ברכות – דף ז' עמוד ב'

א"ר [אמר רבי] יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר (בראשית טו, ח) "ויאמר אדני יהוה במה אדע כי אירשנה" [אותה הפרשה היא המקום הראשון בתורה שנזכר שם "אדני". רק צריך עיון למה לא הובא פסוק ב' באותו פרק שהוא מוקדם: "וַיּאמֶר אַבְרָם, אֲדנָי יְהוִה מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר", עיין בתוספות].

 

(חומר למחשבה:

כשאיש ואשה חיים ביחד ויש ביניהם מערכת מורכבת של קשר נפשי, לא ייתכן שיפנו זה אל זה תמיד באותו כינוי, אלא בוודאי יהיו כמה כינויים המשמשים לפי המצב הרגשי שממנו נובעת הפנייה. המקרא מתאר עולם שבו לבני האדם יש מערכת רגשית מורכבת כלפי הבורא, ולכן יש כינויים שונים בהם הם פונים אליו.

יש תיאוריה ביקורתית הבנוייה על השינויים בכינויים כלפי האל, כאילו הם מוכיחים על מקורות מזמנים שונים. לעניות דעתי השינויים בכינוי כלפי האל רחוקים מלהיות בסיס לתיאוריה כגון זו.).

(חומר למחשבה:

אברהם היה בצד מידת החסד. הפגם בישמעאל בכורו שמידת החסד שבו לא אוזנה על ידי מידת הדין. עקדת יצחק היתה נסיון במידת הדין. השם אדני הוא מהשמות הקשורים למידת הדין, וכאן נאמר שדווקא אברהם הוא זה שחידש זאת. ועיין לקמן)

 

אמר רב אף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם שנאמר: (דניאל ט, יז) "ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני". למענך מבעי ליה [למענך היה לו לומר]? אלא למען אברהם שקראך אדון.


וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי, מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנאמר: (שמות לג, יד) "פני ילכו והנחותי לך".


ואמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה [שבאה] לאה והודתו שנאמר (בראשית כט, לה) "הפעם אודה את ה'".


"ראובן", א"ר אלעזר [מסביר משמעות השם ראובן, ודורשו כקיצור של "ראו מה בין"], אמרה לאה, ראו מה בין בני לבן חמי [החם של לאה הוא יצחק, ובנו שאליו הכוונה הוא עשיו]. דאילו בן חמי [שאילו בן חמי, כלומר עשיו] אע"ג דמדעתיה זבניה לבכירותיה [אע"ג שמדעתו מכר את בכורתו, כלומר מרצונו והסכמתו] דכתיב [שכתוב]: (בראשית כה, לג) "וימכר את בכרתו ליעקב" חזו מה כתיב ביה [ראו מה כתוב בו]: (בראשית כז, מא) "וישטם עשו את יעקב", וכתיב: (בראשית כז, לו) "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו'".

ואילו בני [ראובן] אע"ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה [אע"ג שבעל כרחו לקח יוסף את בכורתו ממנו] דכתיב [שכתוב]: (דברי הימים א ה, א) "ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף", אפילו הכי [כך] לא אקנא ביה [לא קינא בו] דכתיב: (בראשית לז, כא) "וישמע ראובן ויצילהו מידם".

(חומר למחשבה:

הסיבה שיצחק העדיף את עשיו למתן הברכות היתה כי הוא יותר מחובר לענייני החומר, ומהות התורה היא לקשר את ענייני החומר לצורות העלויונות הטהורות.

רבקה ראתה שיש בעשיו חסרון של יושר פנימי. לכן גנבה עם יעקב דעתו של יצחק. "הקול קול יעקב", קול מסמל את החיבור לאחרים, הדיבור. וזה צריך להיות של יעקב, ישר. והידיים ידי עשיו, על הידיים להיות שעירות ואדומות כמו עשיו שמחובר לענייני החומר.

בראשית רבה ס"ז:

אמר רבי חנינא: כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי [בני מעיו]. אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה [מאריך אפו וגובה את שלו]. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב: "כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה".
והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר (אסתר ד): "ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד" [מרדכי זעק ככשמע את גזירת אחשורוש והמן].

במסגרת זו עומדת השוואה זו לגבי היושר בין עשיו לבכורו של יעקב.

במסכת בבא בתרא קכ"ג א':

"רב אמר לעולם רכות ממש [על הפסוק ועיני לאה רכות] ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים שני בנים יש לה לרבקה שתי בנות יש לו ללבן גדולה לגדול וקטנה לקטן,

והיתה יושבת על פרשת דרכים ומשאלת גדול מה מעשיו?  – איש רע הוא מלסטם בריות.

קטן מה מעשיו? – איש תם יושב אוהלים.

והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.

והיינו דכתיב, "וירא ה' כי שנואה לאה", מאי שנואה? אילימא [אם לומר] שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה ויפתח את רחמה.

לאה היא זו שהיתה מיועדת לעשיו, ובכתה על כך ושנאה מעשיו, היא זו שאמרה ראו מה בין בני לבין בן חמי.

גם הענין שהיא הראשונה שהודתה לקב"ה, קשור לזה בעמקו. תודה אמיתית בעומקה מונח הודאה שלא מגיע לי כי אני לא בשלמות איך שראוי שאהיה. בכייתה גם היה בה עניין תיקון עצמה כדי לשנות את הייעוד שהיתה מיועדת לעשיו. זה קשור למידת הדין, המדקדקת שיהיה איך שראוי שיהיה. ועשיו עניינו מידת הדין שאינה מאוזנת להיות דרך האמצעית, והופכת לעל חרבך תחיה. לאה גם היא קשורה למידת הדין, לכן היתה מיועדת לעשיו, רק שאצלה מידת הדין היא תיקון עצמה ותודה, ולא פגיעה באחרים כמו אצל עשיו.

מה שהובא בתחלת העמוד על אברהם שקראו אדון, קשור לאותה סוגיה של מידת הדין, כיצד השאלה על הדרך לחיות אותה נכון עברה מאברהם, דרך ישמעאל בכורו, שהיתה חסרה בו מידת הדין, ויצחק שחי במידת הדין הקשה, עד עשיו בכורו של יצחק שהיה במידת הדין בלי מיתוק של חסד, ויעקב שהיה בו קול יעקב וידי עשיו, צירוף של השניים.

יצחק לא קיבל שליעקב יש יכולת לצירוף נכון, ולא רצה לתת לו את הברכות. לאה, שהיתה מיועת לעשיו מצד שרש נשמתה, עד כדי כך ראתה את השלמות שביעקב ששינתה את ייעודה על ידי בכיה עד שנשרו ריסיה).


"רות". מאי רות [מהו "רות". כלומר מה פירוש השם רות]?

א"ר [אמר רבי] יוחנן, שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו [מלשון רוויה] להקב"ה בשירות ותשבחות.


מנא לן דשמא גרים [ששם גורם. שהרי ראובן ורות נקראו בלידתם בשמם על שם העתיד]? אמר רבי אליעזר דאמר קרא [שאמר הפסוק] (תהלים מו, ט) "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת יְהוָה אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ". אל תקרי [אל תקרא] שַׁמּוֹת אלא שמות ["אל תקרי" הוא אחד מהדרכים שחכמים דורשים רמז מן הפסוקים].


ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג. שנאמר: (תהלים ג, א) "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". וכתיב בתריה [וכתוב אחריו] (תהלים ג, ב) "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי". ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב: (תהלים ב, א) "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק" ואילו מה רבו צרי לא כתיב.


"מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". "מזמור לדוד", "קינה לדוד" מיבעי ליה ["קינה לדוד" היה לו לומר]?

אמר ר' שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה לאדם שיצא עליו שטר חוב קודם שפרעו היה עצב לאחר שפרעו שמח. אף כן דוד כיון שאמר לו הקב"ה (שמואל ב יב, יא) "הנני מקים עליך רעה מביתך" היה עצב, אמר שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי [שלא חס עלי] כיון דחזא [שראה] דאבשלום הוא שמח, משום הכי [משום כך] אמר מזמור.


וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי, מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר (משלי כח, ד) "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם".

תניא נמי הכי [נאמר בברייתא גם כך. נמי=גם]: רבי דוסתאי בר' מתון אומר מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז שנאמר "עוזבי תורה יהללו רשע וגו'".

ואם לחשך אדם לומר והא כתיב [והרי כתוב] (תהלים לז, א) "אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה" אמור לו מי שלבו נוקפו [הירא מעבירות שבידו. רש"י] אומר כן, אלא "אל תתחר במרעים" להיות כמרעים, "אל תקנא בעושי עולה" להיות כעושי עולה. ואומר (משלי כג, יז) "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום".


איני [האמנם]? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, שנאמר: (תהלים י, ה) "יחילו דרכיו בכל עת", ולא עוד אלא שזוכה [הרשע] בדין, שנאמר: "מרום משפטיך מנגדו". ולא עוד אלא שרואה [הרשע] בצריו, שנאמר: (תהלים י, ה) "כל צורריו יפיח בהם".

לא קשיא [לא קשה], הא במילי דידיה הא במילי דשמיא [מה שנאמר לא להתגרות הוא שאדם מתגרה על עניינים פרטיים שלו, ומה שנאמר שמצווה להתגרות הוא על ענייני שמיים].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא במילי דשמיא [זה וזה בענייני שמיים], ולא קשיא [ולא קשה]: הא [זה] ברשע שהשעה משחקת לו, הא [זה] ברשע שאין השעה משחקת לו.

ואב"א [ואי בעית אימא] הא והא [זה וזה] ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור [בצדיק גמור נאמר שיתגרה, ובאינו גמור נאמר שהרשע יצליח], דאמר [שאמר] רב הונא, מאי דכתיב [מהו שכתוב] (חבקוק א, יג) "למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו", וכי רשע בולע צדיק? והא כתיב [והרי כתוב]: (תהלים לז, לג) "ה' לא יעזבנו בידו", וכתיב: (משלי יב, כא) "לא יאונה לצדיק כל און". אלא צדיק ממנו בולע [צדיק יותר ממנו בולע הרשע], צדיק גמור אינו בולע.

ואב"א [ואי בעית אימא. אם רצונך אמור] שעה משחקת לו שאני [שעה משחקת לו שונה. כשהשעה משחקת לרשע הוא בולע גם צדיק גמור].


(חומר למחשבה:

צריך הרבה הסבר מהו עניין השעה משחקת לו. אם הקב"ה שומר על צדיקים גמורים כיצד שעה משחקת גורם לבטל שמירה זו. לעיל ד' א' הובא שיעקב ירא למרות שהקב"ה הבטיח לו ושמרתיך בכל אשר תלך. ומתרצת הגמרא שירא שמא יגרום החטא. וכאן נראה שהיה לו לירא גם שמא תשחק השעה לעשיו, אפילו אם אין בו חטא. הרי אין כח מלבד הקב"ה, ובהכרח זו אחת מהנהגותיו ומידותיו, וצריך להבין את עניינה וטעמה.

עין בעמוד על השגחה ובטחון – בעשרה מאמרות כו', שהבאתי דברי הרמב"ם שהשגחה היא דיאלוג כלפי המושגח.

הסתר פנים, הוא הנהגה שמתייחסת לאלה שהרשעים רוצים לבלעם, שיש פעמים שהקב"ה מסתיר פניו מהם, חלק מהדיאלוג איתם הוא הפניית גב. אבל כאן משמע שההנהגה מתייחסת לרשעים, שזהו דיאלוג עם הרשעים, שיש שעות שהקב"ה נותן בידם שלטון לבלוע אפילו צדיקים גמורים. שהרי לא אמר שהיא שעה שאינה משחקת לצדיקים, אלא שעה משחקת לרשעים, כלומר שזה הנהגה כלפי הרשעים.

והוא עניין חידתי מה האמירה בזה לרשעים, וכיצד הצדיקים צריכים לקבל את זה. מאריכות לשון הגמרא שאמרה ארבעה הסברים על דברי רבי יצחק משמע שהדבר היה קשה בעיניה.

פסחים קי"ב א':

תנו רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים [שטרודים בלימודם ולא בענייני ציבור. רש"י מתורגם], ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך. ואל תמנע מנעלים מרגליך. השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה. ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו. אמר רב פפא: לא למיזבן מיניה ולא לזבוני ליה [שמתוך שעדיף מזלו מנצח וזוכה בממונו של זה. רש"י מתורגם. כלומר זוכה בממונו של מי שעושה איתו עסק, בין קונה ממנו בין מוכר לו], אלא למעבד שותפות בהדיה [אלא לעשות שותפות איתו, שאז ירוויח איתו].

רואים שהיה בעיני חז"ל עניין מדרכי הנהגת הטבע שיש פעמים ששעה משחקת לאדם ומזלו עדיף. רק כמובן עדיין צריך הסבר כיצד עניין זה יכול לגבור על השגחת הקב"ה על צדיק גמור לשמרו, וכיצד צריך להתייחס לזה צדיק גמור ששם מבטחו בקב"ה).


וא"ר [ואמר רבי] יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר: (שמואל ב ז, י)"וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלא יִרְגַּז עוֹד וְלא-יסִיפוּ בְנֵי-עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה".

רב הונא רמי [מקשה שני פסוקים זה בזה]: כתיב: "לענותו", וכתיב: "לכלותו" [בדברי הימים א, פרק י"ז, פס' ט', מופיע אותו פסוק, רק בהבדל מילה אחת, שכתוב "לכלותו" במקום "לענותו". בתנ"ך שלנו הגרסה היא "לבלותו". ושואל רב הונא על שינוי זה, שהרי אין זו אותה משמעות]?

בתחלה לענותו ולבסוף לכלותו [בתחלה.כשנבנה הבית נבנה על מנת שלא לענות עוד אויבים לישראל: ולבסוף – כשחטאו נגזר עליהם ענוי ותפלתם מגינה עליהם מן הכליון. רש"י].


וא"ר [ואמר רבי] יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה שנאמר: (מלכים ב ג, יא) "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו". 'למד' לא נאמר אלא 'יצק', מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה.


(חומר למחשבה:

תמורה י"ד ב':

אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כותבי הלכות כשורף התורה, והלמד מהן אינו נוטל שכר.
דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כתוב אחד אומר: (שמות לד) "כתוב לך את הדברים האלה", וכתוב אחד אומר: (שמות לד) "כי על פי הדברים האלה" [וַיּאמֶר יְהוָה אֶל-משֶׁה כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת-יִשְׂרָאֵל], לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה.
ותנא דבי רבי ישמעאל "כתוב לך את הדברים האלה", אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות.

רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא [שלא ישתכחו. רש"י] ודרשי הכי [ודורשים כך]:  (תהילים קיט) "עת לעשות לה' הפרו תורתך". [כשעושין הדבר לשם קדושת השם ראוי להפר תורתך. רש"י].
אמרי [אומרים]: מוטב תיעקר תורה [כלומר איסור אחד מהתורה, שלא לכתוב תורה שבעל פה]  ואל תשתכח תורה מישראל.

וכתבו על זה המפרשים שאפילו שבימינו כותבים תורה שבעל פה, כדי שלא תשתכח, היא לא באמת נכתבת. מה שכותבים זה רק ראשי פרקים למנוע שכחה, אבל ממה שכתוב אי אפשר ללמוד תורה שבעל פה, אם לא מקבלים מתלמיד חכם אמיתי חי.
כי התורה שבעל פה עניינה איך התורה והאדם מתחברים. נאמר עליה "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך", ולזה נחוץ לחוש את הטעם, הריח, הצבע, הטעם, האופי, הנימה, המנגינה, הרוח והנשמה והחיות, איך התלמיד חכם חי את התורה. שם נמצאת התורה שבעל פה. מהותה היא איך שחיים אותה, ונאצלת מאדם חי לאדם חי כמו שלהבת נר מנר. לכן היא נקראת מסתורין של הקב"ה, כי אינה נכתבת בספר ואי אפשר לעמוד על סודה מתוך הכתב.
לכן כותבי הלכות כשורפי התורה.

המשמש תלמיד חכם ויוצק מים על ידיו מתחבר יותר אל חיותו מאשר אם רק שומע הלכות מפיו, לכן גדולה שימושה יותר מלימודה. ועיין בדברי מדרש תנחומא פרשת נח שהבאנו בעמוד).

א"ל [אמר לו] רבי יצחק לרב נחמן, מ"ט [מאי טעמא. מה הטעם]? לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי [לא בא המורה לבית הכנסת להתפלל. מר משמעותו מורה, וגם אדון מלשון מרות. "מרנן ורבנן", משמעותו מורינו ורבותינו. "עבדא קמיה מריה" משמעו עבד לפני אדונו.  ולפעמים במקומות כמו כאן קשה לדעת אם הכוונה המורה, או האדון. לצלויי=להתפלל. צלותא=תפילה. מצלי=מתפלל].

אמר ליה לא יכילנא [לא יכול אני. תש כוחי. רש"י].

א"ל [אמר לו] לכנפי למר עשרה וליצלי [לאסוף למורה עשרה ויתפלל. לכנפי=לאסוף].

אמר ליה, טריחא לי מלתא [מטריח לי הדבר].

ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר [ולומר לו מר לשליח הציבור, בזמן שמתפללים הציבור לבוא ולהודיע למר. תרגמתי מילולית, והכוונה שרב נחמן יבקש משליח הציבור שיבוא ויודיע לו מתי הציבור מתפללים].

א"ל מאי כולי האי [מה כל זה]?

א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי, מאי דכתיב (תהלים סט, יד) "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין [מהפסוק רק נלמד שלא כל העיתים שוות ויש עת רצון. מהסברא אמר רבי שמעון בר יוחאי ששעת הרצון היא בשעה שהציבור מתפללים].



Advertisements

תגים:

2 תגובות to “ברכות – דף ז' עמוד ב'”

  1. אריק Says:

    איך פרא אדם כמו ישמעאל, שידו בכל, נחשב כמידת החסד?

  2. נראה לכאורה Says:

    כל מידה יכולה לצאת לפועל בדרך טובה או בדרך רעה.
    למשל לשאת אשה באהבה ולבנות בית בקדושה הוא מאותו כח נפש של זנות ועריות, רק שזה יוצא לפועל בדרך טובה וזה בדרך רעה וכך בכל כח נפש.
    מידת החסד עניינה התפשטות ויציאה אל הפועל להרבות מציאות. לעומת מידת הדין שעניינה לחזור להיכלל בתוך המקור.
    כשמידת החסד יוצאת לפועל בדרך רעה היא שייכת לזימה וגזל וכיו"ב, שעניינם חיבור והתפשטות והתאחדות אבל בדרך רעה.
    כשמידת הדין יוצאת לפועל בדרך רעה עניינה רצח וכעס וכיו"ב.
    כדי שייצאו לפועל בדרך טובה שתיהן צריכות להיות ביחד בבת אחת מאוזנות. זה היה עניין עקידת יצחק שמצד אחד היה בו היכללות במקור והשבת עצמו אליו במה שנעקד ונעשה קרבן, ומצד שני מידת החסד לקבל מציאות במה שהוחלף באיל ולא נשחט ממש.
    ומהאיחוד הזה יצא יעקב שאצלו שתי המידות קיימות ביחד ואינן יוצאות מהמידה האמצעית ולכן יוצאות לפועל בדרך טובה.
    כתבתי על זה יותר בבבא קמא פ"ב א' ופ"ד א'.

סגור לתגובות.


%d בלוגרים אהבו את זה: