ברכות – דף מ"ז עמוד א'

תנו רבנן: "אין מכבדין [לומר היה אתה קודם. רש"י] לא בדרכים [הולכי דרכים לומר לגדול הימנו לך לפני. רש"י], ולא בגשרים, ולא בידים מזוהמות [בנטילת מים אחרונים. רש"י]".
רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא
[היו הולכים בדרך]. קדמיה חמריה דרבין לדאביי ולא אמר ליה ניזיל מר [הקדימו חמורו של רבין לשל אביי, ולא אמר לו ילך מר]. אמר [אביי], מדסליק האי מרבנן ממערבא גס ליה דעתיה [משירד זה מרבנן, כלומר רבין, מארץ ישראל, גסה דעתו].
כי מטא לפתחא דבי כנישתא
[כשהגיע לפתח של בית כנסת], אמר ליה [רבין לאביי] ניעל מר [ייכנס מר].
אמר ליה, ועד השתא לאו "מר" אנא
[ועד עכשיו לא "מר" אני. שבדרך לא כבדתני]?
אמר ליה הכי
[כך] אמר רבי יוחנן, אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה.
דאית בה מזוזה אין, דלית בה מזוזה לא
[שיש בו מזוזה – הן, שאין בו מזוזה – לא]?
אלא מעתה בית הכנסת ובית המדרש, דלית בהו
[שאין בהם] מזוזה, הכי נמי [כך גם] דאין מכבדין?
אלא אימא
[אמור] בפתח הראוי למזוזה [כלומר בכניסת כל פתחים למעוטי דרכים ופרצות. רש"י].

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת, משמיה דרב, אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע.
יתיב
[ישב] רב ספרא וקאמר, "לטעום" איתמר [נאמר. אין המסובין רשאין לטעום כלום וכו'].
למאי נפקא מינה? שחייב אדם לומר בלשון רבו
[אין חלוק בדבר אלא שחייב לומר בלשון רבו. רש"י].

תנו רבנן: "שנים ממתינין זה לזה בקערה. שלשה אין ממתינין. הבוצע הוא פושט ידו תחלה. ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו הרשות בידו".

רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה בי רב שמואל בר רב קטינא [היה משיא את בנו בבית רב שמואל בן רב קטינא]. קדים [רבה בר בר חנה לישב על השולחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והיה מלמדו היאך יעשה. רש"י], ויתיב, וקמתני ליה לבריה [שונה לו לבנו]: "אין הבוצע רשאי לבצוע [לפרוס הפרוסה מן הפת. רש"י] עד שיכלה אמן מפי העונים [אמן אחר ברכת המוציא. דאף עניית אמן מן הברכה היא. ואמרי' בפרק כיצד מברכין (דף לט:), צריך שתכלה ברכה קודם בציעה. רש"י].
רב חסדא אמר מפי רוב העונים.
אמר ליה רמי בר חמא, מאי שנא רובא דאכתי לא כליא ברכה
[מה שונה רוב, שעדיין לא כלתה ברכה], מיעוטא נמי [גם] לא כליא ברכה [אם צריך לחכות עד שתכלה ברכה לפני בציעת הפת, יש לחכות עד שיכלה אמן מפי אחרון העונים, שמה מועיל בזה רוב]?
אמר ליה, שאני אומר, כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה.

(אפשר להבין בשתי דרכים: האחת שמכיוון שהם טועים אין אמן שלהם בכלל ברכה, והברכה כבר כלתה כשכלה אמן מפי אלה שלא מאריכים יותר מהדין.
הדרך השנייה, שאמן שלהם בכלל ברכה, אבל כיוון שהם טועים, אין לנו להניחם לקבוע מתי פורסים את הפת, ועליהם העוון שהפת נבצעה לפני שכלה אמן ולא על הבוצע. שהוא עשה כראוי והם קלקלו).

תנו רבנן: "אין עונין, לא אמן חטופה [שקורין את האלף בחטף ולא בפתח. רש"י. חטף היינו שווא], ולא אמן קטופה [שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת. רש"י], ולא אמן יתומה [שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן. רש"י]. ולא יזרוק ברכה מפיו [במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו. רש"י].

בן עזאי אומר, כל העונה אמן יתומה, יהיו בניו יתומים. חטופה, יתחטפו ימיו. קטופה, יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו [ובלבד שלא יאריך יותר מדאי. וטעמא לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך יותר מדאי. תוספות. ובאו לתרץ מה שאמר רב חסדא לעיל שכל האומר אמן יותר מדי אינו אלא טועה]".

רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא [היו ישבים בסעודה]. אתא [בא] רב שימי בר חייא. הוה קמסרהב ואכיל [ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו. רש"י].

אמר ליה רב, מה דעתך לאיצטרופי בהדן [להצטרף איתנו]? אנן אכילנא לן [אנו אכלנו לנו. רש"י: גמרה לן סעודתנו קודם שבאת ואי אתה מחייבנו עוד בזימון].

אמר ליה שמואל, אלו מייתו לי ארדיליא [אילו מביאים לי כמהין ופטריות], וגוזליא לאבא [וגוזלות לאבא. היה קורא לרב "אבא" לכבודו], מי לא אכלינן [האם לא היינו אוכלים. רש"י: הלכך לא גמרה סעודתא ומצטרף]?

תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא [היו ישובים בסעודה]. על [נכנס] רב אחא.

אמרי, אתא גברא רבא דמברך לן [אמרו, בא אדם גדול שיברך לנו].

אמר להו, מי סבריתו דגדול מברך? עיקר שבסעודה מברך [אחד מאותן שהיו בתחלת ההסבה. רש"י].

והלכתא גדול מברך אע"ג דאתא לבסוף.

"אכל דמאי וכו'"

הא לא חזי ליה? [הרי אינו ראוי לו. דמאי הוא פירות שנקחו מעם הארץ, והוא חשוד שלא עישרן. רוב עמי הארץ מעשרים ומהתורה הולכים אחרי הרוב, אבל רבנן אסרו. רש"י: והויא לה ברכת זמון הבאה בעבירה. וכתיב (תהלים י) "בוצע ברך נאץ ה'". ואמר מר (בב"ק דף צד.), "הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה וברך עליה, אין זה מברך אלא מנאץ"]

(חומר למחשבה:

רמב"ם הלכות ברכות פרק א' י"ט:
"כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה, אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף. כיצד? הרי שאכל טבל של דבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן, אינו מברך.

ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו.

השגת הראב"ד: טעה בזה טעות גדולה. שלא אמרו שאין מברכין, אלא שאין מזמנין עליהם. לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור. והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון. אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו?"

הרמב"ם סובר כמו רש"י, שמה שאמרו בוצע ברך נאץ ה', הכוונה שמשום שהוא ניאוץ הדין הוא שלא יברך. שעדיף שיאכל בלא ברכה מאשר שינאץ.

ואילו דעת הראב"ד שאע"פ שהוא מנאץ, מכל מקום אין זה פוטרו מחיוב ברכה. ועליו לברך ורק אמרו שאין ברכה זו לרצון ונחת רוח.

בקידושין ל' א' נאמר:

"יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם [שנענש עליו שמראה לו צרות עין על סעודתו. רש"י], ויש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא [שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו. רש"י]".

מי שמאכילו פסיונים, נאמר לו שעליו להאכילו בכבוד ואהבה, אבל לא נאמר לו שלא יאכילו כלל בגלל שמראה לו צרות עין.

דין ברכה יש בו צד של מציאות. חל דין חיוב, ויש ליצור מציאות של ברכה.

כמו שבמציאות יש חיוב להאכיל את האב, כי בלי זה הוא יגווע ברעב, ומצד המציאות יש לתת לו לאכול.

אחרי שיש את המציאות באים לצד הכבוד והאהבה, שיש ליצור את המציאות בכבוד ואהבה ולא ברוע לב.

זו סברת הראב"ד. שמכיוון שאכל ונהנה יש כאן צד מציאות ליצור מציאות של ברכה. ורק אחרי זה אומרים לו שלא יהיה מנאץ. ואין במה שהוא מנאץ כדי לפטור אותו מלברך.

והיא סברה נכונה ומוכרחת.

ונראה לומר בדעת הרמב"ם ורש"י, שהם הבינו שנאצה אינה יכולה להיות ברכה. ואין כאן מציאות של ברכה כלל.

להראב"ד יש במציאות הרוחנית מציאות של ברכה. רק שהיא מכוערת ומשוקצת. וכאילו מאכיל לאביו פסיונים בעין רעה. ולהרמב"ם ורש"י אין זו מציאות של ברכה כלל, וכאילו מאכיל לאביו אבנים. שאומרים לו שמוטב שלא יאכיל כלל.

לשיטת הראב"ד קשה ממה שנאמר לקמן נ"ג א' שעל נר שהודלק בשבת אין מברכים במוצאי שבת בורא מאורי האש, משום שנעשתה בו עברה.

ואפשר שמחלק ששם הוא ברכת הודאה על בריאת האש, ואין זה כמו ברכת הנהנין שהיא כמו תשלום על מה שנהנה, וכמו שאמרו שהאוכל בלא ברכה מועל.

ויותר נראה שיש דין מיוחד בנר של הבדלה ולא משום בוצע ברך נאץ ה', שהרי אסור גם בנר שהדליק נכרי בשבת ואין בזה משום בוצע ברך.

בשולחן ערוך פסק כהרמב"ם. שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ"ו סעיף א':
"אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף".

ועיין שם במשנה ברורה סעיף קטן ד', שאם אכל איסור בשוגג מברך אחריו, אבל בלא זימון כיוון שאכילת איסור אינה נחשבת קביעות.

ואע"פ שלא ידע בזמן שאכל, מכל מקום דבר איסור מצד עצמו אינו דבר שדרך לקבוע עליו קביעות סעודה. וכמו פירות. וזוהי סברת הראב"ד.

מקור סברת הראב"ד היא ממשנתנו, שלא מזמנים על דבר איסור. ולהראב"ד שמברכים, בהכרח טעם הדין משום שאינו דבר שקובעים עליו.

אם אנו מפרשים שלא מזמנים משום שלא מברכים כלל, כרש"י והרמב"ם, לכאורה אין מקור ללמוד שאין זימון על דבר איסור וכגון שאכלו בשוגג. ואפשר שיש ללמוד כן מלשון המשנה שאמרה "אין מזמנין עליו", ומשמע שאינו בדין זימון ולא רק שאינו מברך).

כיון דאי בעי [שאם רוצה] מפקר להו לנכסיה [מפקיר להם לנכסיו] והוי עני, וחזי ליה [וראוי לו]. דתנן [מסכת דמאי ג' א']: "מאכילין את העניים דמאי [דרוב עמי הארץ מעשרים הם וחומרא דרבנן בעלמא הוא. רש"י], ואת האכסניא [חיל של מלך שמטיל על בני העיר לזונם בשובם ממלחמתו, והרי הם כעניים לפי שהם שלא במקומם. רש"י] דמאי".

ואמר רב הונא, תנא: "בית שמאי אומרים, אין מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי".

"מעשר ראשון שנטלה תרומתו"

פשיטא? [אחרי שמפרישים תרומה גדולה לכהן, מפרישים מעשר ראשון ללוי. והלוי מפריש ממנו תרומת מעשר לכהן. תרומה גדולה ותרומת מעשר מותרות רק לכהן בטהרה. אבל מעשר ראשון שניתן ללוי, אחרי שהופרשה ממנו תרומת מעשר, אין בו קדושה, והוא כפירות חולין לכל דבר]

לא צריכא אלא שהקדימו בשבלים, והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה [לוי קדם את הכהן ונטל מעשר בשבלים קודם שנטל כהן תרומה גדולה. והכהן היה לו ליטול תרומה גדולה תחלה אחד מחמישים, דרחמנא קרייה "ראשית", וכתיב (שמות כב) "מלאתך ודמעך לא תאחר". נמצאת תרומה גדולה של כהן בתוך המעשר הזה אחד מחמשים שבו, לבד מתרומת מעשר שעל הלוי להפריש תרומה ממעשרו. רש"י] וכדר' אבהו. דאמר ר' אבהו, אמר ריש לקיש, מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, שנאמר: (במדבר יח, כו) "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר". מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר [לפי רבי אבהו מותר המעשר באכילה אם הופרשה תרומת מעשר, אפילו שלא הופרשה תרומה גדולה מתבואה זו. והחידוש במשנה הוא דינו של רבי אבהו].


אמר ליה רב פפא לאביי אי הכי [אם כך] אפילו הקדימו בכרי [בסוף מלאכת ההפרדה מהמוץ אוספים את התבואה בערימה וממרחים אותה, כלומר מחליקים פניה, והוא גמר מלאכת התבואה. ומכאן נקראת דגן וחל עליה דין חיוב מעשרות. וכשרואה את פני הבית מתחייבת. ואם רואה את פני הבית לפני שנעשית כרי, אינה מתחייבת מהתורה, שעדיין אין זה דגן] נמי [שאם קדם הלוי ונטל מעשר שלו מן הכרי, גם לא יתחייב להפריש תרומה גדולה ממעשר שלו]?

אמר ליה, עליך אמר קרא: (במדבר יח, כח) "מכל מעשרותיכם תרימו" [בפרשת לוים כתיב: "ואל הלוים תדבר". וכתיב בהאי קרא "את כל תרומת ה'" כל צד תרומה שבו חייבים להפריש ממנו. רש"י. ומחייב גם להרים תרומה גדולה].

ומה ראית [לחלק בין זה לזה]? האי אידגן והאי לא אידגן [משעה שנתמרח בכרי נעשה דגן. וכיון דאיקרי דגן, חלה עליו רשות כהן תחלה. דכתיב ראשית דגנך תתן לו. אבל בשבלים לא אידגן ולא חלה עליו רשות כהן. רש"י].

Advertisements

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: