ברכות – דף כ"ט עמוד ב'

אמר רבי תנחום אמר רב אסי אמר ר' יהושע בן לוי, טעה ולא הזכיר של ראש חודש [תפילת יעלה ויבוא] בעבודה [ברכת המחזיר שכינתו לציון], חוזר לעבודה. נזכר בהודאה, חוזר לעבודה. בשים שלום, חוזר לעבודה. ואם סיים חוזר לראש.

אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא, הא דאמרן [זה שאמרנו] "סיים חוזר לראש", לא אמרן [לא אמרנו] אלא שעקר רגליו [ממקום שהתפלל בו], אבל לא עקר רגליו חוזר לעבודה.

אמרו ליה [לו] מנא לך הא [מניין לך זה]?

אמר להו [להם] מאבא מרי שמיע לי [שמעתי] ואבא מרי מרב.

אמר רב נחמן בר יצחק, הא דאמרן [זה שאמרנו] "עקר רגליו חוזר לראש", לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו. אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה [אפילו עקר רגליו, כל שלא סיים התחנונים שרגיל, עדיין לא נחשב שסיים להתפלל ויכול לחזור לעבודה].

איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רב נחמן בר יצחק, הא דאמרן "כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה", לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו [ובגלל שהתחנונים נחשבים חלק מהתפילה, נחשב שעוד לא סיים להתפלל], אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לראש [כי אם סיים תפילתו אפילו שעדיין לא עקר רגליו, נחשב שסיים להתפלל].

(חומר למחשבה:

לפי הלשון הראשונה בדברי רב נחמן בר יצחק, אם סיים לומר את התפילה, כל זמן שלא עקר רגליו נחשב שלא סיים להתפלל, אפילו אם עומד בשתיקה זמן ארוך.

ואם עקר רגליו ועדיין לא אמר את התחנונים שרגיל, גם כן נחשב שלא סיים להתפלל.

הלשון השנייה [איכא דאמרי] מחמירה יותר, וכדי להחשיב שלא סיים תפילתו אחרי שכבר גמר לומר את ברכות התפילה, צריך שיישאר במקומו וגם שעוד לא אמר את התחנונים.

בכל אופן צריך עיון למה בכלל מחשיבים שעדיין הוא מתפלל אחרי שסיים לומר את הברכה האחרונה מהתפילה. ולמה תחנונים נחשבים חלק מהתפילה. שהרי מדברים כאן בהלכות תפילת שמונה עשרה שתקנו אנשי כנסת גדולה. ותחנונים אינם שייכים לזה, ומצווה להתחנן לבוראו בכל זמן ובכל נוסח, ואין זה שייך לתקנת התפילה של אנשי כנסת הגדולה.

לעיל כ"ו ב' הובאה הברייתא:

"אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר: (בראשית יט, כז) "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קו, ל) "ויעמד פינחס ויפלל".

יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר: (בראשית כד, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קב, א) "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו".

יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: (בראשית כח, יא) "ויפגע במקום וילן שם", ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר: (ירמיהו ז, טז) "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".

למדנו מהאבות עמידה, שיחה ופגיעה.

נראה שגדר "מעשה תפילה" הוא לא רק לומר את מילות התפילה. אלא הוא כולל גם את מעשה העמידה לפני ה'.

העמידה היא מעשה של התייחסות "פנים אל פנים" כלפי הבורא.

הפגיעה גם היא חלק ממעשה התפילה. הפגיעה היא שלא רק יאמר את מילות התפילה ויתכוון לפירושן, אלא שממש יתחנן ויפציר כמו בן אל אביו או עבד אל מלכו.

פגיעה פירושה פגישה. אפשר לומר את נוסח התפילה, או אפילו מילות תפילה משלו, ולהתכוון ולבקש, אבל לא תהיה פגישה עם הבורא.

מסכת סנהדרין דף כב עמוד א:
"אמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד".

ואין הכוונה שידמה כאילו שכינה שורה כנגדו ובאמת אינה שורה. אלא שבוודאי היא שורה, וברגיל אפשר שלא יבחין בזה, ואומר שצריך שיבחין.

וכן כתב בספר המנהגים טירנא:

"כתוב בזוהר הקדוש (בראשית קלב, א) המתפלל תפילת עמידה שכינה כנגדו, ולכן אסור לו לפקוח עיניו להסתכל בכותל (צרור המור סוף פרשת חיי שרה)".

פגיעה היא הכרה אמיתית ומוחשית בזה.

דברי התחנונים שאומרים אחרי התפילה הם מתוך ההכרה הזו. כשנפרדים מלהיות בפגישה של פנים אל פנים מקושי הפרידה אומרים תוספת דברים וכפילות דברים, וכאילו נאחזים עוד קצת. התחנונים נובעים מכך שהתפילה היא פגיעה.

ללשון הראשונה, כל שלא סיים לעסוק באחד מגדרי גוף מעשה התפילה, העמידה, השיחה, שהיא עצם האמירה, או הפגיעה, דהיינו התחנונים, אפילו שסיים את האחרים, נחשב שעדיין לא נסתיימה התפילה, ויכול לחזור לעבודה.

ללשון השנייה צריך שיהיה עוסק בשתיים מתוך שלוש כדי להחשיב שעדיין הוא באמצע תפילה ויכול לחזור לעבודה. אם כבר לא עוסק בשיחה, צריך שתיים מתוך שלוש, שיהיה גם עדיין עומד וגם עוד לא אמר תחנונים.

לקמן ל' א' יש מחלוקת אם יתפלל בקרון בישיבה או בדרך כשהוא מהלך, ויסמוך גאולה לתפילה. או שיתפלל לפני שיוצא לדרך בביתו ולא יסמוך גאולה לתפילה.

בדעת מי שאמר שעדיף להתפלל מקודם בביתו מעומד, כתב רש"י: "תפלה מעומד עדיף. שיכול לכוין את לבו".

ויש לעיין בדבריו, שהרי עמידה היא דין מדיני תפילה כמו סמיכות גאולה לתפילה, וכמו שלא ירים קולו ועוד דינים, ואם יושב בביתו בנחת לכאורה יכול לכוון כמו עומד. ולמה הוצרך רש"י להוסיף שהוא משום כוונה. כלל הוא בדברי רש"י שאינו אומר דבר שאין בו צורך להבנת השקלא וטריא.

נראה מזה שעמידה, שיחה ופגיעה, הם לא "מעשים" שנכללים בגדר התפלה, אלא אופנים של כוונה.

הרי אם יושב בביתו בנחת, מדוע לא יוכל לכוון כמו מעומד. ונראה שאכן יושב יכול לכוון היטב את פירוש המילים, אלא שמעומד גורם לאופן אחר של כוונה. העמידה גורמת מבחינה נפשית להרגשה אחרת במילים שהוא אומר. והיא דין מיוחד של כוונה.

וכן השיחה, לשוחח, להשיח נפשו, לדבר, זה לא רק לומר מילים, אלא זה התקרבות נפש בנפש. וגם זה הוא דין בכוונה, ולא רק מעשה אמירת המילים מתוך ידיעת פירושן.

ופגיעה וודאי היא עניין של כוונה.

ורש"י רצה לבאר למה מעומד חשוב כל כך שידחה סמיכות גאולה לתפילה שהיא דבר חמור, וחמור יותר מדיני תפילה שאינם עיקר גוף התפילה, לכן כתב שהטעם של מעומד הוא משום כוונה).

"ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים".


מאי [מהו] קבע?

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא, כל שתפלתו דומה עליו כמשוי [כמשא].

ורבנן אמרי [אומרים] כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים [לכוין לבו לשאול צרכיו. רש"י].

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאומרים שנים] כל שאינו יכול לחדש בה דבר.

אמר רבי זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא [אני יכול לחדש בה דבר] ומסתפינא דלמא מטרידנא [וחושש אני שמא אטעה].

אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם], כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה. דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מצוה להתפלל עם דמדומי חמה [מייד עם הנץ החמה בשחרית וסמוך לשקיעת החמה בתפילת המנחה. שהן שעות שגורמות למצב נפשי של פתיחת הלב והרגשת קרבת הבורא].

ואמר רבי זירא מאי קראה [מה פסוקו] (תהלים עב, ה) "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים".

לייטי עלה במערבא [מקללים עליו בארץ ישראל] אמאן דמצלי עם דמדומי חמה [על מי שמתפלל בדימדומי חמה במנחה]. מאי טעמא [מה הטעם]? דלמא מיטרפא ליה שעתא [שמא תיטרף לו השעה. ויעבור הזמן].

"רבי יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה וכו' בכל פרשת העבור" [ר' יהושע אומר ההולך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואומר הושע ה' את עמך את שארית ישראל בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך ברוך אתה ה' שומע תפלה].

מאי [מהו] פרשת העבור? אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה [כעס] כאשה עוברה [מעוברת] יהיו כל צרכיהם לפניך [הקשה בספר בניהו בן יהוידע: וכי לא נשאר דבר מלא לדמות בו, אלא רק אשה עוברה? עיין בדבריו הנפלאים בזה כאן].

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה יהיו כל צרכיהם לפניך.


תנו רבנן [מביא ברייתא]: "המהלך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה.

ואיזה היא תפלה קצרה?

ר' אליעזר אומר: "עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה. ברוך אתה ה' שומע תפלה".

ר' יהושע אומר: "שמע שועת עמך ישראל, ועשה מהרה בקשתם. ברוך אתה ה' שומע תפלה" [אין זה כמו המשנה בדעת רבי יהושע, וצריך עיון שהגמרא לא מעירה על זה].

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: "שמע צעקת עמך ישראל, ועשה מהרה בקשתם. ברוך אתה ה' שומע תפלה".

אחרים אומרים: "צרכי עמך ישראל מרובין, ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה. ברוך אתה ה' שומע תפלה".

אמר רב הונא הלכה כאחרים.


אמר ליה אליהו [אליהו הנביא נגלה אליו], לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא [אחיו של רב סלא החסיד]: "לא תרתח ולא תחטי [לא תכעס ולא תחטא], לא תרוי ולא תחטי [לא תשתכר ולא תחטא], וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא".

מאי המלך בקונך וצא?

אמר רבי יעקב אמר רב חסדא, זו תפלת הדרך.


ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא, כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך.

מאי תפלת הדרך?

"יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי. ברוך אתה ה' שומע תפלה.

תגים:

2 תגובות to “ברכות – דף כ"ט עמוד ב'”

  1. צמא דעת Says:

    כתבת בדבריך: וכן השיחה, לשוחח, להשיח נפשו, לדבר, זה לא רק לומר מילים, אלא זה התקרבות נפש בנפש. וגם זה הוא דין בכוונה, ולא רק מעשה אמירת המילים מתוך ידיעת פירושן.

    אם יוכל מע"כ לבאר איך שייך להשיח נפשו ע"י נוסח קבוע שנתקן ע"י חז"ל לפני רבות בשנים ??
    בשלמא לכוון ולהתכוון ועי"ז להתקרב לה' ניחא, אך שיחת נפשו ממש הכיצד ???

  2. נראה לכאורה Says:

    (אחרי שכתבתי ראיתי שהדברים התארכו מאוד ואני מתנצל על האריכות. הוספתי אותם גם בחלק התשובות כיוון שבעיני הם יסודיים)

    השאלה נכונה מאוד.

    באמת עיקר מצוות תפילה היא לומר את אשר על ליבו בלשונו ולא בנוסח קבוע,

    כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תפילה:

    הלכה א

    מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

    הלכה ב

    ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

    הלכה ג

    אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

    הלכה ד

    כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.

    צריך להבין אריכות דברי הרמב"ם כאן, כיוון שלהלכה מתפללים כתקנת עזרא והרמב"ם הוא ספר הלכה, למה הוא מאריך לספר את ה"היסטוריה" מה היה מזמן משה עד זמן עזרא.

    אלא ודאי בכל מקום שהרמב"ם מאריך מה היה מקודם (גם בהלכות קידושין הוא מבאר מה היה מקודם ובעוד מקומות) זהו כדי לבאר גדר ההלכה הנוהגת בזמננו.

    שאם היה כותב שמצווה להתפלל את הנוסח הקבוע ג' פעמים ביום, היה מתפרש שעיקר גדר הדין הוא מצווה מעשית לומר נוסח מסויים ותו לא, וכוונה הוא עוד פרט בקיום.

    לכן הקדים שגוף המצווה היא לא לומר נוסח אלא ולעבדו בכל לבבכם, עבודה שבלב. עבודה פירושה התקרבות על ידי ביטול מה שמרחיק ונתינת תנאים הדרושים לרגש שבלב שיחיה ויגדל. בארמית מתורגם פלח, והוא כמו עבודת השדה שחורש את האדמה כדי להצמיח. וכן עבודת השם שחורש לבקע מה שסגור וזורע ומצמיח את הרגש החי שבתחילתו הוא זרע טמון בפנים הלב, ומשקה לתת לרגש החי את תנאי הגידול שצריך, וזורה ודש לברר אוכל מן הפסולת וכן מברר בתוך ליבו את הזך והטהור מתוך מה שלא. והוא ממש ככל עבודת החקלאי שמצמיח את היבול, מצד אחד בעבודה קשה ומצד שני הצמיחה עצמה היא דבר עדין מאוד שקורה מעצמו בקצב ובדרך שלו ואי אפשר לכפות עליו כלום. רק לבטל את המפריעים ולספק אדמה ומים ואור שמש.

    וביאר הרמב"ם גדר עבודה שבלב שיהיה מתפלל ומתחנן. לא "אומר" או "קורא". "מתפלל" ו"מתחנן" אלו מילים שבשפה שלנו כבר נשחקו, וקשה לנו להרגיש כמה עומק מונח בהן. מתפלל עיקרו היא מסירת הלב בלא שיור והשתפכות הנפש והתבטלות, וכאילו מוסר את נפשו על קידוש השם באהבתו וכיסופיו, ומתחנן הוא בקשה לנשיאת חן. צמאון ובקשה להיות נאהב.

    הרמב"ם הוצרך לכל זה כי הוא מביא את תקנת עזרא בדרך של "התנצלות", כלומר אע"פ שלא כך עיקר צורת תפילה ולכאורה עשו שלא כהוגן בתקנה זו, מכל מקום הוכרחו לתקן כיוון שנשתבשה השפה.

    וברור שההקדמה על מה שהיה לפני זמן עזרא באה לומר שגם אחרי התקנה צריך לשמור שכך תהיה צורת הדברים ולא שיהפך לאמירת נוסח קבוע ותו לא.

    ונראה שרמז לנו בלשונו "ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן". כלומר צריך להסתכל על מילות התפילה כעל אבות שיכולים להכיל כל חפצי איש. שכדי לא לבטל עיקר המצווה שיאמר את אשר על ליבו באמת, נתקן הנוסח באופן שיכול להתפרש על כל דבר, וכל מה שרוצים לומר אפשר למצוא מילים מתוך הנוסח ולפרשן כך שייאמר.

    ואם זה לא מצליח, בוודאי קיום מן המובחר של מצוות תפילה היא לומר הנוסח כמו שהוא במהירות ובלי כוונת הלב אלא רק כוונת פירוש המילים וכוונת מצוות תפילה, ובשומע תפילה לומר את אשר על ליבו במילים שלו, או להוסיף בכל ברכה מעין הברכה, או להאריך בלשונו ככל שיחפוץ אחרי התפילה לפני שאומר יהיו לרצון ועוקר רגליו (במשנה ברורה מבואר איפה המקום הנכון להוסיף כל דבר).

    את החיוב מדרבנן של תקנת עזרא יוצאים ידי חובה מן המובחר גם אם אומרים במהירות ומכוונים רק פירוש המילים ולשם מצוות תפילה, ואת החלק של עבודה שבלב מדאורייתא גם בזמנינו אין דין לקיימו דווקא על ידי הנוסח שתקן עזרא, ואדרבא, עיקר קיומו הוא על ידי תפילה במילים שלו. ולכן תיקנו שיכול להוסיף דיבור כחפצו בשומע תפילה ובכל ברכה מעניינה, כיוון שלא היתה כוונה לבטל את אופן קיום המצווה שהיה לפני עזרא שהוא הקיום העיקרי של עבודה שבלב, אלא רק לעזור למי שלשונו משובשת, לכן לא סגרו את האפשרות להתפלל במילים שלו. ולכן להניח את כוונת הלב העמוקה רק למה שמוסיף מילים שלו בשומע תפלה אין זה "דיעבד", אלא אדרבה, כך הוא עיקר קיום העבודה שבלב במילים שלו, ואם יש לו מה לומר בעצמו כבר אין צריך את הסיוע של נוסח עזרא שנועד למשובשי הלשון ויכול לאמרו רק כדי לצאת ידי חובת תקנת חכמים.

    אפשר להסתכל על הנוסח של עזרא בדרך אחרת, לא כעל דבר שמפריע לכוונת הלב ובא להחליף את התפילה במילים האישיות, אלא כעל לימוד שיכול לפתוח עומקים חדשים ולהאיר אורות חדשים. שהנוסח הוא ברוח הקודש ויש בו עומק לפנים מעומק ויש בו גם שירה וקדושה שלא נתפשים בשכל אבל משהו עמוק בפנים יכול להרגיש בהם, והוא מסוגל לעורר ולפתוח ולקרב. קשה להרגיש זאת בגלל שאנו מורגלים בזה מילדות ונעשה מורגל ויומיומי וקשה להכיר בפלא ובשגב שיש בו.

    אבל זה עניין רשות רק למי שמרגיש שזה מועיל לו, ואם לא מרגישים שהנוסח פותח ומעורר אין שום חובה דווקא להשתמש בו לצורך עבודת הלב ואפשר לעשותה במילים שלו שמוסיף במקומות שנועדו לזה ומילים אלה תהיינה עצם גוף התפילה והנוסח הקבוע יהיה הטפל. ובהחלט אתה יכול לגשת לתפילה בהרגשה שהתפילה היא רק מה שתוסיף בלשונך בשומע תפילה, ורק לשם זה באת לבית הכנסת ורק את זה אתה ניגש להתפלל, והנוסח אינו עיקר אלא רק מעמיד את האפשרות לומר את התפלה שלך. ולפי הרמב"ם כך הוא עיקר קיום המצווה.

    ובאמת הסיבה לומר את המילים שלך בתוך שומע תפילה הוא רק משום שיש סגולה וקדושה בנוסח, והתפילה מתקבלת יותר כשהיא מצורפת לנוסח של עזרא וכן יש סגולה בתפילה בציבור. אבל באמת לפי משמעות הרמב"ם שגם בזמנינו עדיין עיקר דין המצווה הוא כמו שהיה לפני עזרא, אתה יכול להתפלל בכל מקום שאתה חפץ ובכל שעה שאתה חפץ במילים שלך, ואין חובה לצרף את זה לשמונה עשרה, וכיוון שכבר קיימת בזה עבודה שבלב את השמונה עשרה אפשר לקיים רק כדי לצאת ידי תקנת חכמים.

    ואם דרך זו מתאימה יותר להרגשה, עדיף הרבה יותר לקיים מצווה מהתורה של עבודת הלב שתהיה מהלב, מאשר לחזר אחרי "סגולות" של נוסח עזרא ותפילה בציבור. שהמעלות של הקדושה שבנוסח ושל תפילה בציבור הן רק אחרי שגוף הדבר קיים. העבודה שבלב היא עצם ה"חפצא", גוף הדבר, ורק אחרי שיש אותו שייך לחזר להוסיף לו מעלות ושלמות. אבל אם התפילה בציבור ובנוסח מקלקלת את העבודה שבלב אין שום טעם לקלקל את עיקר המצווה משום מעלות.

    אם אדם זוכה לנגיעה אפילו כלשהו כגרגיר הכי קטן ביכולת להתפלל במילים שלו ומליבו, בדורנו זו מדרגה עצומה ונשגבה והוא חביב עד מאוד. ואסור לתת לחובה להתפלל דווקא בנוסח שמונה עשרה ודווקא בבית כנסת ובציבור לקלקל את זה.

    תפילה בציבור אינה מעיקר הדין. אלא רק אמרו שהיא מתקבלת יותר. והיא מתקבלת יותר רק אם יש בה עבודה שבלב אמיתית של כל יחיד, ואחר כך יש מעלה גבוהה יותר שכל יחיד מתוך עומק הכוונה מרגיש בליבו את שורש שייכותו לבוראו, שגם אחיו שייכים לבוראו ביחד איתו ובעומק הלב כאילו נפש אחת להם, וזוהי כנסת ישראל. וכשכוונת הלב היא ממקום עמוק כזה סגולה על התפילה שתתקבל יותר.

    דינים שהם חובה הלכתית יש לקיים עם או בלי כוונה. אבל תפילה בציבור אינו חובה הלכתית, אלא מעלה בכוונת התפילה. לכן אם רק באים להיפטר מחובת תפילה וללכת לאכול וממלמלים את התפילה בלי עבודה שבלב לא הרוויחו הרבה בכך שאמרו את זה בציבור, ואין שום טעם להתאמץ במיוחד להתפלל דווקא בציבור. נראה לי שהסיבה שמחמירים כל כך להתפלל דווקא בציבור, כיוון שאם יתפלל ביחיד יהיה צריך להיפגש ולהתמודד עם מה הוא מרגיש כשהוא עומד מול בוראו, ועם השאלה למה באמת נעמדת בתפילה, מה אתה באמת רוצה לומר לבורא, מה אתה מרגיש כלפיו, איך הוא מצטייר ברגשותיך, מה כואב לך. וכדי לברוח מזה מתאמצים להתפלל במניין ואז די למלמל מה שכולם ממלמלים, ועומדים כמו כיתה לפני מורה ולא כיחיד מול בוראו, וסומכים שהתפילה תעלה לשמיים מכח הציבור.

    מוכרח אני להוסיף לגבי עיקר דין תפילת שמונה עשרה, עיין שולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף ב' שכתב "לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ולא בשעה המבטלת כוונתו [כגון שאין דעתו מיושבת עליו מאיזה צער או כעס או מטורח הדרך. משנה ברורה], (טור בשם ר"מ מרוטנברג הגה"מ פ"ד מהלכות תפלה). ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפלה".

    [מקורו בעירובין ס”ה א’: “אמר רבי אלעזר הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים שנאמר (עזרא ח’) ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם וגו'. אבוה דשמואל כי אתי באורחא [כשבא בדרך] לא מצלי תלתא יומי [לא מתפלל שלושה ימים]. שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא. רב פפא לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא.”

    ועוד שם: “אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר: (ישעיהו נ"א) “לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין”. ומסיק שם שכוונתו לפטור מדין תפילה]

    גם בימינו אין חיוב להתפלל כשאין דעתו מיושבת, שהרי מעיקר הדין כשתיקן עזרא את החיוב להתפלל תיקן כך שמי שאין דעתן מיושבת אינו מחוייב, ולא נתחדש עליו חיוב חדש אחר כך. וכן לשון השולחן ערוך אינה אומרת שעכשיו חייב אדם להתפלל גם כשאין דעתו מיושבת. אלא כתב “אין אנו נזהרין וכו’”. כי מה שאמרו שלא יתפלל בלא יישוב דעת הפירוש שיש איסור בזה, כי יש בזה חוסר כבוד כלפי הקב"ה שנכנס לעמוד לפני המלך ואינו מיושב בדעתו וזורק מילים מפיו והמלך אומר לו מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי. ועל זה כתוב שהיום אין אנו נזהרים באיסור זה כיוון שלעולם איננו יכולים לכוון כראוי לכבודו של מלך, ואם באנו להיזהר בכבודו נחדל מלהתפלל כלל, ואין רצונו בכך אלא הוא מוחל על כבודו ויודע את חולשתנו ולא יכעס אם נבוא לפניו גם כשאנו טרודים ולחוצים ומבולבלים. וזה רק היתר למי שאין דעתו מיושבת ולא יוכל לכוון כראוי ועדיין הוא נכסף להתפלל לבוראו רק ירא מגשת אל הקודש, ואומרים לו שאם רצונו בכך הוא יכול להתפלל. אבל עדיין נשאר הדין שאם אינו רוצה להתפלל כל שאינו מיושב בדעתו לא חל עליו חיוב מתקנת עזרא [גם במצווה מהתורה אינו חייב כשאין דעתו מיושבת, שפשוט שגם על זה יש זלזול בכבודו של מלך, ואמרו בעירובין ששלושה ימים לא היה מתפלל אחרי שבא מן הדרך והרי ביטל מצוות תפילה מהתורה שהיא בכל יום. וכן אמרו שפטורים מדין שיכור וזה פטור גם במצווה מהתורה]. ולפי זה בימינו יש להתייחס לתפילת שמונה עשרה כאל דין רשות, שלעולם איננו מיושבים בדעתנו לכוון כראוי כמו שביאר שם השולחן ערוך מהי כוונה ראויה, ועזרא לא תיקן חיוב על זה. ואדרבה אין זה כבודו של מלך שנתפלל כך. רק הרשות נתונה למי שאעפ”כ נכסף להתפלל שיש לו רשות להתפלל. אבל אם אינו מתפלל מתוך כיסופין הרי ישאל אותו המלך למה באת לזלזל בכבודי להכנס להיכלי ולעמוד מולי בלא כוונה ראויה, שמעיקר הדין יש איסור להתפלל בלא כוונה ראויה. ואם נכסף יכול לענות לו שנכסף אל אביו אע”פ שהוא כתינוק שמטנף ובוש להכנס מבלי שדעתו מיושבת אבל סומך על השולחן ערוך שנתן לו רשות להכנס כמו שהוא, אבל אם אינו משום שנכסף לא תהיה לו תשובה על שאלה זו, ונמצא שרק עורר חרון אף על עצמו שבא בלי צורך אל הקודש רק מתוך פחד ובורות וזלזל בכבוד המלך ורמס חצריו.

    וחשוב לעניות דעתי לא להחמיר בזה שלא לצורך, כיוון שלהתפלל תפילות ארוכות מתוך חובה יוצר כובד גדול על הנפש ומחנק נפשי, והתוצאות של זה ענפות וחמורות.

    כמובן ישאלו אם כן יתבטל בית כנסת ותפילה בציבור שהם יסוד קהילות ישראל בכל הדורות, וחוט השדרה שהחזיק את הקהילות, והיה לב חייהן, והוא במקום הקרבת קרבנות, ובלא זה תחרב היהדות.

    ראשית בוודאי לא יתבטל מאומה שהרי אין אני פוסק הלכות לציבור ולא אומר לאף אחד כיצד לנהוג, אלא רק שח את אשר על ליבי למי שדעת עצמו מסכימה לדברי או מתעניינת בהם, וכל דברי אינם אלא להיות כלי לעזור למי שחושב בעצמו ולהתחלק במחשבות בין ידידים ואינם הוראה כלל, ואין כאן ענייני ציבור ואחריות ציבור, ואין כאן שום “סמכות” ו”רב” וכיו”ב. כמה כתבו אלי איך אתה רוצה שיסמכו על דבריך אם אינך מפרסם את שמך? ויש שכתבו שיש להם חשש אולי הכותב רפורמי ולכן אינם יכולים לקבל את הדברים.

    ואדרבא היא הנותנת שאכן איני רוצה כלל שיסמכו על דברי ואדרבא ככל שיחששו יותר אולי הכותב אינו בר סמכא ואינו “כשר”, כך יחשבו יותר בעצמאות ויגיעו למסקנות לפי דעת עצמם ובחירתם.

    שאלת רב יש לה ערך רק אם השואל חשב בעצמו על העניין והגיע במחשבתו לספק שאינו יכול להכריע ואז הוא פונה לרבו. אבל אם לא התייגע בעצמו על השאלה ומייד פנה לרב הרב לא יוכל להשיב לו תשובה נכונה, כי הרב יודע על השאלה רק מתוך דבריו ואם הוא לא הבין מה בדיוק השאלה גם הרב לא יכול לדעת, וגם השואל לא יבין את תשובת הרב. ואם יהיה חלקי לעורר שבן תורה יחשוב בעצמו לפני שהוא שואל את רבו והיה זה שכרי. וכמובן אני שמח לקרוא דעת אחרים אם מגיבים ואין יותר משקל לדברי מאשר לדברי כל מי שמגיב.

    לפי דין תורה כשיחיד בא לדון על עצמו כיצד עליו לנהוג, אינו צריך לעשות את החשבון מה יהיה אם כולם ינהגו כמוני [יש לזה ראיות מגמרא ופוסקים ואין כאן המקום] אלא עליו לעשות את החשבון רק כלפי עצמו. ואם סבור ביחס לעצמו שנכון לו לא להתפלל בציבור באותו יום, הרי אם הוא לא יתפלל בציבור עדיין יהיה בית כנסת ומניין כמו שהם, ולכן לא צריך לראות שיש בהחלטתו שהוא עוקר מעם ישראל תפילה בציבור כי מה יהיה אם כולם יעשו כמוהו, אלא עליו לחשוב שהתוצאה מהחלטתו שתהיה תפילה בציבור כמו שהיא ורק הוא לבדו יחסר בה. וכן אם מחליט על אותו יום לא צריך לחשוב שאם כן הוא מחליט כעת שלא יתפלל לעולם כיוון גם מחר ומחרתיים מן הסתם ירגיש כך, שכל יום היא החלטה חדשה על אותו יום לחוד, ולא צריך להימנע מלהחליט כפי האמת על היום הזה מתוך מחשבה מה יהיה בימים אחרים.

    ויש בזה עוד דבר נוקב עד התהום, כשהחריב טיטוס את המקדש אמרו לו קמח טחון טחנת, שהמקדש באמת היה כבר חרב כיוון שלא עבדו עם הלב, וטיטוס רק גילה שהמקדש כבר חרב ולא הוא שהחריב אותו.

    ולו יצוייר שבאמת היו מתפללים רק כשהלב חפץ, אם יש בקרבנו אנשים שליבם חפץ והיו באים להתפלל אע”פ שהוא רשות הרי מוכח שלא נחרב המקדש שבלב ולא בטל מאומה. ואם לא היה בא שום אדם להתפלל כיוון שהוא רשות, הרי המקדש באמת כבר חרב, וכבר בטלה עבודה שבלב מהכלל ישראל, ולמה צריך לחכות שיבוא טיטוס ח"ו ויגלה לנו, ויותר טוב שנדע מעצמנו שכך הוא וננסה לחזור בתשובה לפני שיבוא טיטוס ח"ו.

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: