ברכות – דף מ"א עמוד ב'

"זית שמן" – אמר ר' יוסי ברבי חנינא, ארץ שכל שיעוריה כזיתים.
כל שיעוריה, סלקא דעתך
[עולה בדעתך]? והא איכא הנך דאמרן [והרי יש אלה שאמרנו]?
אלא ארץ שרוב שיעוריה כזיתים.
"דבש" –
[האמור בתורה הוא דבש תמרים וכותבת היא תמרה. רש"י] ככותבת הגסה ביום הכפורים.

ואידך [רב יוסף, או רבי יצחק, שאמרו שמשבח את הארץ בפירות חשובים ולא לשיעורין], הני שיעורין בהדיא מי כתיבי [אלה שיעורין בפירוש האם כתובים]? אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

(חומר למחשבה:
עירובין ד' עמודים א'-ב' [וכעין זה בסוכה ה' ב' – ו' א']:
"אמר ר' חייא בר אשי אמר רב, שיעורין, חציצין, ומחיצין, הלכה למשה מסיני.
שיעורין דאורייתא הוא, דכתיב: (דברים ח, ח) "ארץ חטה ושעורה וגו' ואמר רב חנן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר חטה לכדתנן הנכנס לבית המנוגע וכו'"
ותיסברא, שיעורין מיכתב כתיבי? אלא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי".

יומא פ' א':
"אמר רבי יוחנן, שיעורין ועונשין הלכה למשה מסיני. עונשין מכתב כתיבי? אלא הכי קאמר [כך אמר] שיעורים של עונשין הלכה למשה מסיני.
תניא נמי הכי [גם כך]: "שיעורין של עונשין הלכה למשה מסיני.
אחרים אומרים בית דינו של יעבץ [הוא עתניאל בן קנז. רש"י] תיקנום". והכתיב: (ויקרא כז, לד) "אלה המצות" שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אלא שכחום וחזרו ויסדום".

בפשטות רבי יוחנן ביומא לא חולק על דברי רב וסובר שרק שיעורין של קנסות הם הלכה למשה מסיני, ושאר שיעורים מדרבנן. שהיה לגמרא להביאו עם דברי רב ולומר שהם חולקים.

קושיית הגמרא על אחרים אומרים לכאורה צריכה עיון, אולי אחרים סוברים ששיעורין הם מדרבנן. ולפום ריהטא מוכח מהקושיא שהיה פשוט לגמרא שאינם מדרבנן.

וצריך עיון, שביומא שם נאמר:
"אמר רבי אלעזר, האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור. שמא יבא בית דין אחר וירבה בשיעורין.
מאי ירבה בשיעורין? אי נימא [אם נאמר] דמחייבי קרבן אכזית קטן? והתניא: (ויקרא ד, כב) ""אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו.
אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא [שיש] כזית גדול".

אם שיעורין הם הלכה למשה מסיני והם מדאורייתא בכזית בינוני, כיצד ייתכן שבית דין אחר ישנה את גודל  השיעורין לכזית קטן או גדול?
ולפום ריהטא צריך לומר שההלכה למשה מסיני אמרה כזית ולא פירשה באיזה זית. ונמסר לחכמים לקבוע באיזה זית משערים, אם קטן בינוני או גדול.

דוחק גדול יהיה לומר שסוגייתנו שגרסה "אלא מדרבנן", חולקת על הסוגיא בעירובין וסוכה שאמרה הלכה למשה מסיני. גם השיעורים קובעים לגבי דינים מדאורייתא, מתי מביא קרבן, מתי לוקה, מתי מותר לאכול בתרומה, ולהכנס למקדש וכיו"ב הרבה. ולמה שכתבתי יש פתח דחוק לתרץ, שנאמר כאן מדרבנן כיוון שנמסר לחכמים לשער באיזה כזית.

אולי אפשר לומר גם שהנה לרבי חנן השיעורין כתובים בפסוק ואינם הלכה למשה מסיני, וכמו שכתב רש"י: "רבי חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם, אלא שבחה של ארץ ישראל שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן".
וכלפי דעת רבי חנן אמר שאינם כתובים בפסוק, וחשיב ביחס לזה כאילו הם מדרבנן, ולאו דווקא מדרבנן ממש, אלא הלכה למשה מסיני.

כל זה עניין עמוק ורחב ותלוי בהרבה סוגיות. וכתבתי כאן רק מה שנראה כעת לכאורה לפום ריהטא
בלא עיון כל הצורך. ועיין מה שכתבתי עוד בזה לעיל ל"ה א')

רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא
[היו יושבים בסעודה]. אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] תמרי ורמוני [תמרים ורימונים]. שקל [לקח] רב המנונא בריך אתמרי ברישא [בירך על תמרים בתחילה].
אמר ליה רב חסדא, לא סבירא ליה מר להא דאמר רב יוסף, ואיתימא ר' יצחק, כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה?

["אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". דבש הוא תמרים, והן מאוחרות בפסוק].
אמר ליה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ [תמרים הם שני לפעם השניה שנאמר "ארץ" בפסוק, ורימון הוא חמישי ל"ארץ" שנאמרה לפניו. לכן תמרים חשובים יותר].
אמר ליה, מאן יהיב לן
[מי יתן לנו] נגרי דפרזלא [רגלים של ברזל. רש"י] ונשמעינך [נשמשך. ונלך אחריך תמיד. רש"י].

איתמר [נאמר], הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה [ולא ללפת את הפת. דאם כן הוו להו טפלה, ואין חולק בדבר שאין טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. אלא לפעמים שבא למתק את פיו בתוך הסעודה בפירות. רש"י].
אמר רב הונא, טעונים ברכה לפניהם
[דלאו טפלה נינהו [הם]. רש"י] ואין טעונים ברכה לאחריהם [דברכת המזון פוטרתן. רש"י. ואע"פ שברכת המזון היא על הלחם, ואלה אינם טפלה ללחם. מכל מקום פוטרת אותם ברכת המזון, כיוון שנאכלו בתוך אותה סעודה שבה נאכל הלחם].
וכן אמר רב נחמן טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם.
ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם
[שברכת המזון היא על הלחם שאכל, ואינה פוטרת מה שאינו לחם או טפל ללחם]. שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד [פת הבאה בכסנין. לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילים להביא כיסנין. והן קליות. לפי שיפין ללב, כדאמרי' בעלמא (עירובין כט:) הני כיסני דמעלו לליבא. ומביאין עמהן פת שנלושה עם תבלין כעין אובליאי"ש שלנו. ויש שעושין אותן כמין צפורים ואילנות. ואוכלין מהן דבר מועט. ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט, לא הטעינוה ברכה מעין ג'. מידי דהוה [כמו] אפת אורז ודוחן דאמרינן בפרקין (דף לז:) בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. רש"י.
רש"י רק בא לומר מה פירוש "פת הבאה בכיסנין", לכן כתב שאוכלים אותה אחרי הסעודה עם הכיסנין, שמכאן שמה. רב ששת דיבר כשאכל את הפת הבאה בכיסנין בתוך הסעודה, בלי הכיסנין, כיוון שבזה דנים. ורש"י לא בא לאפוקי מזה. ואין הבדל בדין אם אכלה בתוך הסעודה או אחריה]

(הקשו בתוספות על רש"י: "דאמרינן לעיל כל שיש בו מחמשת המינין צריך ברכה מעין שלש".
לעניות דעתי יש לומר, שהנה לעיל ל"ח א', כתבו התוספות לגבי שתיתא, שמדברי רב ששתיתא רכה מברך שהכל, לומדים שכל שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות ברכתו שהכל אף שעשוי מחיטה. ואם כן גם שיכר ברכתו שהכל ולא מיני מזונות.
ונראה שמה שהאריך רש"י בעניין פת הבאה בכיסנין, "שנותנים בה תבלין הרבה ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט", וכתב ש"יש עושים אותן כמין ציפורים ואילנות", והיא לא ממש טפלה לכיסנין שתיפטר בברכתם, אבל קצת טפלה להם, בא לחדש לנו גדר אמצעי בין "עשוי לסעוד" לבין עשוי לשתות". שאינו שתייה כמו שכר לברך עליו שהכל, אבל גם אין זה אכילה שבאה לסעוד ולהשביע, כמו כל שאר מיני מזונות. שאין הכוונה לשביעה כלל אלא רק לנחת רוח ותענוג, וכעין מיני מתיקה.

ובזה מיושבת גם קושייתם השנייה של תוספות על רש"י.
שכתבו "ועוד אמאי קאמר כיסנין, לימא נמי [לומר גם] אורז ודוחן".
ונראה לומר שהנה פת אורז ודוחן, אוכלם לסעוד ולשבוע. רק שמכיוון שאינם מחמשת מיני דגן, הרי מעיקר דינם הם ככל פרי האדמה שברכתם בתחילה פרי האדמה ובסוף ולא כלום [לבורא נפשות קורא "ולא כלום". ולעיל ל"ז א' כתבתי בזה].
רק מכיוון שמזינים יותר משאר פרי האדמה, אמרו שבברכה ראשונה ישתנה דינם לברך עליהם מיני מזונות, ולעניין ברכה אחרונה יישארו כפי עיקר דינם שהם כמו צנון וכרוב, שכל שאינו מין דגן הוא ירק ופרי האדמה.
רב ששת אמר "שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד". והנה כל הירקות, והפירות שאינם משבעת המינין, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ובעל כרחך רב ששת לא בא לומר שאין בכלל דבר שטעון וכו', אלא מדבר רק בדברים החשובים, שהם פירות שבעת המינים וחמשת מיני דגן. שמהם אין לך דבר שטעון ברכה לפניו וכו'.
ובזה באמת יוצא מהכלל רק פת הבאה בכיסנין, שהוא מאכל העשוי מחמשת מיני דגן, ואין מברכים לאחריו.
ובשאר מיני ירק וזרעים לא דיבר רב ששת כלל, ולכן לא הזכיר פת אורז ודוחן).

ופליגא [וחולקת] דר' חייא. דאמר רבי חייא, פת פוטרת כל מיני מאכל [בין לפניהם בין לאחריהם. רש"י], ויין פוטר כל מיני משקים.
אמר רב פפא, הלכתא, דברים הבאים מחמת הסעודה
[ללפת בהן את הפת. רש"י], בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם [דהוו להו טפלה. הלכך כל מידי [דבר] בין מזון בין פירות שהביאו ללפתן [דהיינו ללפת בו את הפת. שכורכו עם הפת ואוכלם ביחד] אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו. רש"י].
ושלא מחמת הסעודה
[כגון דייסא. וכן כרוב ותרדין שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע. רש"י], בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם [דלאו טפלה נינהו [הם]. ואינן בכלל לחם דנפטר בברכת המוציא. רש"י], ואין טעונים ברכה לאחריהם [דמיני מזון נינהו וברכת המזון פוטרתן. רש"י. וכרב הונא. אפשר שהסברא היא, שלגבי להתחייב ברכת המזון צריך דווקא לחם כיוון שהיא ברכה חשובה ורק מאכל חשוב קובע שיתחייב בה. אבל אחרי שכבר נתחייב ומברך ברכת המזון אין הכרח שפוטרת רק מה שחייב אותה, כי כדי לפטור מאכל אין צריך שתהיה בו חשיבות. וכיוון שלשון הברכה משמע שמברך את הקב"ה על כל מה שזן, פוטרת הברכה את כל מה שזן. ומה בכך שאינו חשוב דיו לחייב ברכה חשובה כזו ואם היה נאכל לבד היה מברך עליו מעין שלוש או בורא נפשות. ואדרבה, אם מעין שלוש פוטרת אותו, כל שכן שברכת המזון תפטור].
לאחר הסעודה
[כגון פירות. אפילו הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת לפתן [לפתן הוא ללפת את הפת. ולא כמשמעו בעברית החדשה]. רש"י] טעונים ברכה בין לפניהם [דלאו טפלה נינהו. רש"י] בין לאחריהם [דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזוני נינהו [הם]. רש"י].

שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם? אמר להם הואיל ופת פוטרתן.
אי הכי
[אם כך] יין נמי [גם] נפטריה פת?


(דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה, פירש רש"י לעיל שמדובר בדברים הבאים ללפת את הפת, ופטורים משום שהם טפלה.
והקשו בתוספות, שיין אינו בא ללפת את הפת, ואם כן למה שואל שיין ייפטר כמו דברים הבאים מחמת הסעודה?
ונראה לומר שדעת רש"י שדין עיקר וטפלה אינו רק כשכורך ביחד העיקר והטפלה.
שהנה לעיל עמוד א' לגבי זית וצנון, שצנון עיקר ומברך על הצנון ופוטר את הזית, כתה רש"י: "שהיה צנון עיקר. שבשבילו התחיל האכילה. ולא אכל זית אלא להפיג חורפו של צנון. דהוה ליה זית טפל ותנן (דף מד.) כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה".
וגם ביין ופת, כך הוא. שהרי התחיל האכילה וקבע הסעודה כדי לאכול לחם, ולא כדי לשתות יין. רק מכיוון שאוכל, צריך לשתות כדי לשרות האכילה במעיו, וכמו שכתב רש"י לקמן מ"ב ב' "[יין] שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא מעט לשרות".  וזהו ממש כמו זית וצנון. שאוכל את הזית לחוד, ולא מלפת בו את הצנון. ואעפ"כ נחשב טפל לצנון)

שאני [שונה] יין דגורם ברכה לעצמו [בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו, ואע"פ שלא היו צריכים לשתייתו. רש"י. ובתוספות הוסיפו כגון בקידוש ובברכת אירוסין].

(לשון הגמרא "דגורם ברכה לעצמו" קשה להבין. נראה מלשון רש"י שפירש שברכת היין אינה רק משום הנאת שתייתו. שכתב "ואע"פ שלא היו צריכים לשתייתו". ברכת הפת היא משום הנאת האכילה, ופוטרת דברים אחרים שנהנה באכילתם. מכיוון שמברכים על היין גם היכן שלא צריכים לשתייתו, הרי שיש כאן סיבה לברך גם מלבד הנאת השתייה, ולכן אין ברכת הפת פוטרת אותו.

"יין" הוא בגימטריא "סוד".
לעיל ל"ד ב' נאמר על הפסוק "עין לא ראתה אלוהים זולתך", מהו עין לא ראתה?
אמר רבי יהושע בן לוי, זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.

בעולם החומרי מלובשות הצורות המופשטות העליונות שבהן גילה הבורא את עצמו כאצילות של יופי ואהבה זכה מחומר וגבולות.
ללא התלבשות זו לא היתה לבני אדם להשיג שום השגה בהן.
נקודת התחלת ההתלבשות, רגע ההתהוות עצמו, שם עדיין לא התלבשו הצורות בחומר, אבל כבר אינן מופשטות לחלוטין, הוא הנקרא סוד.
סוף מעשה במחשבה תחילה. המחשבה תחילה היא נקודת הפנים הכי עמוקה ומופשטת שנתגלתה מהבורא אלינו. והיא טמונה בתוך סוף מעשה. בלב החומרית והגשמיות. בלב הלהיות נמצא ו"יש" ונתפש בחושים. היא טמונה שם כסוד. נתפשת ואינה נתפשת. מורגשת רק לזכות הנשמה בדרך טמירה.

היין פועל על האדם בדרך של ביטול גבולות. משמח, מפיג פחד. מבטל את שלטון השכל על הנפש. וגם לצד השני של הוללות ופריצת גדרים.
היין הוא נוזל, שעניינו יסוד המים של מחיית צורה פרטית והתמזגות בצורה הכללית, האצור כסוד בתוך המוצק.
ביטול הגבולות הוא הסוד. שכל הפרטים הם כלליות אחת.

הסוד אומר שהכל אחד. שאין גבולות. שהכל אהבה אחת.
היין עניינו הוא ביטול הגבולות. שמחה היא יציאה מגדר הגבולות של הפרטיות. עצב הוא הצטמצמות לתוכם.
לכן קידוש וברכת אירוסין אומרים על הכוס. וברכת בורא פרי הגפן היא ברכה גם על השמחה והסוד ולא רק על הנאת השובע והרוויה כמו שאר מיני אוכל ומשקה)

Advertisements

תגים:


%d בלוגרים אהבו את זה: