ברכות – דף כ"ב עמוד א'

לא תימא מברך אלא מהרהר [רבי יהודה אכן סובר שבעל קרי חייב בטבילה לדברי תורה, ומה שאמר מברך, כוונתו להרהור. ולא יוצא ידי חובה בהרהור, שהסוגיא היא כרב חסדא שהרהור אין דינו כדיבור. רק מדרבנן חייבוהו להרהר היכן שאינו יכול להוציא בפיו].
ומי אית ליה
[והאם יש לו] לרבי יהודה הרהור?
והתניא, "בעל קרי שאין לו מים לטבול, קורא קריאת שמע, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ואוכל פתו, ומברך לאחריה, ואינו מברך לפניה, אבל מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר בין כך ובין כך מוציא בשפתיו".

אמר רב נחמן בר יצחק, עשאן ר' יהודה [לברכת המזון] כהלכות דרך ארץ [שלשיטתו מותר בעל קרי לשנותן, כמו שיובא בסוף הברייתא דלקמן].
דתניא
[מביא ברייתא], (דברים ד, ט) "והודעתם לבניך ולבני בניך", וכתיב בתריה [וכתוב אחריו] "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". מה להלן [יום אשר עמדת, כלומר מעמד הר סיני] באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן [והודעתם לבניך, כלומר כשאומר דברי תורה] באימה וביראה וברתת ובזיע.
מכאן אמרו, הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים
[כל הטמאים מותרים בתורה שאף הם יכולים להיות באימה וברתת, אבל בעל קרי אינו אלא מתוך קלות ראש וזחות הדעת. רש"י].
רבי יוסי אומר, שונה הוא ברגיליות
[במשניות השגורות בפיו שהוא מוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן. רש"י], ובלבד שלא יציע את המשנה [בטעמי פירושיהן. רש"י].
רבי יונתן בן יוסף אומר, מציע הוא את המשנה ואינו מציע את הגמרא.
רבי נתן בן אבישלום אומר, אף מציע את הגמרא, ובלבד שלא יאמר אזכרות
[שם השם] שבו [שבמקראות הנדרשים. רש"י].
רבי יוחנן הסנדלר תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא אומר, לא יכנס למדרש כל עיקר. ואמרי לה
[ואומרים לה. כלומר יש גרסה אחרת] לא יכנס לבית המדרש כל עיקר.
רבי יהודה אומר, שונה הוא בהלכות דרך ארץ
[כגון דרכן של ת"ח שהיא ברייתא, ופרק בן עזאי הנותן ארבעה דברים אל לבו (דרך ארץ רבה). רש"י. אבל מסכת אבות אסור שהיא משנה].
מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר, אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ. ירד וטבל ושנה להם. אמרו לו לא כך למדתנו רבינו, שונה הוא בהלכות דרך ארץ? אמר להם אע"פ שמיקל אני על אחרים, מחמיר אני על עצמי.

תניא: "ר' יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה.
מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם [בעל קרי היה, והיה מדלג על אזכרות השם. מהרש"א] למעלה מרבי יהודה בן בתירא.
אמר ליה בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר"
(ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה'", מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה [שהיא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה וכל אותיות שלה הם שמותיו של הקב"ה ואין מקבלין טומאה כאש הזה. מהרש"א]".

אמר מר [בברייתא לעיל], "מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא".
מסייע ליה
[לו] לרבי אלעאי, דאמר רבי אלעאי אמר ר' אחא בר יעקב משום רבינו [האמורא רב], הלכה מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא.

כתנאי [עניין זה שנוי במחלוקת תנאים בברייתא שמביא]: "מציע את המשנה ואינו מציע את הגמרא דברי רבי מאיר.
רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל זה וזה אסור.
ואמרי לה
[ואומרים לה. גרסה אחרת בדברי רבי יהודה בן גמליאל בשם רבי חנינא בן גמליאל], זה וזה מותר" [עד כאן הברייתא].
מאן דאמר
[מי שאמר] "זה וזה אסור" כרבי יוחנן הסנדלר. מאן דאמר [מי שאמר] "זה וזה מותר" כרבי יהודה בן בתירא.

אמר רב נחמן בר יצחק, נהוג עלמא [נהגו האנשים] כהני תלת סבי [כאלה שלושה זקנים], כרבי אלעאי בראשית הגז, כרבי יאשיה בכלאים, כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה.
כרבי אלעאי בראשית הגז, דתניא רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ.
כרבי יאשיה בכלאים, כדכתיב (דברים כב, ט) "לא תזרע
[כרמך] כלאים" רבי יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.
כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה, דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה.

כי אתא זעירי [כשבא זעירי. מארץ ישראל לבבל] אמר בטלוה לטבילותא [לטבילת בעלי קריין מתקנת עזרא]. ואמרי לה [ואומרים לה. כלומר יש גרסה אחרת] בטלוה לנטילותא [לנטילת ידיים לקריאת שמע].
מאן דאמר
[מי שאמר] בטלוה לטבילותא, כרבי יהודה בן בתירא. מאן דאמר בטלוה לנטילותא, כי הא דרב חסדא לייט [קילל] אמאן [על מי] דמהדר אמיא בעידן צלותא [שמחזר על מים בזמן תפילה. והכוונה לקריאת שמע, שמא יעבור הזמן. עי' לעיל ט"ו א'].

תנו רבנן [מביא ברייתא]: "בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור [מהתורה טבילה היא רק במקווה שיש בו ארבעים סאה מים. חכמים הקלו בטבילת עזרא בשיעור מים קטן יותר, והתירו גם שישפכו עליו את המים, ואין צורך במקווה. תשעה קבין הם סאה וחצי, שהן בקירוב 12 ליטר או 21 ליטר, לפי שתי השיטות העיקריות בהלכה]. נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא, רבי עקיבא לחשה לבן עזאי, ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק".
פליגי בה תרי אמוראי במערבא
[חולקים בה שני אמוראים בארץ ישראל], רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד [אחד] תני "שנאה" [בן עזאי שנאה לתלמידים בשוק], וחד תני לחשה [בן עזאי לחשה לתלמידים].
מאן
[מי] דתני שנאה, משום בטול תורה [שהיו בטלים מהלימוד עד שימצאו מקווה כשר] ומשום בטול פריה ורביה [שהיו נמנעים מנשותיהם שמא יקשה עליהם למצוא מקווה ולא יוכלו ללמוד תורה, ולכן פרסם אותה בן עזאי].
ומאן דתני לחשה, שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים.

אמר רבי ינאי שמעתי שמקילין בה [בנתינת ט' קבין], ושמעתי שמחמירין בה [לטבול בארבעים סאה במקווה כשר], וכל המחמיר בה על עצמו מאריכין לו ימיו ושנותיו.

אמר רבי יהושע בן לוי, מה טיבן של טובלי שחרין?
מה טיבן? הא איהו דאמר
[הרי הוא שאמר] בעל קרי אסור בדברי תורה?
הכי קאמר
[כך אמר], מה טיבן בארבעים סאה? אפשר בתשעה קבין. מה טיבן בטבילה? אפשר בנתינה.

אמר רבי חנינא, גדר גדול גדרו בה, דתניא: "מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה. אמרה לו, ריקא, יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן? מיד פירש".

אמר להו [להם] רב הונא לרבנן, רבותי מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו? אי [אם] משום צינה, אפשר במרחצאות.
אמר ליה
[לו] רב חסדא, וכי יש טבילה בחמין? [מותר לחמם מקווה כשר אף לטבילה מהתורה. רק בימיהם לא היה להם מקווה כשר מחומם, ומרחצאות חמים שלהם לא היו כשרים לטבילה ולא היו בהם ארבעים סאה מים. רב הונא התיר כיוון שהיו במרחצאות ט' קבין מים וסבר שט' קבין מטהרים לדברי תורה]
אמר ליה [רב הונא לרב חסדא]: רב אדא בר אהבה קאי כוותך [רב אדא בר אהבה סובר כמוך שגם לטבילת בעלי קרי לדברי תורה צריך מקווה כשרה עם ארבעים סאה].

רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא [היה יושב באגן של מים. רש"י: גיגית] בי מסותא [בבית המרחץ]. אמר ליה לשמעיה [אמר לו לשמשו], זיל ואייתי לי תשעה קבין ושדי עלואי [לך והבא לי תשעה קבין וזרוק עלי].
אמר ליה
[לו] רבי חייא בר אבא, למה ליה למר כולי האי [למה לו למר כל זה]? והא יתיב בגווייהו [והרי יושב בתוכם. של ט' קבין מים]?
אמר ליה כארבעים סאה
[של מקווה כשר], מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה, אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה.

רב נחמן תקן חצבא בת תשעה קבין [חצבא – דלי של חרס. רש"י: ליתן מים לתלמידים עליהם שחרית קודם קריאת התורה].
כי אתא
[כשבא. מארץ ישראל] רב דימי אמר: רבי עקיבא ורבי יהודה גלוסטרא אמרו: לא שנו [להקל בט' קבין ואין צריך טבילה במקווה כשרה] אלא לחולה לאונסו [שראה קרי מתוך חוליו ולא על ידי תשמיש], אבל לחולה המרגיל [שהרגיל עליו הקרי על ידי ששימש מיטתו] ארבעים סאה.
אמר רב יוסף, אתבר חצביה דרב נחמן
[נשבר הדלי של רב נחמן. שאין זה שכיח חולה לאנסו].
כי אתא
[כשבא. מארץ ישראל] רבין אמר, באושא הוה עובדא [היה מעשה] בקילעא [חדר קטן שלפני הבית] דרב אושעיא.

אתו [באו] ושאלו לרב אסי.

אמר להו [אמר להם רב אסי] לא שנו [להקל בנתינת ט' קבין] אלא לחולה המרגיל [שמשמש מיטתו], אבל לחולה לאונסו [שראה מתוך החולי] פטור מכלום.
אמר רב יוסף, אצטמיד חצביה דרב נחמן
[נצמדו חלקיו של הדלי של רב נחמן. חזר ונתקן, שתלמידי חכמים נחשבים חולים, ומותרים בדברי תורה על ידי נתינת ט' קבין]

2 תגובות to “ברכות – דף כ"ב עמוד א'”

  1. נראה לכאורה Says:

    הערה:

    אני מצרף קטעים מהתכתבות ששייכת לעניין תקנת טבילת בעלי קריין

    באמת תקנת עזרא עדיין לא מובנת לי. הטעם המפורש הוא שלא יהיו מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים. ולכאורה אין כאן שום התייחסות שלילית להוצאת הזרע, אלא רק למנוע הגזמה, ולכאורה אין כאן שייכות לטומאה והיו יכולים לתקן גם טרחה אחרת או שיתן ממון וכיו"ב.
    אמנם ברור שלא במקרה תקנו דווקא טבילה ושיש כאן עניין של "טומאה". והוא שונה מעניין טומאה מהתורה שיש לבעל קרי, שלשאר טומאות מהתורה לא התייחסו כאל "טמא" כמו שמתייחסים לטמא קרי, ולא תקנו להן טבילה. וברור שהטומאה הזו היתה לה השפעה וחשיבות בעיניהם כטומאה מבחינה רוחנית ורגשית ולא רק כהטרחה.
    ולא ברור לי מה עניינה ופירושה של טומאה זו, ועד כמה היא שייכת לכיעור והחומרא שיש בהשחתת זרע. שהרי מדובר על תשמיש שהוא מצווה קדושה וטהורה ויפה וכל העניין בהשחתה שהיא ההיפך מהשלמות והטוב שבתשמיש. ועדיין יש הרגשה שיש שייכות בין הדברים, ונראה כאילו בעומק של תקנת עזרא מאחרי הטעם הגלוי יש איזשהי הדגשה של אותה טומאה של "קרי" וכדבריך ולא ברור לי ההבנה בזה. [כתוב בפוסקים שטעמים שאמרו לתקנות חז"ל דרכם להיות חלקיים ולא לגלות הכל, ולכן גם לא משנים את התקנה לפי הטעם]

    טומאה שייכת בדברים שיש להם שייכות עם מוות וחולי. זיבה נדה צרעת וכו'. ותשמיש הוא החיים בשיאם. בלידה יש טומאה כי אמנם החיים מתחדשים אבל זה כמו שזרע נרקב ונובט כך האשה תשע מאות תשעים ותשע חלקים למיתה ונשפך דמה וממיתתה מתחדשים חיים חדשים. גם אם מדין תורה אפשר אולי להבין בדוחק טומאת קרי בדרך כזו, עדיין בטומאה של תקנת עזרא מורגש משהו אחר. כאילו יש משהו מכוער וטמא בעצם יציאת הזרע, וכמו בכיעור של ניאוף ביד. וכמו שהרגשת שהדברים שייכים. וזו חידה בעיני.
    ראיתי פעם כתוב שהעניין בטבילת עזרא הוא לחזור ממצב של קלות ראש למצב של כובד ראש, ולכן דווקא טבילה ולא טרחה אחרת. ונראה לי שאין בזה די להסביר את עניין הטומאה והצורך להיטהר.

    .

    – – –

    .

    [הכותב העיר מכך שיש דרשנים ומעוררים לעניין תקנת עזרא יותר מלגבי טבילת נשים במקווה ושאר דברים הרבה יותר חמורים]
    אני קצת חושש מללמוד מזה, כי יש דברים ש"מעוררים" עושים שבאים ממקום של רגש דתי לא מעובד, שבהיותו גולמי יש בו יסוד של פאנאטיות ופוריטניות לא מדוייקת ולא מאוזנת, ואני מאמין שאצל כותבי הגמרא לא היה דבר כזה אלא הכל לפי דעת תורה לגמרי מדוייקת.
    יש מקומות מאוד עמוקים בנפש שבהם משתייך עניין כיעור ואשמה וטומאה עם עניין התשמיש.
    "ויראו כי עירומים הם ויתבוששו". לא מוסבר מה קרה, הרי קודם לא התביישו ואם כן ביסוד העניין כמו שנברא מתחילה אין כאן שום סיבה לבושה. בעלי חיים לא מתביישים. מה השייכות בין אכילת פרי העץ לבושה המחודשת הזו? במורה נבוכים מסביר מאוד עמוק ויפה את החטא, ומבאר שזה לא שלפני האכילה הם לא היו חכמים וברי דעת. ואחרי כל דבריו נשאר סתום מה השייכות בין החטא לבושה הזו.

    אצל רוב בני האדם בכל העמים יש עניין של בושה והסתרה ותחושת "טומאה" וליכלוך וכיעור סביב עניין התשמיש, ויש שייכות בין זה לרגש הדתי, והרגשה זו מתחזקת עם עליית הרמה הדתית. יש כביכול התנגדות תמוהה וסתומה בין עניין התשמיש לטהרה. הרמב"ן כתב שמצוות עונה מעלתה כמעלת תקיעת שופר בראש השנה. דברים שהם גשמיות אבל יש בהם ביטוי של פריחת החיים במלואם ויפעתם כמו תינוק או פרח נתפשים כשייכים למעלה רוחנית וטהרה ואין סתירה בינם לרגש טהרה ומעלה רוחנית. וגם תשמיש בפשטות הוא דבר כזה, ולמה משייכים אליו רגשות הקשורים בטומאה וכיעור וסתירה לטהרה ורוחניות ודתיות. אני לא בא לומר כעת שלא צריך ונכון לשייך לעניין תשמיש רגשות של טומאה ובושה וכיעור, אלא רק מנסה לעמוד על קושיא ומקום שדורש הבנה. אולי יש חילוק, שבושה אמורה להיות כמו שכתוב בפסוק ויתבוששו ורק שייכות לכיעור וטומאה לא צריכה להיות. אם היה מובן יותר מה מקור השייכות הזו וטעמה היה אפשר לדעת אם באמת נכון לנסות שלא יהיה כך ולהבין איך לעשות את זה ובמה זה תלוי.

    אם מוצאים שמונח בעצם טבע האדם יסוד שגורם לעניין תשמיש להיות דו משמעי, ושיש בו גם צד "אפל" השייך לטומאה, אז זה קיים גם בתורה, שהתורה היא תוכנית העולם ואדם הוא עולם קטן ומה שיש בזה יש בזה ולכן היסוד של מבשרי אחזה אלוה. רק שכמובן אפשר שבתורה הוא מופיע בדרך אחרת ממה שמוצאים אותו בטבע האנושי, שייתכן שבטבע האנושי הוא מעוות ובתורה הוא כפי היושר ולכן ייתכן הבדל ואפילו סתירה. רק שאם הוא יסודי בנפש מוכרח שתהיה בתורה התייחסות לזה ותשובה מה היושר והנכון בעניין הזה.
    בגלל אופי הדבר אם נבדוק אותו במציאות החיים, עד כמה שבכלל יש גישה לרבדים כאלה, נמצא עיוותים רבים, ועמימות רבה וסתירות. וכסוגיא בתורה גם שם זה עמום מאוד. בדרך כלל ההבנה בתורה מותנית בהבנה של העניין כבני אדם בעולם האנושי, ואם בעולם האנושי זה סתום ונסתר אז גם להבין אמירת התורה בזה יהיה כך.
    הארת את עיני לראות שאכן סביב הוצאת זרע לבטלה וכן סביב תשמיש שאין בו השחתה בעניין טבילת עזרא נראה שיש אותו רגש לא מובן של "טומאה". אולי זה שייך גם למדרשים על לילית. צד שלילי אפל ומסתורי שנכנס לעניין התשמיש ופריה ורביה כחלק ממהות העניין עם אכילת פרי העץ. ולא מצאתי כעת בשום מקום שיבאר כראוי את העניין החשוב הזה.

  2. צמא דעת Says:

    אולי עניין הטומאה הוא מחמת שהזרע היה יכול להצמיח חיים, וכשנשחת יש בזה כעין מיתה. ועוד שהוא כח המוליד את החיים, ובכל כח קדושה צד הטומאה מנסה להיאחז, ואולי לכן נט"י אחר תשמיש.

התגובות סגורות.


%d בלוגרים אהבו את זה: