אתא ההוא פרסאה [בא אותו פרסי] דחקיה [דחק אותו]. קם ר' אלעזר ונפק [קם רבי אלעזר ויצא]. אתא דרקונא [בא נחש] שמטיה לכרכשיה [שמט את פי הטבעת שלו]. קרי עליה [קרא עליו] רבי אלעזר (ישעיהו מג, ד) "ואתן אדם תחתיך". אל תקרי אדם אלא אדום.


(בתחילה הזכיר קרן הקוראת ברומי, ביחד עם מלים על בריאות הגוף הנמכרות בדינרים. שזהו תוקף כח הגוף וכוחה של רומי היא אדום היא שעיר שהוא כח עשו. שיהיה במלוא תוקפו לפני ביאת המשיח. ואחר כך ששעיר אינם צנועים, שהם בתוקף כח ההתגשמות, ומכח זה דחק האדומי, שעשיו היה הבכור ויצחק רצה לתת לו את הברכות, שהוא היציאה לפועל השלמה במלוא התוקף של "אדם", רק שלא היה בו מידת היושר והאמת, ולכן ניטלו ממנו הברכות ואינו אדם כי אם אדום, ונעקץ על ידי נחש, ששלט בו כח נחש שאמר והייתם כאלוהים, שרצו לצאת לפועל יותר מהגבול שנקבע להם, ונעקץ במקום שהוא תכלית הגשמיות, ששם כוחו ושם מפלתו. כתבתי בקיצור ועיין גם לעיל ז' ב')


[ ב וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל-פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים.  ג וַיָּבֹא אֶל-גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל-הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת-רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים.  ד וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת-איביך (אֹיִבְךָ) בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת-כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל בַּלָּט.  ה וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת-כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.  ו וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה אִם-אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ יְהוָה לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ  כִּי-מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא.  ז וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת-אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל-שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ.

ח וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי-כֵן וַיֵּצֵא מן המערה (מֵהַמְּעָרָה) וַיִּקְרָא אַחֲרֵי-שָׁאוּל לֵאמֹר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ.

ט וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר  הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ.  י הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר-נְתָנְךָ יְהוָה הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא-אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי-מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא.  יא וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת-כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי  כִּי בְּכָרְתִי אֶת-כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא-חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.  יב יִשְׁפֹּט יְהוָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי יְהוָה מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה-בָּךְ.  יג כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה-בָּךְ.  יד אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף  אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד.  טו וְהָיָה יְהוָה לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת-רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ.

טז וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-שָׁאוּל וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ.  יז וַיֹּאמֶר אֶל-דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי  כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה.  יח ואת (וְאַתָּה) הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְהוָה בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי.  יט וְכִי-יִמְצָא אִישׁ אֶת-אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וַיהוָה יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי.  כ וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל.  כא וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה אִם-תַּכְרִית אֶת-זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם-תַּשְׁמִיד אֶת-שְׁמִי מִבֵּית אָבִי.  כב וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל-בֵּיתוֹ וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל-הַמְּצוּדָה.]

(שמואל א כד, י) [פסוק י':] "וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ". "וְאָמַר"? "ואמרתי" מיבעי ליה [נצרך לו. היה לדוד לומר "ואמרתי"]?

"וַתָּחָס"? "וחסתי" מיבעי ליה [היה לדוד לומר וחסתי]?

אמר רבי אלעזר, אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה בא להרגך השכם להרגו. אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך.

ומאי היא [הצניעות]? דכתיב: (שמואל א כד, ד) "ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו".

תנא: "גדר לפנים מן גדר ומערה לפנים ממערה".


"להסך", אמר ר' אלעזר מלמד שסכך עצמו כסוכה [שסכך רגליו בבגדיו כסוכה. רש"י].
(שמואל א כד, ה) "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט". אמר ר' יוסי בר' חנינא כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם. שנאמר: (מלכים א א, א) "והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו".


(שמואל א כו, יט) "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה". [ יז וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת-קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. יח וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה-בְּיָדִי רָעָה. יט וְעַתָּה יִשְׁמַע-נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם-יְהוָה הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהוָה כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כ וְעַתָּה אַל-יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי יְהוָה כִּי-יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת-פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים. כא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי-דָוִד כִּי לֹא-אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד]
אמר רבי אלעזר אמר ליה הקב"ה לדוד, מסית קרית [קראת] לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו. דכתיב: (שמות ל, יב) "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'". [כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. רש"י: "ולא יהיה בהם נגף" – שהמנין שולט בו עין הרע והדֶּבֶר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד]

[שמואל ב' פרק כ"ד:

א וַיֹּסֶף אַף-יְהוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה.  ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב שַׂר-הַחַיִל אֲשֶׁר-אִתּוֹ שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת-הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם.
ג וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי-הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה.  ד וַיֶּחֱזַק דְּבַר-הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת-הָעָם אֶת-יִשְׂרָאֵל.  ה וַיַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל-יַעְזֵר.  ו וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל-אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל-צִידוֹן.  ז וַיָּבֹאוּ מִבְצַר-צֹר וְכָל-עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל-נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע.  ח וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל-הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם.  ט וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת-מִסְפַּר מִפְקַד-הָעָם אֶל-הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ-חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ.  י וַיַּךְ לֵב-דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי-כֵן סָפַר אֶת-הָעָם

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה יְהוָה הַעֲבֶר-נָא אֶת-עֲו‍ֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד.  יא וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר

וּדְבַר-יְהוָה הָיָה אֶל-גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר.  יב הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל-דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ  בְּחַר-לְךָ אַחַת-מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה-לָּךְ.  יג וַיָּבֹא-גָד אֶל-דָּוִד וַיַּגֶּד-לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם-שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי-צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם-הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה-אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר.
יד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-גָּד צַר-לִי מְאֹד נִפְּלָה-נָּא בְיַד-יְהוָה כִּי-רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד-אָדָם אַל-אֶפֹּלָה.  טו וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן-הָעָם מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ.  טז וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם יְהוָה אֶל-הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהוָה הָיָה עִם-גֹּרֶן האורנה (הָאֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי.
יז וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-יְהוָה בִּרְאֹתוֹ אֶת-הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ  תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי.

יח וַיָּבֹא-גָד אֶל-דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה (אֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי.  יט וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר-גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. 

בדברי הימים א' פרק כ"א מובאת אותה פרשה ושם הפסוק הראשון הוא בזו הלשון:

א וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל-יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת-יִשְׂרָאֵל.  ב וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל-יוֹאָב וְאֶל-שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד-דָּן וכו']

מיד (דברי הימים א כא, א) "ויעמוד שטן על ישראל". וכתיב: (שמואל ב כד, א) "ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל".

וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר [וכיוון שמנה אותם לא לקח מהם כופר], דכתיב [שכתוב]: (שמואל ב כד, טו) "וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-עֵת מוֹעֵד".

מאי "עת מועד"? אמר שמואל סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא, משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו. רבי יוחנן אמר עד חצות ממש.


(שמואל ב כד, טז) "וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב". אמר רבי אלעזר, אמר ליה הקב"ה למלאך, טול לי רב שבהם שיש בו ליפרע מהם כמה חובות. באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין.

(דברי הימים א כא, טו) "ובהשחית ראה ה' וינחם". מאי ראה? אמר רב, ראה יעקב אבינו דכתיב: (בראשית לב, ג) "ויאמר יעקב כאשר ראם".

ושמואל אמר, אפרו של יצחק ראה, שנאמר: (בראשית כב, ח) "אלהים יראה לו השה".

רבי יצחק נפחא אמר, כסף כפורים ראה, שנאמר: (שמות ל, טז) "ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל וגו'". [שנתן במנין ראשון של ישראל למשכן והוא כפר על מנין זה שהרי לזכרון נתן כדכתיב והיה לבני ישראל לזכרון לכפר ועכשיו הוצרכו כפרתו. רש"י]

רבי יוחנן אמר, בית המקדש ראה, דכתיב: (בראשית כב, יד) "בהר ה' יראה". [וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה]


פליגי [חולקים] בה ר' יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני, חד אמר כסף הכפורים ראה וחד אמר בית המקדש ראה. ומסתברא כמאן דאמר [ומסתבר כמי שאמר] בית המקדש ראה שנאמר: (בראשית כב, יד) "אשר יאמר היום בהר ה' יראה".

(חומר למחשבה:

יש להבין מהו "ומסתברא כמאן דאמר וכו'". הרי גם ביעקב וביצחק כתוב ראיה. וכסף הכיפורים הרי לשם כך עומד.

בראשית מ"ה כ"ח:

"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת".

יעקב היה יכול לומר שאחרי כל השנים שלא ראה את יוסף הוא מתגעגע לשמוע את קולו, או לשוחח איתו, או לגעת בו, למשש אותו, לחבק ולנשק.

ורואים שעיקר הגעגועים הם דווקא לראייה.

אפילו מי שהיה רחוק מאשתו, שעיקר התממשות האהבה איתה היא בביאה, עיקר הגעגועים יהיו לראות אותה.

הצטיירות צורת מראה האהוב בכח הרואה בנפש היא עיקר ההרגשה במציאותם ביחד.

שולחן ערוך אורח חיים סימן א סעיף א':

""שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך.

כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד".

יראת שמיים היא עניין של כח הראייה. אי אפשר לראות את הקב"ה. אבל הנפש מרגישה במציאותו. להביא את ההרגשה הזו לתחושה של כח הראייה הנפשי, אע"פ שאינו רואה בעיני בשר, היא הפעולה הנקראת שיוויתי. ועל ידי זה נעשה ירא שמיים. וכיוון שיראת השם ראשית חכמה הקדים השולחן ערוך את שורש עניין היראה.

זה עניין ירושלים. יראה שלמה. בהר ה' יראה. על ידי המקדש, שגורם להרגשה הנפשית כאילו ממש רואים את הקב"ה.

דוד כשאמר "אם ה' הסיתך בי", לא התכוון לדבר רע, רק שאם היה אז רואה את ה' נמצא איתו ורואהו, לא היה יכול לומר כן.

וניתק קשר הראיה. דוד לא ראה את ה', וה' לא ראה אותו.

והתיקון לזה היה על ידי ששבו לאותה מציאות של יחד של ה' יִרְאֶה ושל ה' יֵרָאֶה, שהיא ירושלים).

"לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו'". [ולא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר]

מאי קפנדריא? אמר רבא קפנדריא כשמה [כמשמעה פירוש שמה. רש"י].

ורב חנא בר אדא משמיה דרב סמא בריה דרב מרי אמר, כמאן דאמר אינש [כמו שאומר אדם], אדמקיפנא אדרי [עד שאני מקיף את השורות. של בתים. דרי=שורות] איעול בהא [אכנס בזו. בין הבתים לקצר דרכי].


אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריא, מותר לעשותו קפנדריא.

רבי אבהו אמר אם היה שביל מעיקרו [לפני שבנו את בית הכנסת] מותר.

אמר ר' חלבו אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא שנאמר: (יחזקאל מו, ט) "ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים וגו'". [וּבְבוֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי יְהוָה בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ יֵצֵא]


"ורקיקה מקל וחומר".


אמר רב ביבי אמר ר' יהושע בן לוי כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כאילו רוקק בבת עינו שנאמר: (מלכים א ט, ג) "והיה עיני ולבי שם כל הימים". [וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים]

אמר רבא, רקיקה בבית הכנסת שריא [מותרת]. מידי דהוה אמנעל [כמו שהוא במנעל]. מה מנעל בהר הבית אסור בבית הכנסת מותר, אף רקיקה בהר הבית הוא דאסור בבית הכנסת שרי
[מותר].

אמר ליה רב פפא לרבא, ואמרי לה [ואומרים לה. גרסה אחרת] רבינא לרבא, ואמרי לה רב אדא בר מתנא לרבא, אדיליף ממנעל נילף מקפנדריא [עד שלומד ממנעל, נלמד מקפנדריא].

[רש"י: נילף מקפנדריא. לאיסורא דתנן במסכת מגילה (ד' כח.) אין עושין בית הכנסת קפנדריא. עד כאן לשונו.

והכוונה שנלמד מה קפנדריא אסורה במקדש ואסורה בבית הכנסת, אף רקיקה אסורה במקדש ואסורה בבית הכנסת]

אמר ליה, תנא יליף ממנעל, ואת אמרת מקפנדריא?

מאי היא? דתניא: "לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו שבידו, ולא במנעלו שברגלו, ולא במעות הצרורים לו בסדינו ובפונדתו מופשלת לאחוריו, ולא יעשנה קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר ממנעל. ומה מנעל שאין בו דרך בזיון [שצריך לו לשמור רגליו] אמרה תורה: (שמות ג, ה) "של נעליך מעל רגליך" [ומזה למדו לאסור מנעל במקדש], רקיקה שהיא דרך בזיון, לא כל שכן [שתהיה אסור במקדש].

רבי יוסי בר יהודה אומר אינו צריך [ללמוד איסור רקיקה מקל וחומר ממנעל], הרי הוא אומר: (אסתר ד, ב) "כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק". והלא דברים קל וחומר, ומה שק שאינו מאוס לפני בשר ודם, כך רקיקה שהיא מאוסה לפני מלך מלכי המלכים לא כל שכן?

[מכיוון שבברייתא למד לאסור בבית המקדש רקיקה ממנעל, יש לומר שבבית הכנסת שמנעל מותר אף רקיקה תהיה מותרת, ולא נלמד אותה מקפנדריא לאסור]

אמר ליה, אנא הכי קאמינא [אני כך אומר], נימא [נאמר] הכא לחומרא והכא לחומרא [כאן לחומרא וכאן לחומרא], ואימא [ואמור]: הר הבית דאסור במנעל לילפא ממנעל [ללמדה ממנעל. את הרקיקה לאיסור], אבל בית הכנסת דשרי [שמותר] במנעל, אדיליף ממנעל ולהיתר [עד שלומד ממנעל ולהיתר], נילף [נלמד] מקפנדריא ולאסור? [מכיוון שרקיקה חמורה יותר ממנעל, מה שלומד בברייתא לאסור רקיקה בקל וחומר ממנעל, אין זה מוכיח שמדמה דין רקיקה לדין מנעל, ושנלמד מזה להתיר רקיקה בבית הכנסת, אלא כיוון שחמורה יותר אפשר בבית הכנסת ללכת לחומרא ולא לדמותה למנעל אלא לקפנדריא]

אלא אמר רבא, כי ביתו [כמו ביתו], מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש [על קפנדריא מקפיד אדם שלא יעשו קפנדריא בביתו], ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש.

אף בית הכנסת קפנדריא הוא דאסור, רקיקה ומנעל שרי [מותר].

(יש לעיין, האם רבא סובר שלא לומדים דיני כבוד מבית המקדש לבית הכנסת כלל ועיקר, ורק מקפידים שלא יקל ראש בבית הכנסת יותר מביתו?

שאם לומדים מקצת דיני כבוד מבית המקדש לבית הכנסת, אז אין הוכחה להתיר רקיקה בבית הכנסת מכך שלא מקפיד על זה בביתו, שאפשר שבית הכנסת חמור יותר מביתו שלומדים מקצת דיני כבוד בו מבית המקדש.
במגילה כ"ח א' במשנה:
"ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר (ויקרא כ"ו) "והשמותי את מקדשיכם" קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים – לא יתלוש מפני עגמת נפש".
והרי בביתו של עצמו אם חרב אין נוהג בו שום כבוד, שאינו קרוי מקדש.
ושם בברייתא:
"תנו רבנן: בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהם, ואין מטיילין בהם, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואין מספידין בהן הספד של יחיד".

וכל אלה עושה אדם בביתו. ורבא מן הסתם לא חולק על משנה וברייתא, והגמרא לא הקשתה שהוא שלא כהמשנה והברייתא. ואם כן שמא כמו שכל אלה נוהגים בבית הכנסת משום קדושתו אע"פ שאינם נוהגים בביתו, כך גם רקיקה יהיה אסור בבית הכנסת אע"פ שבביתו אינו מקפיד, וכיצד ייתכן להביא ראייה מביתו? וצריך עיון)

מודעות פרסומת

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: