ברכות – דף מ"ד עמוד ב'

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו, על הביעא [הביצה] ועל מיני קופרא [כל מיני בשר. רש"י], בתחלה מברך שהכל, ולבסוף בורא נפשות רבות וכו'. אבל ירקא לא.

ור' יצחק אמר אפילו ירקא. אבל מיא לא.

ורב פפא אמר אפילו מיא [וכן כל דבר].

מר זוטרא עביד כרב יצחק בר אבדימי. ורב שימי בר אשי עביד כר' יצחק.

וסימנך חד [מר זוטרא שהוזכר רק שמו] כתרי [עשה כרב יצחק בר אבדימי, שהוזכר שמו ושם אביו]. ותרי [רב שימי בר אשי. שמו ושם אביו] כחד [ר' יצחק].

אמר רב אשי, אנא זמנא דכי מדכרנא [בפעמים שאני נזכר] עבידנא ככולהו [ככל הדעות ומברך על כל הדברים וכרב פפא. מר זוטרא, רב שימי ורב אשי היו בדור שאחרי רב פפא ומתלמידיו.

רבי טרפון במשנה סבר שמברך בורא נפשות לפני שתיית מים. לכן לא הוזכר בסוגיא זו שדנה בברכה שאחרי השתיה].

תנן [במסכת נדה נ"א ב']: "כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו".

בשלמא לרב יצחק בר אבדימי לאפוקי ירקא [להוציא ירק. מדין ברכה לאחריו].

לר' יצחק לאפוקי מיא.

אלא לרב פפא לאפוקי מאי [שהרי אחרי כל דבר מברכים בורא נפשות]? לאפוקי מצוות [לפני המצווה מברך אשר קדשנו במצוותיו ולאחריה אינו מברך כלום].

ולבני מערבא [ארץ ישראל], דבתר [שאחרי] דמסלקי תפילייהו [תפילין שלהם] מברכי "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמור חקיו", לאפוקי מאי? לאפוקי ריחני [שאין מברכים אחרי ריח טוב].

אמר רבי ינאי אמר רבי, כל שהוא כביצה ביצה טובה ממנו [אין לך מין מאכל שיעור כביצה שלא תהא ביצה טובה לגוף ממנו. רש"י].

כי אתא [כשבא] רבין אמר, טבא ביעתא מגולגלתא [טובה ביצה צלויה. רש"י: צלויה לחה ורכה ששורפין אותה] משיתא קייסי סולתא [מששה כלים סולת שכל אחד מחזיק לוג. ששה לוגים הם שלושים ושש ביצים. כלומר ביצה אחת טובה יותר משלושים ושש כביצים של סולת].

כי אתא רב דימי אמר, טבא ביעתא מגולגלתא משיתא [מששה לוגים סולת].

מטויתא [ביצה צלוי קשה] מארבע [לוגים סולת].

מבושלתא [מבושלת במים. עליה אמר רבי ינאי], כל שהוא כביצה ביצה טובה הימנו [ביצה מבושלת טובה יותר רק מכביצה סולת].

לבר מבשרא [חוץ מבשר. שהוא טוב מביצה, ועליו לא אמר רבי ינאי].

(חומר למחשבה:

ביצה היא מה שהוא בכח ועוד לא יצא אל הפועל. ביצה היא עגולה, שהיא כמו נקודה, ומסמלת שגלגל חוזר בעולם. שהיא הנקודה שקושרת בין פשיטת צורה ולבישת צורה.

שש הוא המספר שמסמל דבר שיצא אל הפועל. שיש לו ששה צדדים. פנים, אחור, ימין ושמאל, למעלה ולמטה.

חיטה בשלה היא דבר שהוא מציאות חומר ממש. לכן היא נותנת מציאות. חיטה נקראת בר. בר הוא חוץ. שהוא דבר שמהותו יצאה אל קצה חוץ ההתממשות.

כלים הם היציאה אל הפועל. היציאה אל הפועל היא שהשפע מצטמצם אל תוך כלים. לכן דיבר כאן בכלים שבהם סולת. ואמר ששה כלים שמחזיקים סולת, ולא אמר רק ששה לוגים של סולת.

אם אדם משיג נקודה אחת במקום של נקודת ההתהוות עצמה, בסוד של העולם, במקום שמתחיל להתהוות מצורות מופשטות לצורות בחומר, באותו הנץ חמה שעוד לא התלבשו הצורות בחומר אבל כבר אינן מופשטות כי נגעו כבר בנקודת תחילת ההתלבשות, הוא מקבל מזה מציאות יותר ממה שישיג במה שבתוך החומר באופן שהוא כבר בתכלית הבפועל. ועיין מהר"ל תפארת ישראל פרק ג' דברים יסודיים מאוד בזה. לדבריו לחץ כאן.

מים הם מה שלפני הקרישה להתלבשות בחומר ממש. הרקיע היה מים עד שנקרש מגערתו של הקב"ה. תחילת העובר היא מטיפה, והוא גדל במים שברחם.

כשהביצה נוזלית היא יותר קרובה לתחילת התהוות החיים. כשהיא קשה יותר היא טובה רק כמו ארבעה כלים. שזה רק פנים אחור ימין ושמאל. בלי למעלה ולמטה. שזהו פחות מדרגה של בפועל.

החומריות היא הצומח. הסולת. גם בחי יש בחינת צומח. בחינת חי היא שהחומריות שבבחינת צומח נעשתה שיש בה תנועה. התנועה היא מחוץ לחומריות. דבר שהוא נע, הרי אינו בשום מקום, שבאותו זמן שנכנס למקום מסוים כבר הוא יצא ממנו למקום הסמוך לו כחוט השערה. ואינו במקום חומרי כלל. כך כתבו בקדמונים שהתנועה היא סוד ובה נגלה העולם העליון בתוך העולם החומרי.

לכן יש שמחה בתנועה. ילדים אוהבים להתנדנד ולהתגלש ולרץ, וגדולים אוהבים לסוע בכלי רכב.

היא שמחה על יציאה מצמצום הגשמיות אל מה שמעל לה. אל גילוי הנסתר. ההתהוות ואל מה שכבר הווה. לכן בשר, שהוא חי, שמובדל מהצומח בתנועה, עדיף אף מביצה.

ועיין מה שכתב בחובת הלבבות דברים קצרים ועמוקים מאוד בסוד עניין התנועה כאן.

כתבתי רק מעט מאוד לדוגמה. אין זה פירוש על דרך רמז ודרש, אלא פשטות מה שכתוב. הרי אי אפשר באמת לחשוב שהעדיפות של ביצה יכולה להיות מתורגמת למספרים מדוייקים ושלמים. כל מקום שמדברים במספרים כאלה זהו לפרש שהם מדברים בצורות. וגם למה נפקא מינה אם ביצה טובה מששה כלים של סולת או מארבעה. בכל מקרה אם יש לו ביצה יעדיף אותה על סולת. וגם לאכול רק ביצים ולעולם לא סולת אינו מדרכי הבריאות. אלא וודאי שפשט הדברים הוא כמו שכתבתי, ולא שזה רמז. רק דרך חז"ל משום צניעות וכבוד לומר את הדברים בביצה וסולת. ומלבד זאת יש בזה גם עומק אחר, עמוק יותר על דרך הסוד.

ומזה יש ללמוד לכל מה שדיברו בעניינים כאלה, שהוא נשמע תמוה, כיוון שלא באמת דיברו בטחול ובירק ובלפת ובדגים, אלא רק אמרו אותם ככינוי משום צניעות. כדרך שדיברו על דדים של אשה וקראו לו מרגניתא, במסכת שבת ק"מ ב'. משום צניעות, ולא שהפשט הוא מרגניתא ודדים הוא רק דרש ורמז.

עוד טעם למה דיברו בביצים וסולת, כי כך הם יכולים לומר הרבה מאוד במעט מילים. מה שכתבתי הוא רק כטיפה מדלי. ובביצה וסולת אמורים עוד דברים רבים. שבביצה יש צהוב ולבן וקליפה. ולמה דווקא אמרו סולת ולא לחם או קמח או עיסה, שבכל אלה כשמתבוננים אמורים הרבה מאוד דברים ויכלה הנייר מלפרש את כולם.

גם כל דבריהם בהלכה יש להם פירוש על דרך זו. אבל כשדיברו בבצים וסולת כגון כאן דיברו בדברים שהם יותר בכלל מאשר בפרט, ועומקי הדברים באים יותר בגילוי)

"רע"א אפילו אכל שלק כו'". [רבי עקיבא אומר אפילו אכל שלק והוא מזונו, מברך עליו ג' ברכות]

ומי איכא מידי [והאם יש דבר] דהוה שלק מזוני?

אמר רב אשי בקלח של כרוב שנו [שהוא מזון דתניא לקמן כרוב למזון. רש"י].

תנו רבנן: "טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים. כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים.

כל ירק חי מוריק [נוטל תואר הפנים. רש"י], וכל קטן [שלא גדל כל צרכו ולקמן מפרש כמה כל צרכו. רש"י] מקטין, וכל נפש [דבר חי הנאכל שלם כגון דגים קטנים שגדלו כל צרכן. רש"י] משיב את הנפש, וכל קרוב לנפש [האוכל מן הבהמה במקום חיות שלה ולקמן מפרש לה. רש"י] משיב את הנפש.

כרוב למזון ותרדין לרפואה.

אוי לו לבית [לכרס האוכל לפת. רש"י] שהלפת עוברת בתוכו".

אמר מר: "טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים", מאי תקנתיה [מה תקנתו]? נלעסיה ונשדייה [נלעסו ונזרקו].

"כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים", מאי תקנתיה? לשלקינהו [בקדרה הרבה שלא יצטרך לכוססו בשיניו. רש"י] ונבלעינהו.

"כל ירק חי מוריק". אמר ר' יצחק בסעודה ראשונה של אחר הקזה.

ואמר ר' יצחק, כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו [שאינו זמן סעודה והריח קשה לבני אדם המספרים עמו קודם אכילה שהגוף ריקן. רש"י].

מאי טעמא? משום ריחא.

ואמר ר' יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי [היו יושבים]. אייתו קמייהו [הביאו לפניהם] ירק חי קודם ארבע שעות. אמימר ורב אשי אכול, ומר זוטרא לא אכל.

אמרו ליה מאי דעתיך, דאמר יצחק כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו משום ריחא?

והא אנן דקא אכלינן וקא משתעית בהדן [והאי אנו שאכלנו ואתה מדבר עמנו]?

אמר להו, אנא כאידך [כאחרת] דר' יצחק סבירא לי. דאמר רבי יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות [לכן לא אכלתי. ולמה שאמר ר' יצחק שאסור לי לספר איתכם איני סבור כמותו בזה].

"כל קטן מקטין". אמר רב חסדא, אפילו גדיא בר זוזא [כלומר שמן וטוב ששוה זוז. רש"י].

ולא אמרן אלא דלית ביה רבעא [שלא גדל עד רביעית שלו. כגון טלה – רביעית של איל. גדי – כדי רביעית של שעיר גדול. וכן כל דבר. רש"י] אבל אית ביה רבעא לית לן בה.

"כל נפש משיב נפש". אמר רב פפא אפילו גילדני דבי גילי [דגים קטנים מאד ומצויין בין הקנים באגם ואין דרכן לגדל יותר. אבל דג קטן ממין דג גדול, ולא גדל רובע, זה הוא קטן מקטין. רש"י].

"כל הקרוב לנפש משיב את הנפש". אמר רב אחא בר יעקב, עונקא [צוואר מקום בית השחיטה וסמוך ללב ולמעים. רש"י].

אמר ליה רבא לשמעיה [לשמשו], כי מייתית לי אומצא דבישרא [כשאתה מביא לי נתח בשר], טרח ואייתי לי [טרח והבא לי] מהיכא דמקרב [מהיכן שקרוב] לבי ברוך [למקום שברכו שם על השחיטה. רש"י].

"כרוב למזון ותרדין לרפואה". כרוב למזון אין [הן] ולרפואה לא? והא תניא: "ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין, דבש, וקיבה, והרת [רחם הבהמה], ויותרת הכבד".

אלא אימא [אמור] "כרוב אף למזון".

"אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו". איני [כן היא]? והא אמר ליה רבא לשמעיה [לשמשו], כי חזית לפתא בשוקא [כשתראה לפת בשוק] לא תימא לי: "במאי כרכת ריפתא"? [לא תאמר לי "במה כרכת הלחם"? אל תשאלני מה אוכל עם הלחם, אלא תדע שאוכלנו עם לפת].

אמר אביי "מבלי בשר" [אוי לו לכרס שהלפת עוברת בתוכו מבלי בשר. אבל אם מבשלה עם בשר אינה מזיקה].

ורבא אמר "מבלי יין" [ואם שותה אחריה יין אינה מזיקה].

איתמר [נאמר], רב אמר "מבלי בשר", ושמואל אמר "מבלי עצים" [שאינו שולקה הרבה. רש"י. ואז מזיקה], ורבי יוחנן אמר מבלי יין".

אמר ליה רבא לרב פפא, סודני [בעל שכר תמרים. ור' פפא מוכר שכר היה. רש"י], אנן תברינן לה בבשרא וחמרא [אנו שוברים אותה בבשר ויין. את כח הלפת], אתון דלא נפיש לכו חמרא [אתם שאין לכם הרבה יין. רש"י: ששותי שכר אתם], במאי תבריתו לה?

אמר ליה בציבי [עצים. שהיה שולקה הרבה, וכשמואל].

כי הא דביתהו דרב פפא [אשתו של רב פפא] בתר דמבשלא לה [אחרי שבישלה אותה] תברא לה [שברה לה. לכוחה של הלפת] בתמנן אופי פרסייתא [בקעיות של עצים גדולות היתה שורפת תחת קדרת הלפת. רש"י].

תנו רבנן: "דג קטן מליח פעמים שהוא ממית [ואלו הן ביום שבעה ימים למליחתו, או ביום שבעה עשר, או ביום שבעה ועשרים. רש"י], בשבעה, בשבעה עשר, ובעשרים ושבעה. ואמרי לה [ואומרים לה] בעשרים ושלשה".

ולא אמרן אלא במטוי ולא מטוי [בצלוי ולא צלוי]. אבל מטוי שפיר [צלוי היטב] לית לן בה [אין לנו בה].

ודלא מטוי שפיר [ושלא צלוי היטב], לא אמרן אלא דלא שתה בתריה שכרא [שלא שתה אחריו שכר], אבל שתה בתריה שכרא לית לן בה.

"והשותה מים לצמאו וכו'". [השותה מים לצמאו מברך שהכל נהיה בדברו]

לאפוקי מאי [להוציא מה? מדקתני "לצמאו", משמע שיש ששותה שלא לצמאו ואינו מברך]?

אמר ר' אידי בר אבין, לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא [שנחנק מהבשר ושותה כדי שלא יחנק. ועל שתיה זו אינו מברך, שאין בה הנאת רוויה כלל.

כתבו בתוספות:

ודוקא מים שאין לו הנאה כי אם לשתות מים לצמאו, והנאה דחנקתיה אומצא אין זה נחשב הנאה. אבל שאר משקים שלעולם הגוף נהנה מהן, בכל ענין מברך ואפילו חנקתיה אומצא. כדאמרינן לעיל (דף לו.) ואע"ג דלרפואה אתי [בא], בעי ברוכי [צריך לברך]].

Advertisements

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: