חומר וצורה – הקדמה

חומר וצורה הם מושגים יסודיים ביותר בעולמו של התלמוד, המשמשים כלים בדיון כמעט על כל נושא, ומפתח עיקרי להבין כמעט את כל הסוגיות, בהלכה ובאגדה. ניסיתי לקרב קצת את ההתחלה של התפישה הזו, שזרה לגמרי לחשיבה המערבית של ימינו. מי שבקי בכתבי אפלטון ואריסטו, יכיר אותה משם.

במקום אחר הארכתי שעד ימי הרמב"ם והרמב"ם עצמו בכלל, השתמשו בכלי המחשבה שהגדיר ובירר אריסטו, והרמב"ם כתב על אריסטו שכל דבריו עד גלגל הירח כולם אמת, ורק במקום אחד אינו אמת והוא בעניין קדמות העולם.  ובדור שאחרי הרמב"ם כיוון שראו שהצעירים נמשכים אחר תורת אריסטו ועוזבים את התורה הרחיקו את כתבי אריסטו מאהלי תורה. ועל ידי זה ירדה ההבנה בסוגיות הגמרא בכמה מדרגות כיוון שכל סוגיותיה נצרכות לכלי המחשבה של אריסטו כדי להבינן.

הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק החזיר מעוצם דעתו את כלי המחשבה האלה, ועשה כן על ידי התעמקות בדרך הלימוד של הרמב"ם, וקרא למושגים בשמות אחרים וכגון במקום לומר צורה אמר "חלות דין" וכיו"ב, ועל ידי זה האיר אור גדול בהבנת סוגיות הגמרא והחזיר עטרה ליושנה.

באותו זמן בערך עשה כן גם הגאון רבי יוסף ראזין המכונה הרוגצ'ובי, רק שהוא השתמש בשמות הקדמונים של כלי המחשבה כמו שהם בכתבי הרמב"ם ויסודם בכתבי אריסטו. תוספת דברים אפשר לראות בדבריו המובאים במפענח צפונות פרק א'.   לספר מפענח צפונות.

עוד בזה נמצא בתחילת חבר מאמרים מאת רבי ירוחם הלוי בשם מאמר חומר וצורה.  וכן כתב על זה דברים חשובים רבי יהודה לייב בלוך חומר וצורה מהרב בלוך.

מתקופת תור הזהב בספרד נשתקע באהלי תורה יחס חשדני לאריסטו, כיוון שאז חכמי אומות העולם עסקו בתורתו והדבר משך את צעירי ישראל, ושמו נעשה שם נרדף לנטייה מדרך האמונה התמימה והישרה. אבל באמת אין זה מצד תוכן כתביו אלא רק מכיוון שהם גרמו להימשך אחרי חכמי הגויים. שהרי מי מאמין גדול ותמים וכשר יותר מהרמב"ם והוא עסק בכתבי אריסטו כמפתח העיקרי לחדרי התורה.

ובימינו אין בין חכמי האומות מי שמתעניין בחכמת אריסטו, והמעטים שעוסקים בזה באוניברסיטה וכיו"ב אינם מתחילים להבין כלל ואינם צמאים ומתייגעים להבין כיוון שבעיניהם הוא כעתיקות מאובקות ולא כחכמה חיה ואמיתית. לכן בטל הטעם לחשוש ולהסתייג שמא עיסוק בחכמת אריסטו יכול לקלקל בתמימות האמונה, ואדרבא הוא נותן הקדמות ומבוא לבוא להשגת התורה והאמונה באור חדש.

(מה שיש גדולים שהסתייגו גם בדורות האחרונים מלימוד במורה נבוכים, אינו משום שהוא מלא בדברי אריסטו, אלא משום שהוא עוסק בעיון גבוה מאוד באלוקות והם דברים שלא לכל אחד יש כלים לקבל, ובהקדמתו אמר שם שרק מי שמבין מדעתו יוכל להבין את דבריו שנכתבו לא כפי המובן הפשוט, ואחד מעשרת אלפים מאלה שיקראו לא יבין ויקבל נזק)

.

א) אם רואים למשל מישהו שמח. כיצד אנחנו יודעים שהוא שמח? הרי לא רואים את הרגש עצמו. הוא לא גוף פיזי שמחזיר גלי אור. העיניים לכאורה רואות רק גושי בשר (בעצם רק כתמי צבע, אבל שאלה זו היא נושא בפני עצמו).
אולי נאמר שקצות שפתיים מורמות, קמטים מסויימים, תנוחת גוף מסויימת, הם סימנים המלמדים שהאיש שמח. אבל באמת זה לא עובד כך. תמיד נבחין בין דוגמן שמדגמן "פוזה" של שמחה וכולו קר, לבין שמח אמיתי (שחקן טוב באמת מפעיל את רגש השמחה, למרות שזה רק במסגרת ההצגה, ולכן לפעמים אי אפשר להבחין). גם החוויה שלנו היא שאנחנו חווים באופן בלתי אמצעי את העובדה שהאיש מולנו שמח. כאילו ראינו ופגשנו את השמחה עצמה. זה לא רק פיענוח או היקש האומר שניתן ללמוד ולהקיש מסימנים מסויימים שהאיש שמח.
הסתכלות בעלי הגמרא על זה, היא במסגרת הראייה שמוכרת יותר לחלק מהאנשים מאפלטון ואריסטו שאנחנו קיימים בכמה מצבי צבירה במקביל. שכולם העתקים של אותו דבר בדיוק. למצב צבירה אחד רגילים לקרוא "גוף". לאחר רגילים לקרוא "נפש" (נפש הוא שם כללי לכמה מצבים שונים. תחושת רעב, היא לא "גוף", אלא חוויה רגשית, אבל זה לא "נפש" במובן של התאהבות רגשית. ושניהם אינם "נפש" באותו מובן של חווית השמחה על פתרון בעייה פילוסופית מורכבת. בתוך המושג "נפש" יש הבחנות יותר פרטיות, ולא כאן המקום להכנס אליהן).
פירוש המושג "יש" ו"קיים" לגבי נפש, זהה לחלוטין למושגים האלה לגבי מסה פיזית. זה ממש כמו שאוויר קיים לגמרי כמו שאבן קיימת, רק הוא פחות מורגש לחושים, כך נפש עוד פחות מורגשת לחושים מאוויר, אבל זה לא משפיע על המובן של להיות "יש" ולהיות קיימת לגביה.
העיניים הפיזיות קולטות מציאות פיזית. יש עיניים שהן העיניים הפיזיות עצמן, שקיימות במקביל במצב צבירה שונה, שנקרא לו "נפש". העיניים הנפשיות קולטות מציאות נפשית, ולכן אנחנו יכולים "לראות" באופן ישיר וברור את השמחה השרויה על האיש.

המושגים נפש וגוף בהקשר הזה, יכולים להתחלף במושגים צורה וחומר.

.

.

.

ב) אנשים מציירים תפוח.  למה אם מי שצייר הוא צייר גדול יש יותר חיים בהסתכלות על התפוח המצוייר מאשר על התפוח עצמו?

ילד שמח שהוא צייר עץ. או בית או תפוח. מה השמחה, מה יפה בזה יותר מלראות אותם בטבע?

אנשים סובלים מלגור בבית שכולו רק טיח בלי שום צבע. הנפש זקוקה לצבעים וצורות על כל דבר סביב, למה?

יש איפור כדי להסתיר פגמים. אבל יש איפור כמו קו שחור סביב העיניים למשל,שהוא כדי להדגיש. במקרה זה את העיניים. מה יותר יפה בעיניים עם קו שחור מסביב, או בשפתיים עם שפתון, וכו`.

זרע מפרה ביצית. התא המופרה משכפל את עצמו למליוני עותקים. נוצר כדור של תאים. לפי הידוע היום המידע היחיד שקיים בתא הוא ב-ד.נ.א.
ה-ד.נ.א. של כל התאים זהה. מהיכן הכדור הזה "יודע" ליצור איברים? יותר מזה, תא בתוך עין למשל, כדי ליצור את מבנה העין, הוא צריך למקם את עצמו לפי צורת העין. העין מורכבת ממליוני תאים שכל אחד חייב להיות במקום מסויים ביחס לכל האחרים כדי שמכולם תיווצר צורת עין.
התא חייב לדעת אם הוא באמצע העין או בצד שלה. נניח שהוא יחליט להיות בצד ויפנ המקום לנכבדים ממנו שיהיו באמצע. יבוא תא אחר, מהיכן הוא יידע שהראשון כבר בצד והוא לא יכול גם ללהיות ענוותן ולהחליט שהוא יהיה בצד. זה כמו תרגילי סדר של חיילים. מוכרח שיהיה מפקד מבחוץ שייתן לכל חייל מיקום ביחס לאחרים. אם כל חייל יצטרך להחליט לבד לעולם לא ייווצר סדר. אבל בכדור התאים אין מפקד מה"חוץ", יש רק תאים שצופנים את המידע בתוך עצמם, והמידע שבכולם זהה. כשתא משכפל את עצמו ויוצר תא חדש. אין לכאורה לתא החדש מקור לקבל ממנו מידע חוץ מאשר מהתא שיצר אותו. התא שיצר אותו אין לו איך לדעת על תאים אחרים שנולדו באותו רגע מתאים אחרים. מהיכן יכול להיות מידע מסונכרן בין כל התאים, מי לכאן ומי לכאן?

כתמי הצבע חסרי הסדר שהעין קולטת, מתארגנים במוח לעצמים מסויימים. נניח תפוח עומד על שולחן. התפוח בהיר וחלקו התחתון מוצל וכהה. היה אפשר שהשכל יפרש שחלק התפוח המואר הוא חפץ בפני עצמו, וחלקו הכהה הוא חלק מלוכלך של השולחן. וכן אפשרויות לאינספור.
אריסטו כתב אותה שאלה בצורה קצת שונה. נניח שיש כלב קטן, כלב א', שמאוד דומה לארנבת. ויש כלב גדול, כלב ב', שדומה לחמור יותר ממה שהוא דומה לכלב א'. וכלב א' דומה לארנבת הרבה יותר ממה שהוא דומה לכלב ב'. גם בגודל, גם בצבע, גם בתואר, גם במקרם. ושום ילד בן שנתיים לא יעלה בדעתו להתבלבל, ותמיד יידע שכלב א' וכלב ב' שניהם כלבים, והם לא ארנבת ולא חמור. בלי שידע כלום במדע בעלי החיים.
עוד דוגמה לזה, בספרי תינוקות, יש ציורים גרפיים של סירה. חלקם מאוד סכמתיים, או ב"כתב יד" מרושל. יש גם ספרים עם צילום של סירה. ויש צילומים של סוגי סירות שונים, מזוויות שונות. ילד בן שנתיים, שלא ראה סירה וים מימיו, יראה ציורים וצילומים כאלה, שאם מנתחים רגע, הם שונים זה מזה באופן מוחלט, ויהיה ברור לו שהכל זה סירה. ובפעם הבאה שיראה לוגו או צילום של סירה שלא דומה משום בחינה לכל מה שהוא עד עכשיו, הוא יזהה שזו סירה.

יש יצורים חד תאיים, שמקרום התא שלהם יוצאים זיפים, שהם רק שרשראות של מולקולות בעובי שתי מולקולות. בעזרת הזיפים הם שוחים לכיוון המזון. בזיפים האלה אין עצבים ואין שרירים ולא שום דבר שיכול לקלוט ולשדר אינפורמציה או להניע את המולקולות. רק שרשרת פשוטה של מולקולות חלבון זהות זו לזו. כדי שהתנועה של הזיפים תקרב את התא אל המזון, אסור שהמולקולות ינועו אותו דבר. כל מולקולה חייבת לנוע אחרת, אבל בתיאום מושלם עם כל המולקולות האחרות, גם אלה שבזיפים אחרים. שוב, חייב להיות כאן מפקד חיצוני. היכן הוא, ואיך הוא מעביר את המידע ממנו אל המולקולות?

לדברי חז"ל ובעלי המחשבה האפלטונית-אריסטוטלית, העולם קיים במקביל בכמה מצבי צבירה שונים. כולם זהים, מלבד שהם במצב צבירה שונה (לדייק יותר, נניח שנוכל לקחת ליטר מים, ולהביא אותו למצב שאותו ליטר עצמו יהיה בעת ובעונה אחת גם בבחינה של להיות מים, וגם בבחינה של להיות קרח. כלומר אין כאן שני ליטר, ליטר מים וליטר קרח. אלא ליטר אחד,שהוא ליטר מים, ובה בעת הוא גם ליטר קרח).
זה דומה קצת לנפש וגוף. מצב הצבירה ה"נפשי של דברים", הם קוראים לו ה"צורה" של הדברים. כלומר כל תואר, כגון צבע, כמות, צורה גיאומטרית, וכו`, קיים בנפרד מהגוף שהוא מקביל אליו. הוא צורת צבירה עצמאית של אותו גוף, שלא תלויה בקיום צורת הצבירה החומרית. כמו שהצורה הפרטית של כלב אחד מסויים חיה בחופף, ובעצם כבחינה של אותו דבר, לחומר הפיזי שממנו עשוי הכלב, כך יש צורה גבוהה וכללית יותר של סתם "כלב", ומעליה של "חי", ומעליה עוד.
החיים נמצאים קודם בצורות, ומשם אל החומר שהן מתלבשות בו. וכמה שהן יותר גבוהות יש בהם חיים יותר חריפים ועזים. כמו ההבדל בין נר לפצצת אטום. הצורה באה לפני החומר, כשהוא נגזרת שלה. אנחנו חושבים הפוך. טבעי לנו לחשוב שמכך שקיימים עצמים אדומים, האדם עושה הכללה והפשטה ויוצר מושג שכלי, בדוי בעצם, שיש צבע אדום. חז"ל וכן גם אפלטון ואריסטו אומרים הפוך. מכיוון שבעולם הצורות יש צורה שהיא "צבע אדום" בלי חומר גשמי אדום, והיא קיימת לגמרי בזכות עצמה, ויש לה חיים משלה, בלי צורך שיהיו חפצים חומריים אדומים,  מזה נאצלת האיכות של צבע אדום אל העולם החומרי.
אל הזרע קשורה צורת העץ. הצורה בה החיים. החיים האלה אוספים מים ודשן ואור ומעצבים מהם את צורת העץ, אט אט. החיים האלה הם המפקד החיצוני שמעצב את האיברים, שמניע את הזיפים.בכלב א' או ב' משתקפת צורת הכלב, ולכן אף ילד לא יחליף אותם בחמור או ארנבת.
החיים עזים יותר בצורה. אריסטו היה פילוסוף, אוהב חכמה, אדם שנהנה להתבונן בצורות כשהן מופשטות. מעבר לאפלת החומר.
כשצייר גדול מצייר תפוח, הוא נותן צוהר לקלוט את החיים הפנימיים של התפוח, את הצורה המופשטת שבו. את הסוד שבו, הכישוף שבו. השירה, המוזיקה שפועמת בתוככי ה"תפוחיות" שבו. הלב הרוטט שלו. הטעם הריח הצבע, במובן השירי שלהם. היופי בטהרתו. אחד מגדולי הציירים אמר שלפני שהוא מצייר נוף, הוא מסתכל עליו עד שהוא רואה את ה"גיאולוגיה" של הנוף.
האיפור השחור סביב העין נותן לצורת העין המלובשת בחומר, רמז סכמטי הסודק את ההסתתרות הצמודה של הצורה בחומר, ומוביל את הקליטה אל הצורה המופשטת יותר, ושם יש את החיים, הקסם, המשיכה. במובן הזה יש גם את החדווה של ילד כשהוא מצייר משהו.

בעיני בעלי הגמרא, הקב"ה מגלה את עצמו בבריאה. הגילוי האלוהי כשלעצמו שנמצא בבריאה נקרא בגמרא "חיים", "אהבה", "אור", "טוב", "יופי", "טעם", "יש", "אושר", "חן", "לב", "אדם" (לא רשימה מלאה).

בברכות דף ה' עמוד ב', הבאתי מראי מקומות על מרכזיותו של היופי כגילוי מהות הבורא בעולם.

ככל שאנו גבוהים יותר בסולם הצורות, כך הגילוי מלא ועז ומאיר יותר. הפילוסופים במובן האפלטוני-אריסטוטלי הם אנשים שמלמדים את עצמם להגיע ליכולת לראות את העולם ברמה של צורה, וכמה שאפשר גבוה בהיררכיית הצורות. בדרך זו הם חווים חיים, אהבה, אור, טוב, יופי, וכן הלאה, בחוויה חריפה ומלאה יותר.
זו דרך תפישה דומה למה שבעולם המודרני קוראים אמנות, אם כי לא זהה כמובן.

בנקודה הזו יש מחלוקת בין בעלי הגמרא לבין אפלטון ואריסטו. לדעתם החשוב הוא לא לחוות ולהנות מכל מה שיש לחוות ולהנות בעולם הצורות, או עולם האידאות במינוח היווני, אלא לעצב את החומר בהתאמה לעולם הצורות הגבוה. עיצוב זה נעשה על ידי לימוד תורה וקיום המצוות המעשיות. לימוד התורה מגלה את הצורות העליונות בטהרתן וקיום המצוות מעצב אותן בחומר הממשי, בהתאמה לאופן הטהור בו נגלו בשלב הלימוד. כך במקום להתעלות מעולם החומר אל עולם האידאות, הופכים את עולם החומר עצמו לעולם שמתגלות בו הצורות הטהורות באופן נקי ומדוייק. ואז הוא נקרא העולם הבא.

.

.

כתב בתחילת ספר שערי קדושה מרבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל:

"נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, ועוד כתיב (שמות ל' ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג' ד') הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות, הוא הנקרא חלוקא דרבנן.

וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח אברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר כדמיון צנורות, ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים, של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו, והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות ונתבטלו כל החושים מרמ"ח אברים.

ועל דרך זה שס"ה גידים רוחנים של הנפש מתלבשין תוך שס"ה גידים שבגוף וממשיכין מזון הגופני שהוא הדם אל רמ"ח איברי הגוף עם מזון הרוחני פנימי בתוכו לפרנס רמ"ח איברי הנפש, ואחר הפטירה אין שום חיות נשפע, וגידי הגוף גם כן מתפרקין ומתרקבין כמו רמ"ח האיברים והיו כלא היו, נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה".

וכמו שכתב על האדם כך הוא גם העולם. עולם הצורות הוא העולם האמיתי והוא עצם גופו, והחומר הוא לבוש עליו. וכל מה שקיים בחומר קיים גם בצורות באותו עניין עצמו. וזה כעין גוף העשוי מזכוכית שקופה, ואם צובע אותו ניתן לראותו, והחומר הוא כמו הצבע והזכוכית שהיא עצם הדבר היא צורתו והיא באותו עניין עצמו כמו מה שנראה מהחומר.

אמרו שבעשרה מאמרות נברא העולם, ונאמר לעולם ה' דברך ניצב בשמיים. מציאות העולם היא דיבור מתמיד ומתחדש של הבורא אל הנבראים. והדיבור עצמו, המילים והתוכן, הוא בעולם הצורות. והחומר הוא רק כמו הקול של הדיבור שגורם לו להישמע באוזן. אבל החומר לחוד הוא רק כצלילים חסרי מובן. לכן כל המבקש לשמוע דבר ה' עליו ללמוד לראות מעבר לחומר.

במדרש רבה בתחילת בראשית נאמר שהתורה היא כמו תכנית אדריכל של העולם, והקב"ה הסתכל בתורה ולפי זה ברא את העולם. בדרך שבעולם יש צורך להתסכל בתכנית רק לפני שהבניין בנוי, אבל לאחר שנבנה מסתכלים בבניין עצמו לראות את הדרו וגונזים את התכנית. אמנם התכנית יש בה את הצורות שהבניין הוא התלבשותן בחומר, ועל ידי התבוננות בתכנית אפשר ללמוד להסתכל בבניין מתוך ראייה של הצורות שהוא ההתגשמות החיצונית שלהן, ושהן נסתרות בעומק הדרו ויופיו הנגלים מחומרו. ועל ידי זה זוכים לעמוד על כוונת מי שבנה את הבניין וחוכמתו ומה שהיה ברצונו לומר לנו באמצעות בניין זה.

ולשם כך אין לבוא אל לימוד התורה עם אותה דרך התבוננות שקיבלנו מהחיים והנסיון בעולם החומרי, אלא ללמוד להסתכל לעומק הדברים לראות את הצורות דרכה ועל ידי זה ללמוד לראותן בעולם שזה בחינת תלמוד מביא לידי מעשה. ולכן כשבאים אל הקודש ללמוד תורה יש לקבל דרך לימוד, כיצד הדרך להתבונן ולעיין בדבריה.

.

.

.

ג) אני מעתיק כאן קצת מדברים שכתבתי בחידושים על בבא קמא סימן א' שנוגעים לענייננו:

הנה בדיני עדות אם עדים רואים ראובן וחרב בידו רץ אחרי שמעון לבית שיש סגור שלא היה בו איש, ושמעון ברח לשם וראובן אחריו, ואחר כך יצא ראובן כשהחרב נוטפת דם בידו ושמעון מוטל דקור בתוך החדר, אינם יכולים להעיד שראובן רצח את שמעון. כיוון שצריך שיראו, והם לא ראו אלא רק הם יודעים. ואין די בידיעה.
אמנם אם ראו איש ואשה מנאפים, ולא ראו כמכחול בשפופרת, רק שהם כצורת מנאפים, ואפילו ראו מרחוק, די בזה שיעידו על הניאוף. ואף שבלי מכחול בשפופרת אין דינם למות, מכל מקום ממיתים אותם מכח עדות זו, ולא חוששים שמא רק עשו זימה ולא ממש היה מכחול בשפופרת.  כיוון שהעדים ראו את צורת הדבר נחשב כראייה.
וכן אם ראו מרחוק את ידו של ראובן עולה ויורדת כלפי שמעון, ואחר כך ראו ששמעון מת, מעידים שראובן רצח אותו. ואע"פ שאפשר שליבו שבק מעט קודם, או שעקצו נחש, או שראובן דקר אותו במקום שהיה דקור פצע מוות מקודם. כיוון שראו את צורת הדבר נחשב זה ראייה.
אפילו אם אשה רגילה ללבוש בגדים מיוחדים לנידותה, וראו את בעלה בא עליה כשהיא בבגדים אלה, נחשבת עדות עליו שבעל נדה. כי בתפישת בני אדם צורת הדברים שבעל נדה.

בספר חזון איש הקשה, אם אדם הבעיר גדיש של חבירו, למה לא נאמר שיתחייב רק על שכבת החיטים החיצונית שאותה רואים, וייפטר על כל החיטים שבתוך הערימה משום טמון.
והתירוץ, וכמדומני שגם הוא תירץ כן, שצורת הדבר היא צורת ערימת חיטים. ולכן כשרואים את הערימה רואים ערימה שכולה חיטים.
והנה אם המזיק יטען שהיתה זו ערימה של עפר ורק שכבת חיטים דקה עליה, וירצה לשלם רק דמי השכבה. ויבואו עדים שראו אותו מבעיר ערימת חיטים זו, נוכל מכח עדותם לחייבו על כל הערימה.
כי יש לזה צורת ערימת חיטים, והעדים רואים כאן ערימת חיטים. לכן מחייבים אותו דמי כל הערימה, אע"פ שאין אנו יודעים אם שיקר במה שאמר שהיתה זו ערימת עפר מחופה בחיטים.
וכמו שבמנאפים אם העדים ראו אותם כדרך המנאפים די בזה לומר שראו אותם מנאפים אף שלא ראו כמכחול בשפופרת, כי ראו צורת ביאה. כך בערימת חיטים רואים צורת דבר שהוא ערימה שכולה חיטים.

.

וכן בתוספות בבא מציעא ב' א' דיבור המתחיל "ויחלוקו", כתבו שאם רואים חפץ נמצא בידו של אדם זו עדות שהחפץ שייך לו [וכן עולה מסוגיית נסכא דרבי אבא בבא בתרא ל"ג ב' עיין שם]. ואין זה משום שעל פי רוב או חזקה מה שבידו של אדם הוא שלו, שהרי לעדות צריך ראיה בעין. גם אין זה שייך לכך שלא מחזיקים אדם בגזלן, שיתכן שמחזיק חפץ של חבירו ברשות. ואם שניים משחקים בכדור שזה זורק והשני תופס, בשעה שהכדור ביד ראובן הם מעידים שהוא שייך לראובן, ומייד אחר כך כשזרקו לשמעון מעידים ששייך לשמעון וחוזר חלילה. והביאור הוא על דרך שכתבתי שצורת הדבר שמה שבידו של אדם הוא שלו. שאם נאמר לילד לצייר ציור שמראה שחפץ שייך לראובן, הוא יצייר את ראובן אוחז בידו את החפץ. זה מוכיח שבתפישה פשוטה של אדם האחיזה ביד היא ציור של בעלות קניינית. וכיוון שזו הצורה, יכולים להעיד עדות ראיה שראו שהחפץ קנוי לראובן כשרואים את החפץ ביד ראובן.
.
ואל תתמה, שהרי לעולם כל מה שאדם רואה הוא דרך ראיית הצורות. וכגון שאם יש שני תפוחים על שולחן, אם היינו הולכים אחרי ראיית העין לבד היינו יכולים לומר שיש כאן חפץ אחד שהוא מחצית תפוח ומקצת השולחן וצבעו מקצתו ירוק ומקצתו חום, ועוד חפץ שהוא מקצת משאר התפוח עם עוד מקצת מהשולחן והיה אפשר לחלק את מה שעין רואה לאינספור חלוקות כעין זה. ומה שכל אחד רואה שני תפוחים ושולחן הוא רק משום ראיית הצורות ולא ראיית החומר לבדו. וגם בדברים יותר פשוטים הוא כך, שאם רואים אדם שמקצתו מוסתר על ידי כותל אנו רואים אדם ולא חצי אדם ןיכולים להעיד עדות ראיה שהיה שם אדם ולא רק חצי אדם. או אם רואים ספסל מעץ רואים שהוא מעץ ולא שהוא מצופה בעץ ונעיד לחייב את המזיקו דמי ספסל עשוי מעץ וכל כיו"ב. שכל ראיותינו הם ראיה של צורות וראיית החומר היא רק לעשות אפשרית את ראיית הצורות, ולעולם אין רואים חומר לבד. וכל עניין התורה הוא ללמדנו לראות שרשי הצורות הטהורות שהן בשורש העולם שבהן נגלה אור הבורא.
.
.
.

ד) פיל שבלע כפיפה מצרית. דוגמה לסוגייה המתפרשת על פי המושגים של חומר וצורה במובן המוכר מאריסטו.

במסכת בבא בתרא, דף כב. נאמר:
פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי, מהו?
ורש"י פירש:
כפיפה מצרית. סל נצרים של ערבה: מהו. מי [האם] חשוב כמעוכל והוה ליה [ונחשב] ככלי גללים ואין מקבל טומאה עוד.
כלי שעשוי מחומר כמו נצרים, אם נגע בו דבר שמטמא, הכלי נטמא. כלי שעשוי מגללים, אם נגע בו דבר שמטמא, הכלי איננו נטמא.
לפנינו מקרה בו היה כלי שעשוי מנצרים, שאם יגע בו דבר שמטמא, הכלי מקבל את הטומאה. הכלי הזה נבלע על ידי פיל, ויצא מבית הרעי של הפיל שלם כמו שנכנס, ללא כל שינוי. הגמרא מסתפקת האם אחרי שיצא ממערכת העיכול של הפיל, הכלי ייחשב כעת ככלי גללים ויותר לא יקבל טומאה, או לא.
מה הם צדדי הספק? הגמרא לעולם אינה מעלה תמיהה סתמית. אם הגמרא העלתה שאלה, בהכרח יש סיבה מוגדרת וטובה למה לומר כצד א` של השאלה, וסיבה לא פחות מוגדרת וטובה למה לומר כצד ב` של השאלה.

סוגיא זו מובנת היטב אם חושבים במונחים של חומר וצורה.

נקדים הקדמה:
בבגד ארוג, למשל, החומר הוא האריג והצורה היא הבגד ותו לא. לעומת זאת בנברשת העשוייה מנרות חרס, יש "שתי קומות" של חומר וצורה. קומה אחת היא שהחרס הוא החומר והנר הוא צורה שניתנה בו. קומה שנייה, שהנרות הם החומר, והניברשת היא צורה שניתנה בהם.
נצרכת כאן הקדמה חיונית נוספת: כל אבחנה והגדרה בגמרא, היא לפי איך שאדם "רגיל" תופש וחווה.
היה אפשר לומר שגם בבגד יש "שתי קומות", קומה אחת היא שהחוטים הם חומר והאריג הוא צורה שניתנה בהם. וקומה שניה היא שהאריג הוא חומר והבגד הוא צורה שניתנה בו.
רק שאדם רגיל לא חווה כך את הבגד. הוא לא חש שלפניו דבר אחד המורכב מדבר שני. החוויה היא של דבר אחד ותו לא. הדבר הוא הצורה. כלומר הבגד הוא הצורה. ממה עשוי הדבר, זה החומר. החוויה של אדם רגיל שבגד עשוי מאריג, ולכן האריג נחשב חומר.
לעומת זאת נברשת, אדם תופש שיש כאן שני דברים. יש את הנרות, שעשויים מחרס, ויש את הנברשת העשוייה מנרות. בלשון הגמרא, הנרות לא "בטלים" לגבי הנברשת. לעומת זאת החוט כן "בטל" לגבי הבגד.

סל נצרים נתפס כ"שני דברים". יש כאן חפץ הניכר ונחווה בפני עצמו הנקרא "נצרים", שצורתו נצרים, וחומרו הוא החומר ממנו עשויים נצרים. חפץ שני הוא הסל, שצורתו סל וחומרו נצרים.
גללים הגדרתם היא מזון בהמות שעבר דרך מערכת העיכול שלהן. לא חשוב באיזה צורה ובאיזה צבע וריח, זה ייחשב גללים.
החפץ "נצרים" שצורתו נצרים וחומרו הוא העץ ממנו עשויים הנצרים, הוא מזון בהמות, ואם עבר דרך מערכת העיכול של בהמה, כעת הוא נחשב גללים וכלי העשוי ממנו לא יקבל טומאה.
החפץ "סל נצרים", שצורתו סל וחומרו נצרים,  הוא חפץ שראוי לקבל טומאה. הוא לא מזון בהמות, ולכן גם אם עבר דרך מערכת העיכול של בהמה, כל עוד צורת סל עליו עדיין הוא סל וראוי לקבל טומאה.

הסל שלפנינו יש בו גם צורת נצרים וגם צורת סל. כמו שמחרוזת פנינים, יש בה גם צורת פנינים וגם צורת מחרוזת, או מכונית, שיש לכולה צורת מכונית, אבל גם לגלגל יש צורת גלגל, ולכסא צורת כסא, וכל כיו"ב.
אם נדון את מה שלפנינו כנצרים, הרי שאחרי מעשה הפיל, הם גללים ואינם מקבלים טומאה. אם נדון את מה שלפנינו כסל, אז גם אחרי מה שעשה בו הפיל, עדיין סל הוא ומקבל טומאה. זו שאלה שנדונה גם בכתבי אריסטו, מה דומיננטי יותר בקביעת דינו של חפץ שהוא חפץ בעל צורה המורכב מחפצים אחרים בעלי צורה משלהם.

כל הסיפור התמוה על הפיל שבלע והוציא, ועל סל בדיוק כזה, לא נועד כדי להיות מוכנים מבחינה הלכתית למקרה שיארע דבר כזה.
הסיפור הומצא לצורך דיון בשאלה אריסטוטלית חשובה, שכבר דנו בה בכתבי אריסטו ובכתבי מפרשיו.
אם יש איבר בדבר כללי יותר, כגון גלגל במכונית. ונניח שיש מקום שווה בדיוק לדון את הגלגל כצורה שחומרה הוא הגומי, כמו לדון את הגלגל כחומר של הצורה "מכונית". אם יש מקרה שצריך להחליט או כך או כך, ואי אפשר לומר גם זה וגם זה. כיצד נדון בו?

נצרים גסים יותר עם חיבור רופף יותר ביניהם, ייתכן שבלי ספק ייתפשו קודם כל כנצרים, והכל ייחשב כגללים אחרי בליעת הפיל. סל העשוי מנצרים עדינים יותר, הנאחזים זה בזה כמו חוטי אריג, ייתכן שבלי ספק ייתפש קודם כל כסל בלבד, כמו שבגד לא נתפש כחוטים,  ובוודאי יקבל טומאה.
הגמרא דייקה בסוג הסל להסביר שמתעניינים במקרה בו תפישת אדם רגיל תופשת את צורת הנצרים ואת צורת הסל, בדיוק שווה בשווה. רק מקרה כזה מעניין, כי כרוכה בו שאלה עקרונית. אם זו לא כפיפה מצרית בדיוק, אז החכם יכריע אם אדם "רגיל" רואה כאן יותר סל או יותר נצרים. רק במקרה שאדם רגיל תופש את שני הצדדים באותה עוצמה, שזה המקרה של כפיפה מצרית, ואי אפשר להשאיר את זה במצב של גם וגם, כי או שמקבל טומאה או שלא, אנחנו מגיעים לשאלה עקרונית היאך נכריע. לכן זו נחשבת שאלה קשה ביותר, שבה בחנו תלמיד חכם את הבחינה החמורה ביותר כמו שנאמר בבבא בתרא שם.

.

.

ה) להשלמת ההקדמה מעט מונחים:

גמרא ותלמוד הם שמות נרדפים לאותו חיבור.

מסורת התורה שבעל פה נאספה ונערכה בחיבור שדבריו באו בקיצור נמרץ, בלשון הקודש רהוטה, שנקרא משנה.

רוב עסקם של החכמים אחרי זמן המשנה היה לדון בפירוש המשנה או בשאלות הנוגעות לנושאים שנדונו במשנה. וכן לאסוף ולדון גם בקטעי מסורות תורה שבעל פה קדומים שלא נכללו במשנה. יש גם מעט דיונים שלא קשורים למשנה.

ברבות הימים נאספו ונערכו דברים אלה, וסודרו לפי המשניות (החיבור בכללותו נקרא משנה, וגם הקטע הכי קצר בו, סעיף בפרק, נקרא משנה). אחרי כל משנה סודרו דיונים של החכמים המאוחרים, שנוגעים לעניין (פחות או יותר). חיבור זה נקרא גמרא או תלמוד. הוא מחולק למסכתות כמו המשנה. דברי החכמים המאוחרים הם בארמית מדוברת הבלולה בלשון הקודש של המשנה.

במשנה יש ששה סדרים, כל סדר מחולק למסכתות, כל מסכת לפרקים וכל פרק למשניות.

בגמרא התרגלו בדורות המאוחרים לציין לפי דפים ועמודים של המסכת. כל מסכת מודפסת ככרך נפרד עם סימון עמודים משלו. מספר הדף מתייחס לשני הצדדים של הדף. הצד הראשון הוא עמוד א` והצד השני הוא עמוד ב`.
למשל הסוגיא של פיל שבלע כפיפה מצרית, נמצאת במסכת בבא בתרא, דף כ"ב עמוד א` מקובל לציין זאת כך:
בבא בתרא כ"ב. (הנקודה היא לציון עמוד א`, לא לסוף משפט).
אותו דף מצידו השני הוא בבא בתרא כ"ב עמוד ב`, או בקיצור בבא בתרא כב: (שתי הנקודות אומרות עמוד ב`).

עוד צורות מקובלות
כ"ב א  = דף כ"ב עמוד א`
כ"ב ב = דף כ"ב עמוד ב`

כ"ב ע"א = דף כ"ב עמוד א`
כ"ב ע"ב = דף כ"ב עמוד ב`
לרוב מציינים גם את שם המסכת בראשי תיבות. במקום בבא בתרא כותבים ב"ב. אנסה להימנע מזה כאן.

כשמוזכר רמב"ם, אם לא צויין אחרת הכוונה לספרו משנה תורה, או בשמו האחר היד החזקה.

7 תגובות to “חומר וצורה – הקדמה”

  1. מאפרת Says:

    סגולותיו של האיפורבקנבס האנושי הוא "שיפור" הצורה כדי להקנות לו מראה שימשוך את הצופה – בין אם הוא בן זוג פוטנציאלי או הצהרת נוכחות בסביבה נשית, על ההשפעה של האיפור דנו רבות, המאמר נהדר!

  2. נראה לכאורה Says:

    תודה,

    במסכת עבודה זרה נאמר: "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר אמר: "מה רבו מעשיך ה'".
    ונאמר שם שמברכים על אשה נאה "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שככה ברא בעולמו".
    ובגמרא בכתובות נ"ט ב' נאמר "אין אשה אלא לתכשיטי אשה", ופירש רש"י: שיקנו לה תכשיטין להתנאות בהן.
    ומבואר שיש חובה להשלים את גילוי היופי בתכשיטים, שזה כמובן כולל גם איפור ובגדים וכל כיו"ב, שהיופי זקוק לזה כדי שגילויו יהיה בשלמות.
    ובמסכת שבת פרק שישי רואים שבזמנם עסקו בזה יותר מאיתנו, שמדובר שם על הרבה מאוד סוגים של תכשיטים מפותחים וכלי איפור וכיו"ב. והרבה מדובר על זה בכל התלמוד.

    אשמח ללמוד משהו מעניין ממה שאמרת שדנים על זה.

    ושוב תודה

  3. נראה לכאורה Says:

    אני מעתיק כאן תגובה שכתבתי לגבי המאמר בעניין ברירה בחלק החידושים:

    .
    אריק הביא בתגובה שם את הקישור הבא בעניין "החתול של שרדינגר":
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%9C_%D7%A9%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8

    .
    – – –
    .

    תודה על הקישור המעניין. כמובן אין לי כלים להבין את הדילמות, אבל את המשל הציורי אפשר קצת להבין.

    פעם הזדמן לי לדבר עם פרופסור חשוב לביולוגיה, ושאלתי אותו כשתא מופרה מתחיל להתחלק ונעשה כדור, מגיע שלב שהתאים מסתדרים זה ליד זה ויוצרים מבנה של איברים. מכיוון שה DNA שלהם זהה, הרי לא ייתכן שמקור המידע כיצד להסתדר זה ליד זה, ואילו תכונות כל תא ידכא, כדי שייוצר איבר, יהיה פנימי בתוך התא. לכאורה חייב להיות מקור מידע חיצוני לתאים שיתן את התכנית איפה יעמוד כל תא כדי שייווצרו איברים.
    הבאתי דוגמה גם מיצורים חד תאיים שיש להם זרועות היוצאות מקרום התא ואיתן הם שטים לכיוון המזון. וכיוון שאין עצבים ושרירים ומוח והזרועות הן רק שרשרת של מולקולות, איך כל הזרועות יודעות לנוע באופן מתואם לכיוון הנכון כדי לדחוף אותו אל המזון ומה מחולל את התנועה שלהן.

    והוא ענה לי שזה טריק זול לשאול שאלות כאלה, כיוון שידוע שבכל מקום בביולוגיה אם מגרדים קצת פנימה מגיעים למיסטיקה, ומוכרחים להגדיר דיסציפלינות כי בלי זה אי אפשר להגיע לשום מקום, וכיוון שהדיסציפלינה שלו היא ביולוגיה ולא מיסטיקה הוא לא מתעניין בשאלות כאלה.
    מאוד הערכתי את התשובה. לדעתי המפתח הראשון לחשיבה הוא להבין את השדה בו פועלים ואת הכלים. כמו שיש מפקד בצבא שאומר מרחק כזה וכזה, בתנאי שטח כאלה וכאלה, ומטרות איסוף מידע כאלה וכאלה, מצריכים מסע רגלי, ומרחק אחר ותנאים אחרים ומטרות אחרות מצריכים לנסוע בג'יפ או במטוס תצפית וכיו"ב.

    הפילוסופיה והלוגיקה והמדע של אפלטון ואריסטו, עסקו הרבה בשאלה של ברירה מבחינה מדעית. בעיניהם "כלב" זו אידיאה, צורה, שקיימת קיום עצמאי וממשי באותו מובן של "מציאות" ו"קיים" ו"יש", שאנו מעניקים למילים אלה בהקשר של עצם פיזי. "פודל" ו"רועה גרמני", גם הן צורות שקיימות קיום עצמאי בעולם האידאות כהתפרטות של הצורה הכללית "כלב". לכלב המסויים "רקסי" יש גם צורה שמלובשת בגוף החומרי שלו והיא זו שנותנת בו את החיים והצורה שנראית בו. והיא צורה שהיא התפרטות מהצורה הכללית "רועה גרמני".
    הצורה הכללית "כלב" יכולה להתפרט לצורת "פודל" ויכולה להתפרט לצורת "רועה גרמני". מה היא מצד עצמה? התשובה היא שהיא דבר שקיים באופן שאינו מבורר האם הוא פודל או רועה גרמני והיא יכולה להתברר להיות פודל ויכולה להתברר להיות רועה גרמני. ורועה גרמני הוא צורה יותר מבוררת מצורת כלב, אבל גם היא לא מבוררת אם היא צורת רקסי או סער.
    כל עצם חומרי הוא אחדות של חומר וצורה והוא גם דבר שאינו מבורר אם הוא חומר או צורה ויכול להתברר כחומר ויכול להתברר כצורה.
    ובכתבי אריסטו ומפרשיו יש דיונים מאוד ארוכים ועמוקים ופוריים בשאלות של כלל ופרט, שכוללות את השאלה איך כלל אחד יכול להתפרט לפרטים שונים שכולם בעת ובעונה אחת מגדירים מהו הכלל שהרי הוא מוגדר על פי פרטיו ועולה שיש לו כמה הגדרות שונות באותו זמן. ושאלות של בכח ובפועל, שעוסקות בשאלה איך הבכח יכול לצאת לפועל בדרכים שונות אם הוא מוגדר על ידי הבפועל שאליו הוא יצא, ומוכרח שיש לו כמה הגדרות שונות בעת ובעונה אחת. עצם האבחנה בין הסתכלות בדרך של "כלל ופרט" לבין זו של "בכח ובפועל", שבמבט שטחי זה אותו עניין במילים שונות, היא עיון עמוק בשאלות האלה. וכאמור על כל דוגמה כזו נכתבו כרכים עבי כרס מלאים בעיונים עמוקים. כשמתחילים להכנס מקרוב לנושאים כאלה מגלים מרחבים עצומים שמחכים לעבודת מחשבה אדירה. לדעתי הם הגיעו ליותר בהתמודדות עם הלוגיקה, יכולת תפישת האדם, של השאלה לגבי החתול החי-מת, ממה שיכולים להגיע פיזיקאים מודרניים. אם כי כמובן הם לא היו יכולים למקם את השאלות בקוונטים וחורים שחורים וכיו"ב כל מה שיודעים בזכות מאיצי החלקיקים והטלסקופים והעבודה של פיזיקה תיאורטית שנעשתה. וכמובן שלא היו יכולים להגיע להתפתחות טכנולוגית.

    אריסטו השתמש בכלים אלה ככלים במדע הביולוגיה. הוא לא ראה בזה מיסטיקה. למשל אם יש כלב קטן שדומה בגודל ובצורה ובצבע וכו' לנמיה הרבה יותר מאשר לכלב מזן אחר שמאוד שונה ממנו בכל בחינה ואולי דומה יותר לדוב מאשר לכלב הקטן, למה נגדיר שהכלב הגדול והקטן הם מאותו סוג והנמיה והדוב הם מסוג אחר. ויש כאן גם שאלה תיאורטית, מה הדבר שבו תלויה העובדה שניתן לחזות על העתיד שלשני הכלבים שאינם דומים זה לזה תהיינה התנהגויות שאופייניות לכלב ולא לנמיה או דוב, אם בהווה אנו מגלים דמיון בין כלב אחד לנמיה שגדול מהדמיון שלו לכלב השני. ההגדרות הביולוגיות המודרניות במקרים מסויימים אינן נותנות תשובות טובות לשאלות כאלה. לפעמים אפילו מבחינה גנטית השוני בין פרטים של אותו סוג לא קטן באופן מובהק מהשוני בינם לבין פרטים של סוג אחר. אריסטו הגיע מחשיבה כזו לתוצאות מדעיות מעשיות עם השלכות שימושיות בהרבה תחומים שבהתחשב ברמה הטכנולוגית של אז היו עצומות.

    גם עם השאלות ששאלתי את הפרופסור לביולוגיה החשיבה האריסטוטלית מתמודדת, היא רואה בצורה את הדבר שקיים מקודם, והוא מניע את החומר להצטרף חלקיק אל חלקיק ולבנות מהם את העתק הצורה. זה משמש אצל אריסטו גם בעיון הפילוסופי אבל גם בעבודה המדעית.

    החשיבה האריסטוטלית מצריכה להשתמש בכלי חשיבה אחרים מלבד השכל שאנו מכנים רציונלי, אנליטי, לוגי, מתימטי,וכיו"ב. כלי חשיבה שיכולים לראות ולהבין צורות.
    זו בהחלט לא מיסטיקה במובן שאנו מייחסים למילה הזו. אריסטו היה חושב מדוייק וביקורתי והוא הניח את היסוד לחשיבה הביקורתית שהמדע מושתת עליה. הוא רחוק כרחוק מזרח ממערב מלומר דברים שמבוססים על אינטואיציה ותחושה ודמיון וכיו"ב.
    גם לוגיקה כמדע ותחום יצירה מבוססת על הגות בלבד, ולא על תצפיות אמפיריות שניתן לאמת בניסויים תצפיתיים. בלוגיקה הבחינה מה אמת ומה אינו אמת בסופו של דבר מיוסדת על תחושת התאמתות פנימית של האדם, אווידנציה, ולא על תצפיות שמקורן בחושים.
    למשל אם A שווה B, וB שווה C, אני משוכנע ש C יהיה תמיד שווה ל A. מתצפיות אמפיריות אני יכול לאשר רק שזה קרה במקרה שאותו ראיתי, אבל אני לא יכול להוכיח שאין מקרה בו זה לא ככה. השכנוע שלי שלא ייתכן מקרה בו זה לא כך נובע מתחושה פנימית של הכרת אמת ולא ממקור אמפירי וממה שהעין רואה.
    וכמובן אע"פ שזו רק "תחושת אמת", יש הבדל תהומי בינה לבין מיסטיקן שיש לו תחושה ברורה ושכנוע פנימי מוחלט שבאמת חוצן ירוק התגלה אליו בחלום וגילה לו שהוא מאסטר גלקטי. אני לא רואה איך אפשר להגדיר את ההבדל. המיסטיקן יטען שהחוצנים מבחינתו זה אוידנציה. זה שוב תלוי בתחושת האמת של האדם.

    אותה תחושת אמת שמובילה את המחקר במדעים כמו לוגיקה, יש לה בכוחות הנפש רובד, שלנו קשה להתחבר אליו, שמוביל ליכולת להבחין בצורות במובן האריסטוטלי. הלוגיקה והחשיבה האריסטוטלית מאוד קרובות, והלוגיקה עד ימינו מיוסדת על עבודתו של אריסטו.
    גם חשבון פשוט הוא עבודה של הכרת צורות. ובוודאי גיאומטריה, שעוסקת בגופים שעשויים מנקודה שמימדיה אפס, שמצטרפת עם עוד נקודות שגדלן אפס לקו שרחבו אפס אבל יש לו אורך שמורכב מנקודות שאין להן אורך, ולא אכפת לנו שנקודה עם רוחב אפס בצירוף עם עוד נקודה כזו יתנו קו שארכו אפס, כי אפס ועוד אפס שווים אפס, ואפילו אינסוף פעמים עדיין אינסוף כפול אפס שווה אפס. וקו אם אין לו רוחב הרי אינו קיים ואיך ייתכן שיהיה לו אורך. ומה הבדל בין נקודה לאין-נקודה, אם לנקודה יש אורך ורוחב אפס. וכל זה לא אכפת לנו כי אנחנו עוסקים באידאות טהורות במובן האריסטוטלי ולא בצורות לבושות בחומר פיזי. והרי לפנינו שהשכל יכול לצפות באידאות אריסטוטליות לא בדרך "מיסטית". וזו ממש "ראייה" של אידיאות, כי מי שיחלוק על משפט פיתגורס נאמר שהוא טועה ולא שיש לו דעה סובייקטיבית משלו שיש לכבד אותה (אני מתכוון שיחלוק במסגרת המתימטיקה הפשוטה ולא שיגלה מתימטיקה עם עוד מימדים וכו' כמו שאיינשטיין חלק על ניוטון).

    ולוגיקה ומתימטיקה גבוהה ופיזיקה תיאורטית הם מדרגה יותר גבוהה של זה. לוגיקה על גבול הפילוסופיה כמו העבודות של ויטגנשטיין וכיו"ב הם עוד מדרגה. פילוסופיה ביקורתית ומדוייקת כמו זו של קאנט היא עוד מדרגה של אותו דבר. קאנט "ראה" בעיני רוחו את הקטגוריות. וגם מי שחולק עליו מפרש את מה שהוא ראה אחרת ולא חולק שאין זו ראייה. תורת האידאות של אפלטון ואריסטו היא עוד מדרגה באותו סולם, והיא יכולה להיות מדוייקת ואוידנטית ברמה של לוגיקה.
    יש גם תחום אחר של עבודת מחשבה. למשל יש יצירות של באך שמוזיקאי יאמר שאפשר לומר עליהן שהן מדוייקות ונכונות באופן לא פחות ממה שאפשר לומר על תורת היחסות אם היא נכונה או לא. ויש מהלכים הרמוניים שיוצרים צורך בפתרון, ויש להן פתרון בדמות אקורד מסויים שפותר אותם, ומוזיקאי יידע לומר אם זה פתרון נכון או מוטעה או גאוני ומחדש ופורץ דרך. והעבודה למצוא פתרון כזה לא שונה באופייה באופן מהותי מהעבודה למצוא פתרון לחידה מתימטית גבוהה. וגם לפתרונות של חידות מתימטיות עמוקות או לתורה כמו תורת היחסות אפשר בצדק לייחס ערך אסתטי ולומר שזה פתרון מבריק ויפה ומרגש. המוטיבציה הנפשית שמניעה אנשים לעסוק בפתרון מהלך הרמוני או שאלה מתמטית יש לה מכנה משותף גדול.

    ההבדל במדרגות ובתחומים הוא באילו רבדים של הכרת האדם משתמשים. התרבות והמוטיבציות והחינוך וסולם הערכים הפנימי שגדלנו עליהם גרמו שאיננו מכוונים להשתמש בכלים ההכרתיים הנדרשים למחשבה האריסטוטלית.

    אני לא שותף לדעה שמה שחזית המדע נתקלת בגבולות של מה שהשכל יכול להתמודד איתו מוכיחה איזו מסקנה דתית. לדעתי לתורה אין תשובות יותר טובות לשאלות האלה מאשר לאריסטו, שמבחינה דתית היה לחלוטין היפך האמונה התורנית. אמונה זה לא דבר שניתן להסיק מעבודה מדעית.

    לדעתי החשיבה המדעית רציונלית שהתפתחה בעיקר מהמאה התשע עשרה יש לה יכולות הרבה יותר גבוהות להגיע לתוצאות מאשר החשיבה האריסטוטלית כשמדובר במישור מסויים של המציאות. אולי המחשבה האריסטוטלית מיצתה את עצמה בימי הביניים ולכן התנוונה, ונדרש לחפש דרכים אחרות כדי לפרוץ למחוזות דעת חדשים ולהתקדם לשאלות חדשות. אבל כשמגיעים למישור של השאלות כמו החתול החי-מת, או מה ששאלתי בביולוגיה, שם לדעתי החשיבה האריסטוטלית יכולה להגיע לתוצאות יותר טובות, ואולי כדאי לנסות ללמוד להחזיר אותה אל ארגז הכלים המחשבתי.

    אני כלעצמי הגעתי להיכרות עם החשיבה של אריסטו בעקבות השאיפה שלי להבין סוגיות בגמרא, וראיתי ברמב"ם ובגר"א ובכתבי הרוגצ'ובר (ולדעתי גם בכתבי רבי חיים מבריסק אם כי בסמנטיקה אחרת), שהחשיבה האריסטוטלית היא מפתח בסיסי להבין סוגיות בגמרא. אבל אחרי שזכיתי מעט לעסוק בזה ולהכיר הגעתי למסקנא שגם ככלי מדעי ומחשבתי, בלי שייכות לגמרא ודת, יש שם מפתחות גדולים להרבה דברים.

    זה לא מחייב כלל לזנוח את המחשבה המודרנית ולחזור אחורה. כמו שחשיבה לוגית ומדע אמפירי הם צורות מחשבה שונות ואפילו אוייבות (כי מבחינה לוגית טהורה מה שהחושים קולטים אין לו ערך כלל לגבי השאלה מה אמת, ומבחינת מדע אמפירי אם היו משעבדים את התצפיות ללוגיקה הרי לא היו מגיעים לתורת הקוונטים, והיו עוצרים באמצע בטענה שמבחינה לוגית מוכרח שיש תקלה במכשירי התצפית או בעין של הקורא את התוצאות). ואעפ"כ יש תחומים שמשלבים אותם ביחד וזה עובד מצויין, כמו בפיסיקה, ובעצם כל מדע מורכב משתיהן, כי אי אפשר לחשוב רק לוגית בלי לסמוך על חושים. דיקרט עשה ניסוי כזה והפתרון שלו לא יעמוד במבחן שלנו ונשארים עם לא כלום. ותצפיות אמפיריות בלי לעבוד עם לוגיקה בוודאי לא יתכנו. ההכרה האנושית יש בה הרבה רבדים ויש בה עומק שיכול לאחד אותם. כמו שמדען או לוגיקן לא יטען שעבודות של ההכרה האנושית כמו של באך או שייקספיר או מיכלאנג'לו אין להן תקפות ואין להן שייכות למושג אמת כי אינן מבוססות על לוגיקה וגם לא על אמפיריקה.

    סטאלין ימ"ש בשם היותו גדול המדענים בכל הדורות טען בשם המדע הרציונלי המודרני שצייר הוא סתם אדם שמורח צבעים עם זנב של סוס וזה הבל מוחלט.
    הוא הביא את זה לכדי גיחוך, אבל אני חושב שעקרונית אפשר להבין את המהלך שלו. וצריך להתבונן האם מה שבעיני המחשבה המודרנית אריסטו נתפס כשלב אינפנטילי בהתפתחות המחשבה, שלב ביניים במעבר מהמחשבה המיתולוגית למחשבה הרציונלית שיש בו עניין היסטורי בלבד, ותורת האידאות היא כמו להסביר רעמים בכך שזאוס כעס, האם אין בזה מעט אבק מהיהירות והשטחיות והבערות מהסוג שהביאו את סטאלין לאותה אמירה.

    כל טוב

  4. הקדמה יסודית ללימוד הגמרא – בעניין ההסתכלות בדרך של צורה וחומר | קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן Says:

    […] ועיין עוד בעניין זה כאן […]

  5. בעניין חומר וצורה | אדם חי – האתר של ניר שטרן Says:

    […] ועיין עוד בעניין זה כאן […]

  6. אידיאות בחיים ובדת | אדם חי – האתר של ניר שטרן Says:

    […] https://gmara.wordpress.com/צורה-וחומר-הקדמה/ […]

  7. בעניין חומר וצורה | אדם חי – האתר של ניר שטרן Says:

    […] ועיין עוד בעניין זה כאן […]

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: