ברכות – דף מ"ג עמוד ב'

אמר רב גידל אמר רב, האי סמלק [יסמי"ן קורין לו בלשון ישמעאל, והוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ושלשה עלין לכל שורה. רש"י] מברכין עלויה בורא עצי בשמים [החידוש שנחשב עץ לעניין זה, ולא מברכים עליו עשבי בשמים. שרש"י כתב שהוא מין עשב. וכן בחלפי דימא לקמן].

אמר רב חננאל אמר רב הני חלפי דימא [בושם שקורין אשפי"ג  (אישפי"ג: אזוביון) והוא שבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן דאשכחן גבעולין דאיקרי עץ. רש"י] מברכין עלייהו בורא עצי בשמים.

אמר מר זוטרא מאי קראה: (יהושע ב, ו) "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ".


האי נרקום [חבצלת השרון. בה"ג. רש"י], דגנוניתא [הגדל בגינה. רש"י. ומשקים אותו וצומח גם בשנה הבאה] מברכין עלויה בורא עצי בשמים.

דדברא [של שדה. אין משקים אותו ולא צומח לשנה הבאה] בורא עשבי בשמים.


אמר רב ששת הני סיגלי, מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים.

אמר מר זוטרא האי מאן דמורח [זה מי שמריח] באתרוגא או בחבושא, אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות.

אמר רב יהודה האי מאן דנפיק [זה מי שיוצא] ביומי ניסן, וחזי [ורואה] אילני דקא מלבלבי [אילנות שמלבלבים] אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות [ליהנות. רש"י] בהן בני אדם.


אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח, שנאמר: (תהלים קנ, ו) "כל הנשמה תהלל יה". איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח [עיין לקמן נ"ג א' בגדרי ברכת הריח ואם הוא ברכת הנהנין או ברכת הודאה].


ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון שנאמר: (הושע יד, ז) "ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון".


ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, מאי דכתיב: (קהלת ג, יא) "את הכל עשה יפה בעתו" מלמד שכל אחד ואחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו [ואפילו בורסי [מעבד עורות] נאה לו אומנתו בעיניו [שהיו מעבדים את העורות בצואת כלבים והיו מדיפים ריח רע מאוד] ועשה הקדוש ב"ה כן שלא יחסר העולם אומנות. רש"י].

(בקידושין ל' ב' נאמר שחייב האב ללמד בנו אומנות, ואומרת על זה הגמרא:

"מנלן [מניין לנו]? אמר חזקיה דאמר קרא: (קהלת ט, ט) "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות".

מפרש "ראה חיים" היא אומנות שחי בה. ומקיש אשה שהיא אשה ממש או תורה לאמנות.

כתובות י"ז א':

תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא.

ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה [חוט של חסד משוך עליה. רש"י. רש"י הוסיף שאף אם בעיני הבריות אינה חסודה, מכל מקום חוט של חסד משוך עליה שבעיני בעלה היא חסודה].

אמרו להן ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה: (שמות כג, ז) "מדבר שקר תרחק".

אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות [לעשות לאיש ואיש כרצונו. רש"י].

וכן בתורה אמרו שאין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ.

הכוונה שאשה ואומנות ותורה האדם יוצא בהם לפועל לפי מה שהוא, והם עיקר חיותו, ואם הם כלבבו ונאים בעיניו להוציא עצמו לפועל בהם, אין מקום לערב דעת אחרים בזה).

אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] תלה ליה קורא [העלה החדש הרך שבדקל] לדבר אחר [חזיר] ואיהו דידיה עביד [והוא את שלו עושה. רש"י: רך הגדל בדקל תלה אותו לחזיר והוא יגלגלנו באשפה שזו היא אומנתו].

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, אבוקה כשנים וירח כשלשה [לענין היוצא בלילה דאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה. רש"י].

איבעיא להו [נסתפק להם] אבוקה כשנים בהדי דידיה [ביחד איתו], או דילמא [שמא] אבוקה כשנים לבר מדידיה [חוץ ממנו].

תא שמע [בא שמע]: "וירח כשלשה". אי אמרת בשלמא [אם אמרת לא קשה] בהדי דידיה [ביחד איתו] שפיר [הוא והאבוקה ביחד הם כשניים. הוא והירח ביחד הם כשלושה].

אלא אי אמרת [אם אמרת] לבר מדידיה [חוץ ממנו. ואז הירח כשלושה, ואיתו הם כארבעה], ארבעה למה לי?

והאמר מר: "לאחד נראה [השד] ומזיק. לשנים נראה ואינו מזיק. לשלשה אינו נראה כל עיקר".

אלא לאו שמע מינה אבוקה כשנים בהדי דידיה [ביחד איתו]? שמע מינה.


ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ואומרים לה] אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.

מנלן [מניין לנו]? מתמר. שנאמר: (בראשית לח, כה) "היא מוצאת וגו'" [וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ].

[רש"י: ואילו בהדיא [בפירוש] לא אמרה אלו הסימנים של יהודה הם ולו אני הרה. אלא לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. אם יודה יודה ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו]

(חומר למחשבה:

כתבו בתוספות סוטה י' ב':

"נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש. כדאמר בפרק הזהב (ב"מ דף נח:) "כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה. וחד מינייהו המלבין פני חבירו ברבים". ואומר נמי (שם נט.) "נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן? מדוד".

ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי [שלא החשיב אותו ביחד] ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות".

ומבואר שדעתם שהלכה למעשה הלבנת פני חבירו ברבים היא ביהרג ואל יעבור.

וכן כתב בשערי תשובה לרבינו יונה בשער השלישי שהוא בדין יהרג ובל יעבור. וכתב שהוא נחשב אביזרייהו של רציחה, שדינו ביהרג ובל יעבור כמו אביזרייהו של עבודה זרה וגילוי עריות.

צריך עיון, שהרי לומדים לכל המצוות "וחי בהם ולא שימות בהם", שכל דיני התורה יעבור ואל יהרג. כל אחת משלוש העבירות החמורות יש מקור למה יצאה מהכלל והיא ביהרג ואל יעבור. עבודה זרה ועריות לומדים מפסוק, ורציחה לומדים מסברא, שאם נוכרי אומר לו הרוג או שאהרוג אותך, אומרים לו מה ראית שהדם שלך אדום יותר מדם חבריך.

ומניין נלמד על הלבנת פני חבירו ברבים?

דעת התוספות אינה כרבינו יונה, שסובר שהוא אביזרייהו של רציחה, שאם כן לא קשה למה לא מנה גם אותה להיות ד' עבירות החמורות.

ומוכרחים לומר שלומדים אותה מאותה סברא שלמדו רציחה. שסברא היא שחס הקב"ה על הלבנת פני חבירו לא פחות משחס על איבוד נפשו שלו ממש.

ולא שדנו בה שהיא נחשבת רציחה ממש, משום שהולכת האדמומית ובא הלבן, והאדם מרגיש כמו שנהרג. שאם כן שוב לא קשה למה לא מנו אותה ביחד עם ג' החמורות. אלא הוא דין בפני עצמו שהולבנו פניו ולא משום רציחה, ואעפ"כ משום שהוא צער גדול כל כך, שייכת בו הסברא מה ראית שדם שלך אדום יותר, כמו ברציחה.

יש לעיין, אם מותר לפי זה לחלל שבת כדי להציל אדם מהלבנת פנים. בפשטות לתוספות אין לחלל שבת כיוון שאינו בכלל רציחה. כמו שאין מחללים שבת כדי שמישהו לא יבוא על עריות. להרבינו יונה מכיוון שהוא רק אביזרייהו של רציחה נראה גם שאין דעתו שיחללו עליו שבת.

אמנם למה שכתב הש"ך ביורה דעה שעל סכנת איבר מחללים שבת, גם בלא פיקוח נפש, הרי שלומדים מדין וחי בהם לחלל שבת לא רק על חיים ממש, אלא גם על מה שאינו פיקוח נפש אבל דומה לפיקוח נפש וחמור כמוהו. ולפי זה לתוספות אפשר שיש לחלל שבת גם על הלבנת פנים.

נראה שהתוספות הבינו שעניין זה נאמר הלכה למעשה, ולא דרך מוסר ואגדתא כמו שיש בכמה מקומות בדברי חז"ל, משום שתמר עשתה כך למעשה, והרי שהלכה למעשה הוא.

אמנם מהלשון "נוח לו", ולא אמרו "חייב" אדם להפיל עצמו, משמע שתמר עשתה כן כי מחמת ישרותה וצדקתה היה נוח לה לעשות כן ולא שהיתה חייבת מהדין. והיה מותר לה לאבד נפש עצמה אף שאינו מהדין, כיוון שהיה לפני מתן תורה. וגם אפשר משום שרק גרמה שהם יפילו אותה, ולא עשתה מעשה. וגם אם היה שאין חייה חיים כלל אם תלבין פנים, ולא תוכל לשאת את הצער, אין זה פשוט שבאופן זה לדינא אסור לאבד נפש עצמו, ויש להאריך ואין כאן מקומו.

בשו"ת בנין ציון סימן קע"ב פסק להלכה כהתוספות והרבינו יונה.

אם נחשיב דין זה למחלוקת הפוסקים יהיה הדין לפום ריהטא שבשבת מספק יש לחלל שבת כדי שלא תהיה הלבנת פנים ברבים. לגבי למסור נפשו אין זה פשוט שבספק מקילים שלא ייהרג. וכבר דנו הפוסקים מה הדין בספק יהרג ובל יעבור והוא עניין ארוך וצריך עוד עיון.

אמנם לעניות דעתי נראה שלא צדק בזה הבניין ציון. שמכיוון שהדין לא הובא ברמב"ם, טור, בית יוסף, ושולחן ערוך, אין זו נחשבת מחלוקת להלכה. שרק אם השולחן ערוך היה מביא שתי הדעות, היינו אומרים שיש לדון בזה כדין מחלוקת הפוסקים. אבל מכיוון שלא הביאו כלל יש לדון שדברי התוספות ורבינו יונה אינם להלכה כלל.

כמובן אין זה כלל בכל מקום שכל דעה שלא הובאה בטור בית יוסף ושולחן ערוך אינה צד להחשיב כמחלוקת. אבל כאן כך נראה לעניות דעתי).


תנו רבנן: "הביאו לפניו שמן והדס [בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח כמו שאמרנו. רש"י. רש"י כתב להעביר הזוהמא כי כך היו רגילים, ולא היו רגילים להביא שמן רק להריח. אבל מדובר בשמן שאף שהצורך שהביאוהו הוא לשם העברת זוהמא, מכל מקום יש בו ריח. שאם לא כן אין מברכים עליו. וכמו שמפורש בהמשך בדברי רבן גמליאל. ועיין תוספות], בית שמאי אומרים מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס, ובית הלל אומרים מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן.

אמר רבן גמליאל אני אכריע [לצד בית שמאי. רש"י], שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו [כגון משחא כבישא הלכך שמן עדיף. רש"י]. הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו".

אמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע.


רב פפא איקלע לבי [נקלע לבית] רב הונא בריה דרב איקא, אייתו לקמייהו [הביאו לפניו] שמן והדס. שקל [נטל] רב פפא בריך אהדס ברישא [ברך על ההדס בתחילה] והדר בריך אשמן [וחזר ברך על השמן].

אמר ליה, לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע?

אמר ליה הכי [כך] אמר רבא הלכה כבית הלל.

ולא היא. לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד [להשתמט עצמו הוא שעשה. רש"י: לא אמר רבא הלכתא כבית הלל. אלא רב פפא אכסיף [התבייש] לפי שטעה, והשמיט עצמו בכך].


תנו רבנן: "הביאו לפניהם שמן ויין [זהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה. רש"י]. בית שמאי אומרים, אוחז השמן בימינו [לפי שעליו מברך תחלה. רש"י] ואת היין בשמאלו, מברך על השמן [בורא שמן ערב. רש"י] וחוזר ומברך על היין [כגון בחול שאין היין קבע ואין היין שלפני המזון פוטרו. רש"י].


(יש לעיין, שהנה אם לבית שמאי שמן קודם ליין כיוון שיש בו שניים, ריח וסיכה, כל שכן שקודם להדס. דבפשטות יין והדס יין קודם שהנאתו חשובה יותר. ואם כן למה הוצרכו לברייתא הקודמת לומר ששמן קודם להדס.

יש לעיין אם הלכה כבית שמאי גם בשמן ויין. שהוא חידוש יותר משמן והדס.

רש"י כתב שמברך על השמן בורא שמן ערב. ויש לעיין, שלפי רב כהנא לעיל עמוד א' מברכים בורא עצי בשמים על שמן כבוש, ולפי נהרדעי אף על שמן טחון.

נראה בפשטות שדברי רש"י מדוקדקים, שאם מברכים על השמן עצי בשמים, הרי הברכה היא על העץ שנתן ריחו בשמן, ולא על השמן. ובעץ אין שני דברים, סיכה וריח, אלא רק ריח, ולכן לא יקדם ליין, ובהדס ישווה להדס ויקדים איזה שירצה.

לכן נראה שלרב כהנא יש להעמיד הברייתא, וכן זו דלעיל בשמן והדס, דווקא בשמן טחון. שבשמן כבוש שמברך עצי בשמים לא יקדם השמן להדס וליין.

ולנהרדעי בשמן אפרסמון. ומכיוון שאינו שכיח כתב רש"י לגבי שמן והדס שמדובר כגון בשמן כבוש, ולא משמע שהוא משום שתופש להלכה דברי רב אדא בר אהבה שבשמן כבוש לא מברכים עצי בשמים, אלא שלא רצה להאריך לפי השיטות ונקט את הרגיל וכתב "כגון".

מכאן מוכח שעל שמן כבוש לרב אדא בר אהבה, וטחון לרב כהנא, מברך בורא שמן ערב.

לעיל עמוד א', רב חסדא לא היה יודע מה מברכים על שמן אפרסמון, ושאל את רב יצחק. והשיב לו שמן ערב.

ובפשטות לא ידע כי לא נזדמן לו שמן אפרסמון שהוא רק בבתי מלכים.

ומשחא כבישא ומשחא טחינא יותר שכיחים משמן אפרסמון, ומשמע שעל משחא כבישא וטחינא למי שסובר שלא מברכים עצי בשמים, ברכתם מיני בשמים ולא שמן ערב.

וכן מסתבר, כיוון שהשמן אין לו ריח, והוא רק ריח של העץ. ולכן יש מי שאומר לברך עצי בשמים, שהוא ריח העץ. ומי שחולק, אינו חולק על כך שהוא ריח של העץ, רק סובר שאין לברך עצי בשמים כיוון שהעץ אינו בעין. והוא כמו ריח של עץ שנשרף שכיוון שאינו בעין לא מברכים עצי בשמים. אבל עדיין הוא ריח העץ, וברכתו מיני בשמים, ולא שמן ערב  שהוא רק על שמן אפרסמון שהוא ריחו של השמן.

וסתירת דברי אינה רק מרש"י, אלא מהברייתות עצמן, שלדברי היה להעמיד את שתי הברייתות דווקא בשמן אפרסמון, שרק הוא יש בו שניים, ריח השמן וסיכה. ואם היה כן בהכרח שהיו אומרים במפורש שמן אפרסמון ולא שמן סתם.

וצריך לומר שאע"פ שניכר בריח שהוא ריח של עץ ולא ריחו של השמן עצמו, ומי שהיה מריח ולא רואה מהיכן הוא בא היה אומר שבא מהעץ, מכיוון שהוא נבלע בשמן ואין העץ בעין נחשב ריח של השמן. ולא נחשב ריח של עץ שאינו בעין כמו ריח של עץ שרוף, שזה אומרים רק כשאין שום גוף אחר לתלות בו את הריח).

בית הלל אומרים, אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו, מברך על היין וחוזר ומברך על השמן.

וטחו בראש השמש [כדי שלא יצא בידיו מבושמות בשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם. רש"י]. ואם שמש תלמיד חכם הוא, טחו בכותל. מפני שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם".


תנו רבנן: "ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם. אל יצא כשהוא מבושם לשוק. ואל יצא יחידי בלילה. ואל יצא במנעלים המטולאים. ואל יספר עם אשה בשוק. ואל יסב בחבורה של עמי הארץ. ואל יכנס באחרונה לבית המדרש. ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה ואל יהלך בקומה זקופה".


"אל יצא כשהוא מבושם לשוק". אמר רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן במקום שחשודים על משכב זכור [מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם. רש"י].

אמר רב ששת לא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעה מעברא ליה [הזיעה מעבירה את הבושם]. אמר רב פפא ושערו כבגדו דמי [דלא שכיח ביה זיעה. רש"י]. ואמרי לה, כגופו דמי [דשכיח ביה זיעה. רש"י].


"ואל יצא יחידי בלילה". משום חשדא [של זנות. רש"י].

ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא [עידנא=זמן. שלא קבעו לו רבו קביעות ללמדו בלילה. רש"י]. אבל קביע ליה עידנא, מידע ידיע דלעידניה קא אזיל [הולך].


"ואל יצא במנעלים המטולאים". מסייע ליה לרבי חייא בר אבא. דאמר ר' חייא בר אבא, גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים.

איני [כן היא]? והא ר' חייא בר אבא נפיק [יצא. במנעלים מטולאים].

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן, בטלאי על גבי טלאי.

ולא אמרן אלא בפנתא [העור העליון], אבל בגילדא [סוליא] לית לן בה [אין לנו בה].

ובפנתא לא אמרן אלא באורחא [בדרך], אבל בביתא לית לן בה.

ולא אמרן אלא בימות החמה, אבל בימות הגשמים לית לן בה [הטיט מכסהו. רש"י].


"ואל יספר עם אשה בשוק". אמר רב חסדא ואפילו היא אשתו [שאין הכל מכירין בה וחושדין אותו. רש"י].

תניא נמי הכי [ברייתא גם כך]: "אפילו היא אשתו, ואפילו היא בתו, ואפילו היא אחותו. לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו".


"ואל יסב בחבורה של עמי הארץ". מאי טעמא [מה הטעם]? דילמא אתי לאמשוכי בתרייהו [שמא יבוא להמשך אחריהם].


"ואל יכנס אחרונה לבית המדרש". משום דקרו ליה פושע [מתעצל. רש"י].


"ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה". דאמר מר, פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק [מחמש מאות] ממאור עיניו של אדם. מאי תקנתיה [מה תקנתו]? להדריה בקדושא דבי שמשי [להחזירו בקידוש של בין השמשות].


"ואל יהלך בקומה זקופה". דאמר מר, המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה. דכתיב: (ישעיהו ו, ג) "מלא כל הארץ כבודו".

Advertisements

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: