כוחות הנפש, עיקר האדם

אני מעתיק כהקדמה קטע ממאמר אחר:

"החלק הכי קרוב לחומר שבנפש האדם, קרוי נפש הבהמית. טבעה של הנפש הזו קרוב לטבע בהמה או ילד קטן. נפש זו אינה משיגה דברים מופשטים, אלא רק דברים מוחשיים ופשוטים הקרובים אליה. בשפה שלנו קוראים לזה הרובד הכי פרימיטיבי שבנפש.

התורה תכליתה הוא להלביש את הצורות הנעלות בחומר. לכן העסק של התורה הוא דווקא ברובד של האדם שהוא הכי חומר.

במדבר י"א ה': "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים".

מדובר בעם שהיו במכות מצרים, בחציית ים סוף, שנאמר ששפחה ראתה מראות אלוהים שם יותר מיחזקאל הנביא, במעמד הר סיני, שנפשם יצאה וניתן עליהם טל של תחייה הוא התורה, ופנים אל פנים היה הדיבור איתם, ולפניהם עמוד אש ועמוד ענן, והם מוקפים בענני כבוד, וכל מחסורם מה' בדרך ניסית, ויורד להם המן שהוא מאכל המלאכים. הייתכן באמת שכל מעיינם היה בקישואים?

אלא וודאי מדובר רק על הנפש הבהמית.

כמו איש בעל מדרגה, שביום הכיפורים כל ליבו ושכלו ורגשותיו נתונים לתפילה ולעבודת האלוהים. וכאילו יש מגדל בן אלף קומות, ובכל הקומות יש רק עבודת השם טהורה ונלהבת, ורק בקומה אחת, הכי תחתונה, יש מחשבה על המאכל שיאכל בסוף הצום.

והתורה מסתכלת רק על הקומה הזו. זו שהכי קרובה לחומר. כי עניין התורה הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה". לחבר את המחשבה הראשונה שנאצלה בעולם, דווקא לסוף המעשה. לדרגה הכי חומרית. גם אם בכל הקומות יש עבודת השם טהורה, ובקומה הזו יש קישואים, התורה מחשיבה רק את הקישואים. רק שם נמצא האדם. רק לפי שם הוא נדון.

ילקוט שמעוני בראשית פרק ג', רמז כ"ח:
ד' הם שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן עביט של מימי רגלים:

אדם –  שנאמר האשה אשר נתתה עמדי.

קין – שנאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי.

בלעם – מי האנשים האלה עמך ויאמר בלק בן צפור.

חזקיהו – מאין באו אליך האנשים ויאמר מארץ רחוקה באו

כמה חריפים דברי חז"ל. אדם הראשון, יציר כפיו של הבורא, חזקיהו המלך שהיה עתיד להיות משיח, קראום עביט של מימי רגלים. החריפות של הביטוי היא משום שרצו שלא נחשיב כלל את כל הקומות שמעל התחתונה. אף שהן מלאות אוצרות של חכמה ויראה. ההסתכלות היא על הכי תחתונה. ואם שם אין האדם מתוקן, הוא עביט של מימי רגלים.

מכיוון שהאדם הוא רק באותו רובד של נפש הבהמית, מצוות התורה הן ציורים גשמיים פשוטים וקרובים. תכלת שבציצית מזכיר את הרקיע, שופר, תפילין, סוכה, וכיו"ב. הם שפה שמובנת לילדים קטנים".

עד כאן ההעתקה מהמאמר ההוא.

כשאומרים "נפש הבהמית" נדמה לנו שיש בזה צד של פחיתות. לקרוא לאדם בהמה אינו שבח בעינינו.

טלה, גדי, עופר, צבי, יונה, הם בעלי חיים שיש בהם יופי ועדנה.

תינוק אדם הוא גם סוג בהמה. שהרי אין בו דעת יותר מבהמה ואין לו בחירה. הוא הבהמה שיש בה הכי הרבה אור ויופי ונועם ועדינות.

באדם גדול, המעיין של אור, אהבה, חום, נתינה, תמימות, ענווה, אמונה חיה, שמחה, לב טוב, פשטות, אנושיות, היכולת לגעת באחר, בא רק מהתינוק שבו.

אדם נאהב משום התינוק שבו. אם אוהבת תינוק אהבה גדולה בלא תנאי ובלא מצרים. אע"פ שהוא לא עשה שום מעשה טוב ולא אמר שום דבר חכמה.

הגדול מכבד והקטן מטנף, ואת הקטן אוהבים יותר.

בעצם מציאותו יש בתינוק אור הגורם שיאהבו אותו.

האם אוהבת את התינוק יותר מאחרים, כי ליבה פתוח יותר אליו. כל אדם אם יהיה ליבו פתוח יאהב את התינוק כמו אמו.

ובכל גדול יש תינוק שהוא האור שבו וגורם לאהוב אותו כמו שאוהבים תינוק קטן. רק שרגילים להתבייש ולסגור ולכפוף ולרמוס את התינוק הזה עד שאורו מסתתר.

כוחות הנפש הגבוהים יותר, השכל, והרגשות שיש בגדולים ואין בתינוקות, הם רק כלים לשימושו של החלק התינוק. כמו שפילוסוף הוא מדריך לבן של מלך. הפילוסוף חכם יותר, אבל אינו העיקר. הוא נמצא רק לשמש את בן המלך.

הכוחות האפלים, היצרים המכוערים, מה שמכנים לשלילה הבהמה שבאדם, נעשו מכוערים רק בגלל שהחלק השכלי התגאה עליהם, התבייש בהם, הכחיש אותם, ונהג כלפיהם באכזריות והתנכרות.

כמו ילד קטן שכולאים אותו בחושך ומרעיבים אותו ומתאכזרים אליו, נעשה מכוער ומעוות.

ואם יתנו לו אהבה כל צרכו וימלאו כל צרכיו בדרך אמצעית מאוזנת ונכונה ובריאה, הוא יהיה נחמד ונעים ולא יהיה בו כיעור.

ההחלטות העיקריות של האדם באות מהנפש הבהמית.

לבחור אשה, מלאכה, לימוד, מקום לגור בו, אם להוליד ילדים ומתי, וכל כיוצא בזה, אין אלה בחירות שנעשות על ידי "השכל".

יש שני אופנים של שכל באדם. האחד נקרא בפי הקדמונים שכל הדברי. מלשון דיבור. זה השכל שמשתמש במילים, ועושה חשבונות ומצרף דברים.

הוא כלי פשוט לצורך קריאה וכתיבה וחשבון. אין לו מעלה יותר משרירים או איברי החושים. הוא יכול לחשב מעלות וחסרונות בין צדדים. אבל זה רק חישוב. לא בחירה.

אופן השני נקרא השכל העיוני. שהוא כמו עיניים שרואות. רק שהוא רואה במושכלות המופשטות. הוא מגלה לאדם את יפעת גילוי האצלת הבורא בצורות ומביא לאהבת הבורא. העונג של השגת השכל העיוני בצורות הוא העונג של השגת החכמה שדיברו עליו הרבה אפלטון ואריסטו. ויש לו חלק נכבד בעבודת הבורא.

אבל גם שכל זה אינו בוחר. הוא רק צופה באמת.

הבחירה נעשית דווקא בנפש הבהמית. אדם רואה שתי נשים ובוחר לשאת אחת מהן. הנפש הבהמית יכולה לבחור באשה הטובה והכשרה, או באשה הרעה שמפתה וסופה אש אוכלת. והיא זו שבה הבחירה. והבחירה היא עיקר האדם.

הבורא מדבר אל הנפש הבהמית. שם הבחירה ושם השכר והעונש, ושם הוא המקום שקורה הדו שיח בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים.

התורה כולה פונה אל החלק הזה שבאדם.

הבריאה היא דיבור מהבורא שפונה אל החלק הזה באדם. בשפה של ציורים שילד מבין.

יש השואלים מכך שהוכיחו שהארץ סובבת סביב השמש, ולא להיפך. אבל הנפש הילדותית תופשת כאילו השמש עולה במזרח ושוקעת במערב. ומבחינת התורה מכיוון שכך היא תופשת כך הוא. מה שנתפש רק בשכל ולא בנפש הבהמית אין לו חלק בשיח בין האדם לבוראו ולכן אין לדבר בו ואינו מעניינה של התורה כלל. הוא גם אינו בעל עניין וחשיבות משום בחינה אחרת, אלא אם כן הוא עניין שימושי.

חולין ה' ב':

""אדם ובהמה תושיע ה'", ואמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה".

תוספות בכורות מ"ד ב':

"שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום בזמן שאתה משים עצמך כבהמה.

פירש בקונטרס שלא תהא עקורה כשאתה מתפלל על בנים.

ונראה דלכל תפלה קאמר, כדאמר שאין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כבהמה כדכתיב אדם ובהמה תושיע ה'"

סוטה ה' ב':

"אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר  (ישעיהו סו, כג) "והיה מדי חדש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות וגו'""

.

– – –

.

אני מעתיק כאן תשובה ששייכת לעניין זה:

.

נשאלתי אם יש לי עצה לגבי ספיקות באמונה.

כמובן אני לא יכול לתת עצה. אנסה רק לשתף מנסיוני, וכמובן לכל אחד יש דרך משלו ובחירה משלו ואי אפשר ללכת בעניינים כאלה בדרך כבושה שנסללה בידי אחרים.

בשיר השירים ח' ט': "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". משמע שיש שני מצבים של אמונה, "חומה" שתתחזק שאמונתה ויראתה כחומת נחושת, ו"דלת" הסובבת על צירה ובהיקש עליה היא נפתחת, עיין רש"י שם.

מה פירוש להתחזק באמונה, הרי אי אפשר לאלץ בכח את המחשבה. אי אפשר להמית בתוכו את מה שחושב ומרגיש שלא כמו שרוצה להאמין. הרבה פעמים הצד של חוסר אמונה שבנפש אינו מתבטא בקושיא מסויימת ומוגדרת שאפשר לתרץ אותה ולמצוא שלום. הרבה פעמים זה תחושה.

הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם (תהילים ק"ד), לכפירים אין ספקות באמונה, כשהם רעבים הם שואגים לקב"ה.
בתהילים שם מתאר את תמונת העולם ממבט האמונה של הכפירים: "הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן. יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם. עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל. מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ. מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ. וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד. יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים. עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ. תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר. הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם. תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן. יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב. מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ". העתקתי מקצת, וכדאי מאוד להקשיב היטב לכל הפרק בתשומת לב. גם האדם ועמלו נמצאים ביחד עם בעלי החיים בעולם שהאמונה פשוטה וחמימה בו כמו קרני השמש ורעננות העשב ומעוף הציפור. מפכה בו כמו זרימת הנחלים ושורה בתוך הכל ומצמיחה את הכל כמו הלשד בנימי הענפים והלחלוחית שבאדמה.

לכפירים אין בחירה. אצלם האמונה היא בטבע כמו שלרעוב הוא בטבע. לאדם יש בחירה, נבראה בטבע האפשרות שלא תהיה בו אמונה. אבל באמת גם האדם יש לו אותה אמונה בטבע כמו של הכפירים, והוא מתואר באותו מזמור כאחד מכל שוכני עולמו של הקב"ה שכולם חיים באור של אמונה פשוטה.
הבחירה, האפשרות שלא להאמין, אין פירושה שיש אפשרות שלא תהיה באדם האמונה הטבעית, עצם מה שאדם חי מכריח שטבועה בו האמונה הטבעית. האמונה היא החיות עצמה. אלא פירוש הבחירה שיש אפשרות שתהיה בתוך האדם מחיצה שתחצוץ בינו לבין האמונה הטבעית שבו.
לא יהיה בך אל זר, אל זר שהוא בתוכו של האדם. שגורם לו להיות זר לעצמו.

כל אדם מלבד מה שהוא אדם הוא גם בעל חיים. הוא גם צמח וגם דומם. והאדם הוא מעלה של התשתית הזו עצמה של דומם צומח וחי. האמונה היא כבר בתשתית עצמה. היא כבר בבעל חיים שבאדם, בנפש הבהמית שבאדם. ושם היא חומה, אין בה ספיקות כמו שלכפירים אין ספיקות. האמונה שנמצאת ברבדים הרגשיים היותר גבוהים, ברגשות הלב ובשכל, מעל הרובד של כוחות הגוף כמו רעב וכו', אם אינה מושרשת בנפש הבהמית אלא עומדת כאילן שנופו גדול ושורשיו מועטים, אז היא כמו דלת שאם נוקשים עליה היא נפתחת.
ולא רק האמונה, גם החמימות, התמימות, האהבה הפשוטה, היושר האמיתי, הארת הפנים, שמחת החיים, אהבת החיים, הכל נמצא שם, בחלק בעל החיים שבאדם, בנפש הבהמית. אם רואים טלה מקפץ, רואים מהיכן מגיעה שמחת חיים פשוטה. אפילו חיה שאינה זכה כמו יונה וצבי ואיילה ושה שנמשלו בהם ישראל, חיה כמו כלב, יש בה שמחה תמימה לקראת בעליה, רצון תמים לעשות רצונו ולמצוא חן בעיניו ואף למסור את נפשה להגן ולהציל אותו.
והאדם הוא בעל חיים זך ומאיר פי כמה. בתינוק רך המעלה של אדם עוד לא יצאה אל הפועל. מה שיש בו בפועל הוא רק בעל חיים. וכשתינוק מחייך אל אימו, מאיר בעיניו, מושיט ידיים פעוטות, מאמין בה, מתפלל אליה בבכיו, רואים גלוי איך האמונה והאור והיופי והתמימות והחמימות שבאדם מוטבעים בבעל החיים שבו. והוא בעל החיים המאיר והיפה והזך והעדין מכל.
באדם גדול גם נמצא אותו תינוק, וגם נמצאים האמונה והבטחון של כגמול עלי אמו. תינוק שהוא לבד בחדר ורוצה את אמא בוכה בידיעה פשוטה שהיא נמצאת ושומעת. גם באדם גדול נמצא אותו רגש כלפי הבורא.
מה שלפעמים בגדול לא מאיר מה שמאיר בתינוק זהו מכח אותו אל זר. המחיצה של זרות בינו לבין התינוק שבו.
התינוק לפעמים מפחד מהמבוגר שבו, שלא ישפוט אותו בחומרה, יתבייש בו, יחניק אותו, יתגאה עליו, יתנכר אליו. ומהפחד הוא מסתיר את עצמו. נעשה חולני ומבועת ונעלב וכואב ומרדן ועצוב, כמו תינוק מוכה ומוזנח.
והמבוגר שבו לפעמים מפחד מהתינוק, שמא ההכרה שהוא תינוק תתן לו תחושה של איבוד שליטה, תלות, תגרום לביקורת ולעג מהחברה, פגיעה במעמדו בחברה, בכבודו. והוא גם מפחד לפגוש בעלבון של התינוק על ההזנחה שהוזנח, בחרדת הבדידות שגרם לו ביחסו אליו, ברגשי האשמה שגרם לו לחוש. אם כלאת ילד שלך במרתף אפל שנים רבות ודאי לא תעז כעת לפתוח לו את הדלת.
הפחד ההדדי הזה יוצר תהום של הפניית גב הדדית, ניכור ופחד. התהום הזו היא משכנו של היצר הרע שפועל בכל דרך להעמיק אותה. פעם מכאן ופעם מכאן. כל מה שטוב באדם, ובכללו האמונה, אם הוא בא מהכוחות הגבוהים יותר בלבד ולא מהתינוק, הוא דלת. פעם לכאן ופעם לכאן. הוא אילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים ואין בו לחלוחית של חיות ולא כח לצמוח ולהיות יציב ושתול על פלגי מים.
אם אדם נותן אמון בתינוק שבו, נפתח אליו, סומך עליו, מקבל אותו ואוהב אותו, מנחם אותו, נותן לו לחיות ולהתגלות, לא נבהל מכאבים ופחדים וכעס שעם השנים נצברו בו, אז גם אם לא ילחם במחשבות של אי אמונה וכאילו יניח לעצמו "ליפול", יהיה קול מתוכיותו, מבשרו ועצמותיו ודמו, שלא יניח לו שלא להאמין. כמו שאצל תינוק אין כלל אפשרות בנפש להרגיש שאמו אינה איתו. עבורי זה העמל של להתחזק באמונה וזו הדרך לאמונה שהיא חומה.

8 תגובות to “כוחות הנפש, עיקר האדם”

  1. ארז Says:

    ראשית ארצה לשבח את מעכ"ת, שנים שאני דבוק באגדה המרוממת ומקסימה ומעוררת את מיתרי נפשי ומה שכ"ת כותב כאן הרי הוא חידוש בשבילי כבריאת עולם
    ויש סביבי המון אנשים טובים שתפוסים אחר ססמאות נבובות לדעתי כמובן אודות הפתק של רבי נחמן ובתורתו של רבי נחמן אינם עוסקים, ועד היום הנחתים באמונתם אבל בעיני זה נראה כמו זר הגובל בע"ז רח"ל אולי אני טועה, ארצה לדעת חוות דעתו הרמה בעניין זה של הפתק שצועקים כל היום נח נח נח ממני השותה בצמא את כל אותיותיו
    ארז

  2. נראה לכאורה Says:

    תודה על הדברים החמים.

    לגבי מה ששאלת, כשלעצמי גדלתי באהלי הישיבות הליטאיות, ולא הזדמן לי להכיר בכלל חסידי ברסלב או חב"ד, ואני לא יודע מאומה אודותם (הוספתי חב"ד כי הרבה כתבו לשאול אם אני חבדני"ק).
    באופן כללי אני מעדיף להתייחס לבני אדם כיחידים ולהתקרב למי שאני מרגיש שיש לי שפה משותפת איתו כאדם פרטי בלי שייכות כלל לקבוצה אליה הוא שייך, בין אם זה רב שאני לומד ממנו או חבר. ומי שאין לי שפה משותפת איתו די לי בכך ולמה שאהיה מעוניין לנקוט עמדה לגבי דרכו ואמונתו. זה נראה לי לא ענייני בכלל, כמו שלא אמורה להיות לי דעה לגבי עם מי הוא בחר להתחתן וכל כיו"ב.

    בבבא קמא ל"ח א' נאמר: "רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם. הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול".
    כל מי שהוא אדם אפשר שיזכה לאמיתה של תורה ואפשר שיהיה מה ללמוד ממנו. וכמו שלא נאמר כהנים לויים וישראלים גם לא נאמר תלמידי רב פלוני בדווקא או מי ששייך לחוג מסויים דווקא וכיו"ב. התורה מסורה לכל אדם לעסוק בה, ולכל אחד יש דרך להגיע, ולא מסתבר כלל שהמפתחות יהיו מסורים באופן בלעדי לרב מסויים או שיטה ודרך מסויימים.
    "עוסק בתורה" זו הגדרה הרבה הרבה יותר רחבה מיושב בכולל ולומד גמרא, וכל מי שמבקש אמת ביושר לב נכלל בזה, כמו שלימדונו חז"ל במעשה הנורא של רבי אליעזר בן דורדיא במסכת עבודה זרה י"ז א'.

    מנסיוני לשפוט מי מזוייף ומי אמיתי זה דבר שיכול להשתנות מקצה אל קצה כמה פעמים אצל אותו אדם בשלבי ההתפתחות שלו, לכן נראה לי שאם אני מבקש לעשות לי רב או לקנות לי חבר פשוט אחפש אדם שבאופן אישי אני מרגיש שהוא אמיתי ויש לי תועלת בללמוד ממנו ולהתקרב אליו, בלי שייכות כלל לאיזו שיטה או דרך וכיו"ב הוא שייך, ובלי לעסוק בלשפוט ולהחליט על אחרים.

    כל טוב

    אני מוסיף הערה כללית שלא מופנית אליך, רק אגב הדברים.

    באופן מאוד חזק טבוע באווירה שלנו שלהיות דתי פירושו להשתייך לקבוצה מסויימת של אנשים. אם אדם החליט להיות דתי פירושו שהוא בחר להשתייך לקבוצה, ויש דתיים מסוג כזה ומסוג אחר והוא צריך להחליט איזה סוג דתי הוא יהיה. זה מבטל את הצורך להיות כל החיים במאבק לבקש אחר האמת ובחיפוש דרך, ולהרגיש כל החיים את החושך וחוסר והוודאות והספיקות והמאמץ הקשה לפלס דרך ולבחור כל פעם מחדש. כאילו שזה גורל ששמור רק לחילונים, ואצל דתיים כיוון שאתה שייך לקבוצה כלשהי, ולקבוצה יש את כל התשובות, ממילא אתה חי בעולם של תשובות, של תחושה שהגעת לאמת ואתה כבר לא צריך לחפש אותה. גם אם אתה אישית עדיין לא יודע הכל ואין לך תשובות לכל, לקבוצה שלך יש, ואתה שייך להם, ומובטח לך שאם רק יעבור מספיק זמן גם אתה תדע את כל התשובות שהן בבעלות אותה קבוצה.
    לעניות דעתי זה ההיפך הגמור מדרכה של תורה. על התורה שבעל פה נאמר העם ההולכים בחושך וזו עיקר מהותה. החיפוש עצמו, ההרגשה של ספיקות וחוסר ידיעה, החשש התמידי מטעות, המאבק היום יומי, למסור כל יום את הנפש מחדש לחפש אחר האמת, כל יום מחדש לבחון הכל שוב. הקב"ה ברא כל אדם כבן יחיד. כל אחד הוא כמו אדם הראשון. לכל אחד יש את הקשר שלו עם הבורא. הבורא הניח אותו לבדו בעולם של נסיון, טעויות, מבוך מבלבל ונורא, מרחב בלתי מוגבל של בחירה חופשית מוחלטת. אחריות מלאה לכל בחירה לטוב ולרע. והקב"ה חפץ בו באופן אישי. כמו אבא שחפץ בבן. כמו אוהב שחפץ באהובתו.
    אם היה ניתוק ביני לבין בני, אני לא רוצה שהוא ילמד באיזו קבוצה איך להתנהג אלי ויתנהג כמו שלימדו אותו וכמו האחרים באותה קבוצה. אני רוצה שהוא ימצא לבדו בכוחות עצמו בתוך הלב שלו את המקום שבו הוא קשור אלי ומה הוא מרגיש אלי, ויחזור אלי משם, שזה יהיה הוא עצמו. עם הטעם והריח והאופי המיוחדים שלו. עם הלב המיוחד שיש לו בלבד.
    הקב"ה רוצה ממך את הלב האישי שלך, עם האופי האישי שלך, הוא אוהב דווקא אותך לבדך. אתה בן יחיד שמעי אביו הומים אליו, דווקא אליו באופן אישי לגמרי. אתה לא חייל בצבא השם. כמו שאשה שאתה אוהב רוצה שתהיה מה שאתה באמת ותתנהג אליה מתוך עצמך ומתוך מי שאתה. ואם אתה לא יודע איך עושים את זה, היא רוצה שתחפש מתוך עצמך ומוכנה לחכות עד שתמצא, ולא רוצה בשום אופן שתתנהג כמו שלימדו אותך באיזו קבוצה וכמו האחרים שם. מה זה נותן לה, היא רוצה את הלב שלך, לא התנהגות שלימדו אותך באיזה מקום. ולא ללכת לפי שום מתכון קבוע ושיטה ודרך שמישהו אחר כבר סלל מקודם.

  3. יהודה Says:

    ראיתי מאמר שנראה לי קשור לנושא
    http://levbassar.wordpress.com/2010/08/22/%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%94-%D7%A4%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%9F-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%91%D7%90%D7%94/

    מעניין לשמוע את דעתך עליו

  4. נראה לכאורה Says:

    כבר זכיתי לשתות ממימיו של האתר שציינת אליו. המאמר מאוד נפלא בעיני. הוא מברר את הנושא בעמקות ובהירות וקולע לנקודת האמת והוא מאמר יסודי בנושא ומאוד כדאי ללמוד אותו. וכן גם שאר הדברים שנכתבו באתר שם מאוד ראויים להישמע.
    תודה.

  5. ארז Says:

    נכתב בדרך לימוד והארה על דבריו של מעכ"ת
    ואולי לימוד זכות על דור יתום המצפה בצדק לגאולה

    מסכת בבא קמא דף ס'

    תנו רבנן דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים דכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא

    דבר בעיר מסמל מצב של קושי בשילוב עולם החי(נפש הבהמית) עם עולם הרוח, פעמים בשל פגיעה בחיות ופעמים בשל העובדה שהעולם מלא בדברים הממלאים את הנפש הבהמית, ומסיטים את האדם מלהביא אותה ליעדה. על שעה זו אומרים חז"ל שאין להלך בנחת באמצע הדרך, כלומר בדרך המלך שהיא התהליך הטבעי והארוך הראוי לפעולה זו של הכנסת עולם החי לעולם הרוח. מכיוון שישנו קושי להגיע ליעד זה, קבעו חז"ל שהדרך מותרת רק למי שיכול לנוע ב"צידי הדרכים" ולהגיע חיש ליעדו,גם אם הדרך אינה אידיאלית ואינה מביאה לתוצאה מושלמת. במצבים שכאלה, מי שמחפש ללכת בנחת ולעמוד על כל תו ותו, אסור לו לצאת לדרך, כיוון ש'מלאך המוות' נמצא שם, כלומר כוחות שיפריעו בעדו מלהגיע ליעדו.

    (ונראה לפרש צידי הדרכים כמו שהורו לנו גדולי האחרונים מהמרח"ו ועד הרמח"ל זיע"א, שהרוח באחרית הימים היא לעסוק בספר הזוהר והמקובלים גם למי שאינו מבין, כמו שנכתב בזוהר עצמו "בדא ספרא יפקון מן גלותא" והרמח"ל מזהיר בזה הרבה לדור אחרון כמעט בכל ספריו, ורואים בחוש איך כולם משתוקקים לשמוע ענייני הסוד וזה כל מעיינם ולא איכפת להם הלכות בורר בשבת….
    שלא נדבר על לימוד בעמקות גמרא וראשונים מאן דכר שמיא,
    וגם ניתן לפרש את הגמרא שעוסקת בסימני הגאולה בסוטה ובסנהדרין, שהפתגם השגור שם הוא אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, נראה שהנסיון של הדור האחרון הוא רק אמונה ולא עסק התורה רק להישען עליו ודיי, שהמצב בדור האחרון שלא יהיה כמו בדורות קודמים, שהיה אפשר להישען על תורה והוראתה ולא על גדולי תורה, דלא אכשר דרא הדין ללימוד בעומק אלא לשרידים וליחידים שקולם אינו נשמע)

    שלום בעיר אל יהלך אדם בצידי הדרכים דכיון דלית ליה רשותא מחבא חבויי ומסגי

    הוא השלום בין הנפש הבהמית לנפש הרוחנית שכ"ת כותב במאמריו הנפלאים ענייני אהבה וחיבור,,,,

    במצב של שלום, שבו יש בעולם כמיהה לתהליך של מעבר מעולם החי לעולם הרוח, הדרך לשם סלולה ונקייה. בימים שכאלה יש על האדם להשתדל להגיע לשילוב מושלם ומדויק, ואסור לו לקצר תהליכים, שכן דווקא בכך טמונה סכנה.

    תנו רבנן דבר בעיר אל יכנס אדם יחידי לבית כנסת שמלאך המות מפקיד שם כליו והני מילי היכא דלא קרו ביה דרדקי ולא מצלו ביה עשרה

    כניסת יחיד לבית הכנסת מסמלת הליכה באורח עצמאי בעבודת השם. ובשעה שיש קושי לשלב בין עולם הנפש לבין עולם הנשמה, אין לו לאדם להלך עצמאית בדרך זו ללא חברים ושותפים. בשעה שהעולם מלא במסכות ובהעמדת פנים, המרחיקים בין הנפש לבין הנשמה, יש על האדם להלך בדרך סלולה, ויחד עם בעלי ניסיון.

    ואולי כבודו יוכל להרחיב בזה כרוחב בינתו כיד ה' הטובה עליו

    ממני השותה בצמא את אותיותיו המאירות…ארז

  6. 'אור-היושר' Says:

    בכוונתי לכתוב מאמר על נושא הפרישות מההנאות החומריות. ועד כעת היה פשוט לי מסברא וכן מבואר מכמה מאמרי חז"ל וראשונים ואחרונים, כי אין כל פגם ודופי בעצם ההנאה עצמה, אלא מסיבות שונות יש למעט במידה נכונה בנטילת הנאות גשמיות.

    ומצאתי עתה בדברי המהר"ל בספרו דרך החיים על אבות (פרק ו', משנה ה'): שמבאר כי החומר נוגד את השכל. ואני מביא כאן חלק מדבריו:
    אמר ריש לקיש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר וזאת התורה אדם כי ימות (שבת פ"ג ע"ב)… פירוש דבר זה, כי התורה היא שכלית והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החומרי, שאיך יהיה אל התורה שהיא שכל קיום בגוף החמרי
    כיון שהם הפכים ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד. ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה
    עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל לא הגוף ואז יש קיום אל התורה, שאין הגוף החמרי מונע אל התורה כלל כאשר האדם מסלק את הגוף החמרי כאלו אינו. וזה שכתוב וזאת התורה אדם כי ימות באוהל שהאדם
    שהוא בעל אדמה צריך לסלק הגוף עד שראוי לשוב אל האדמה אז יש קיום אל התורה ואין כאן מתנגדאל התורה.
    ומפני זה אמר כאן כך היא דרכה של תורה, כי כך ראוי זה אל התורה במה שהיא תורה שכלית שלא יהיה נמשך כלל אחר התעגוגים שהם תאות הגוף ואז יש קיום אל התורה.
    ומ״מ דבר זה מדבר במי שאפשר ויכול לסבול ואין מונע עליו ,עכ"ל.

    קישור לדברי המהר"ל – http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14193&st=&pgnum=288

    מאוד הופתעתי מחריפות דבריו הקדושים, ואשמח באם כת"ר יביע דעתו בעניין זה, ובאם כת"ר יוכל לבאר את דברי המהר"ל החריפים.

  7. 'אור-היושר' Says:

    התגובה הקודמת נשלחה בטעות ויש בה פגמים, נא למוחקה ולאשר את זאת.

    בכוונתי לכתוב מאמר על נושא הפרישות מההנאות החומריות. ועד כעת היה פשוט לי מסברא וכן מבואר מכמה מאמרי חז"ל וראשונים ואחרונים, כי אין כל פגם ודופי בעצם ההנאה עצמה, אלא מסיבות שונות יש למעט במידה נכונה בנטילת הנאות גשמיות.

    ומצאתי עתה בדברי המהר"ל בספרו דרך החיים על אבות (פרק ו', משנה ה'): שמבאר כי החומר נוגד את השכל. ואני מביא כאן חלק מדבריו:
    אמר ריש לקיש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר וזאת התורה אדם כי ימות (שבת פ"ג ע"ב), פירוש דבר זה, כי התורה היא שכלית והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החומרי, שאיך יהיה אל התורה שהיא שכל קיום בגוף החומרי כיון שהם הפכים ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד.
    ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל לא הגוף ואז יש קיום אל התורה, שאין הגוף החמרי מונע אל התורה כלל כאשר האדם מסלק את הגוף החמרי כאלו אינו. וזה שכתוב וזאת התורה אדם כי ימות באוהל שהאדם שהוא בעל אדמה צריך לסלק הגוף עד שראוי לשוב אל האדמה אז יש קיום אל התורה ואין כאן מתנגד אל התורה.
    ומפני זה אמר כאן כך היא דרכה של תורה, כי כך ראוי זה אל התורה במה שהיא תורה שכלית שלא יהיה נמשך כלל אחר התעגוגים שהם תאות הגוף ואז יש קיום אל התורה.
    ומ״מ דבר זה מדבר במי שאפשר ויכול לסבול ואין מונע עליו ,עכ"ל.

    קישור לדברי המהר"ל – http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14193&st=&pgnum=288

    מאוד הופתעתי מחריפות דבריו הקדושים, ואשמח באם כת"ר יביע דעתו בעניין זה, ובאם כת"ר יוכל לבאר את דברי המהר"ל החריפים בעיקר המשפט "צריך לסלק הגוף עד שראוי לשוב אל האדמה!!!".

  8. נראה לכאורה Says:

    ברשותך רציתי שהדברים יהיו מקובצים ביחד עם דברים אחרים באותו עניין. יש מאמר באתר הזה שנקרא "במעלת הגשמיות – יעקב ועשיו". שם בסוף הדברים הבאתי את דבריך וכתבתי מה שהיה לי לומר בזה.

    גמר חתימה טובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: