כבוד, נפש הבהמית, מצוות

ברכות דף י"ט עמוד ב':

"רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק. מאי טעמא? (משלי כא, ל) "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'", כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב".

מההמשך מבואר שמדובר בכלאיים מדין תורה, אבל כלאיים דרבנן אינו פושט משום שגדול כבוד הבריות לדחות איסור מדברי סופרים. וכן כתבו בכל הראשונים והפוסקים.

יש לעיין, מכך שיש צורך בלימוד מהפסוק "אין חכמה ואין תבונה וכו'", מוכח שאם לא היה הלימוד מהפסוק, היינו אומרים שגם בכלאיים מדין תורה לא יפשוט משום כבוד הבריות. למרות שאין מקור ללמדנו את זה, היינו אומרים כן מסברא בלבד, שמותר לעבור בקום עשה על לאו מדין תורה משום כבוד הבריות.

בכל מקום שלומדים מפסוק דבר שהיינו אומרים כך גם ללא הפסוק, הגמרא שואלת לשם מה נצרך הפסוק. מכיוון שכאן היא לא שואלת, מוכח שללא הפסוק לא היינו אומרים שצריך לפשוט את הכלאיים.

להתיר לעבור על לאו מהתורה במקום פיקוח נפש צריך לימוד מפסוק. "וחי בהם" במסכת יומא פ"ה ב'.

וברמב"ם פרק ה' מיסודי התורה הלכה א': "בשעה שיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל ייהרג. שנאמר במצוות, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה), ולא שימות בהם".

הרי מבואר שיש צורך בלימוד מ"וחי בהם". ומוכח מזה שאם לא היה לימוד מהפסוק "וחי בהם", היינו מסברא אומרים שצריך למות ולא לעבור על איסור תורה.

לכאורה זו תמיה גדולה, שאם לא היו לימודים מ"וחי בהם", ולא מ"אין חכמה ואין תבונה וכו'" והיינו דנים רק מהסברא, היינו אומרים שאם נוכרי אומר לו לבש שעטנז או שאמית אותך, חייב למות ולא ללבוש שעטנז. אבל אם הוא ערום ואנשים רואים אותו, מותר לו ללבוש שעטנז כדי שלא יתבזה.

אם נכרי היה אומר לו פשוט בגדיך בשוק ואם לא אמיתך, פשוט מסברא, ללא צורך בלימוד מפסוקים, שעליו לפשוט בגדיו ולא למות. כי פיקוח נפש חמור יותר מכבוד הבריות, ואם כן כיצד ייתכן שמסברא כבוד הבריות היה סיבה להתיר איסור לאו מהתורה יותר מאשר פיקוח נפש?

יותר מזה, הלימוד מ"אין חכמה ואין תבונה וכו'", לא בא ללמדנו שכבוד הבריות אינו סיבה מספיקה להתיר איסור לאו מהתורה. גם אחרי הלימוד הזה, נשארה נכונה הסברא שכבוד הבריות הוא סיבה להתיר איסור תורה. רק למדנו שכבוד שמיים עדיף מכבוד הבריות, ולכן אין כאן משום כבוד הבריות. אבל אם היה משום כבוד הבריות, היה די בזה להתיר איסור תורה גם אחרי הלימוד מהפסוק "אין חכמה וכו'".

יש הבדל אם אסור ללבוש כלאיים כשהוא ערום בשוק, בגלל שיש דין איסור כלאיים, או בגלל שכבוד שמיים עדיף על כבוד הבריות.
אם היה אסור פשוט משום שיש דין שאסור, וכבוד הבריות לא די בו כדי להתיר, לא היה אכפת לנו בסוגייתנו מה עדיף, כבוד הבריות או כבוד שמיים.

כעת יש כאן חידוש נוסף. מהעובדה שצריך את הפסוק כדי ללמוד שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, מוכח שלולא הפסוק, מהסברא, היינו אומרים שגם במקום שיש חילול השם נחלוק כבוד לרב, ושכבוד הבריות עדיף על כבוד שמיים.

הטעם שנקט בלשון "אין חולקים כבוד לרב", למרות שלא הוזכר רב, הוא משום שמקורו של לימוד זה הוא מהמעשה שמובא בגמרא מסכת סנהדרין דף פ"ב עמוד א', שזמרי בן סלוא בא עם המדיינית לפני משה, במעמד כל בני ישראל, ושאל אותו מה דינה של זו? ונתעלמה ממשה ההלכה. ופנחס בן אלעזר ידע את ההלכה, ולא היה ראוי שיורה הלכה לפני רבו משה, משום כבוד רבו, ואז למד מהפסוק אין חכמה ואין תבונה וכו', שכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, דהיינו משה, והורה את ההלכה.

מכך שנצרך הפסוק, מוכח שמסברא היה על פנחס בן אלעזר לשתוק ולא להורות את הלכה.

רש"י על ויקרא י"ט ג':
איש אמו ואביו תיראו – כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו. ובכבוד הקדים אב לאם [כבד את אביך ואת אמך] לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים.

איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו.
ואיזהו כבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא.

זהו עוד מקום שהעברית החדש מטעה בהבנת לשון הקודש. בעברית "כבוד" שייך יותר ל"לא יישב במקומו" מאשר ל"מאכיל ומשקה".

בלשון הקודש כבוד הוא מענפי האהבה, לא מענפי היראה.

אהבה פירושה להתאחד. יש את המצב של "בכח", כשהרצון להתאחד הוא בצורת געגוע. ויש את היציאה אל הפועל, מעשה של התאחדות.
התאחדות בין שני דברים כרוכה בביטול הקיום הפרטי של לפחות אחד מהם.
יש התאחדות באופן של לבטל את הקיום של מי שאוהבים אותו, ולא של האוהב. לבלוע. כמו מי שאוהב לאכול דגים. אהבת אחשוורוש לאסתר, פרעה לשרה, וכיו"ב.
כבוד הוא אהבה באופן שהאוהב מכיר במעלת הנאהב, ורוצה לבטל את עצמו כלפיו.
אם שניהם שווים במעלתם, כמו איש ואשה, שניהם מכבדים זה את זה בשווה, וכל אחד מבטל את קיום עצמו לגבי רעהו, ונוצר דבר חדש מאיחודם, הוא הולד. שסוד הזיווג שמכל זיווג נוצרת נשמה חדשה, גם אם אין הריון.
אם אינם שווים במעלתם, כמו בורא ונברא, האיחוד הוא ביטול האוהב כלפי הנאהב, כמו טיפה שחוזרת אל הים.

בבא מציעא ל"ב עמוד א':
תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא [אם הוא כהן ואמר לו אביו הטמא למת] או שאמר לו אל תחזיר [את האבידה] שלא ישמע לו? שנאמר "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו, אני ה'" (ויקרא י"ט) כולכם חייבין בכבודי.
טעמא דכתב רחמנא "את שבתותי תשמרו", הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה [אם לא היה כתוב "את שבתותי תשמרו אני ה'" היינו אומרים שיציית לו]?
ואמאי [ולמה]? האי עשה [כיבוד הורים], והאי לא תעשה ועשה [האיסור לכהן להיטמא למת והשבת אבידה יש בהם גם איסור לא תעשה וגם חיוב מצוות עשה], ולא אתי עשה [ולא בא עשה של כיבוד הורים] ודחי את לא תעשה ועשה [ודוחה את לא תעשה ועשה של איסור לכהן להיטמא למת, והשבת אבידה]?
איצטריך [נצרך]. סלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך שנאמר] הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר להלן "כבד את ה' מהונך", הלכך לציית ליה, קא משמע לן דלא לשמע ליה [משמיע לנו שלא ישמע לו].

קידושין ל' ב':
תנו רבנן: נאמר (שמות כ) "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר (משלי ג) "כבד את ה' מהונך", השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום.
נאמר (ויקרא יט) "איש אמו ואביו תיראו", ונאמר (דברים ו) "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד", השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום.
נאמר (שמות כא) "מקלל אביו ואמו מות יומת", ונאמר (ויקרא כד) "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו", השוה הכתוב ברכת [הכוונה קללה ונקט לשון יפה] אב ואם לברכת המקום.

וכן בדין ששלשתן שותפין בו.

תנו רבנן: "שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".

תני תנא קמיה דרב נחמן: "בזמן שאדם מצער את אביו ואת אמו אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאלמלי דרתי ביניהם ציערוני".

 

יש דבר שטעון הסבר לגבי כיבוד הורים. לפני הלימוד "ואת שבתותי תשמרו וכו' – כולכם חייבים בכבודי", היינו אומרים שמצוות עשה של כיבוד הורים תדחה כל מצוות שבתורה, גם אלה שיש בהם עשה ולא תעשה שמן הדין אינן נדחות, משום שהוקש כבודם לכבוד המקום. ההיקש לכבוד המקום נלמד מהפסוק במשלי "כבד את ה' מהונך". מפסוק במשלי אי אפשר ללמוד שום חידוש דין. רק מחמשת חומשי תורה לומדים דיני תורה. מה שלומדים מנביאים וכתובים יש לו כח של דבר מדברי סופרים ונקרא "גילוי מילתא בעלמא", גילוי דבר ולא חידוש דין. הלימוד לדחות כל המצוות מההיקש של כבודם לכבוד המקום אינו חידוש דין שכיבוד הורים דוחה מצווה. אלא רק מלמדנו לראות מהות הכבוד שלהם, ומזה הסברא מלמדת שכיבוד הורים ידחה כל המצוות.

אחרי שלומדים "את שבתותי תשמרו אני ה' – כולכם חייבים בכבודי", הדין הוא שכיבוד הורים לא דוחה אפילו מצווה קלה מדברי סופרים. ממצווה יותר חמורה מכל המצוות, נהפך כיבוד הורים למצווה הקלה ביותר בתורה לגבי דחיית מצוות אחרות.

 

אבות דרבי נתן פרק מ"א ט"ז:
כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: (ישעיה מג) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ואומר: (שמות טו) "ה' ימלוך לעולם ועד".

אצל ילד קטן, כח הנפש שבו הוא מתייחס להוריו, הוא אותו כח עצמו של יחס לבורא. בעולמו הנפשי של קטן, ההורים הם באותו מקום שבו הבורא נמצא אצל גדול.

כשאדם גדל לא מתחלפים כוחות הנפש שלו. כל כוחות הנפש שיש בגדול, הם אותם כוחות שהיו בו כשהיה קטן, רק שנתרחבה דעתו.

היחס הנפשי של גדול לבורא, הוא הוא היחס הנפשי שלו להוריו.

החלק הכי קרוב לחומר שבנפש האדם, קרוי נפש הבהמית. טבעה של הנפש הזו קרוב לטבע בהמה או ילד קטן. נפש זו אינה משיגה דברים מופשטים, אלא רק דברים מוחשיים ופשוטים הקרובים אליה. בשפה שלנו קוראים לזה הרובד הכי פרימיטיבי שבנפש.

התורה תכליתה הוא להלביש את הצורות הנעלות בחומר. לכן העסק של התורה הוא דווקא ברובד של האדם שהוא הכי חומר.

במדבר י"א ה': "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם. אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים".

מדובר בעם שהיו במכות מצרים, בחציית ים סוף, שנאמר ששפחה ראתה מראות אלוהים שם יותר מיחזקאל הנביא, במעמד הר סיני, שנפשם יצאה וניתן עליהם טל של תחייה הוא התורה, ופנים אל פנים היה הדיבור איתם, ולפניהם עמוד אש ועמוד ענן, והם מוקפים בענני כבוד, וכל מחסורם מה' בדרך ניסית, ויורד להם המן שהוא מאכל המלאכים. הייתכן באמת שכל מעיינם היה בקישואים?

אלא וודאי מדובר רק על הנפש הבהמית.

כמו איש בעל מדרגה, שביום הכיפורים כל ליבו ושכלו ורגשותיו נתונים לתפילה ולעבודת האלוהים. וכאילו יש מגדל בן אלף קומות, ובכל הקומות יש רק עבודת השם טהורה ונלהבת, ורק בקומה אחת, הכי תחתונה, יש מחשבה על המאכל שיאכל בסוף הצום.

והתורה מסתכלת רק על הקומה הזו. זו שהכי קרובה לחומר. כי עניין התורה הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה". לחבר את המחשבה הראשונה שנאצלה בעולם, דווקא לסוף המעשה. לדרגה הכי חומרית. גם אם בכל הקומות יש עבודת השם טהורה, ובקומה הזו יש קישואים, התורה מחשיבה רק את הקישואים. רק שם נמצא האדם. רק לפי שם הוא נדון.

 

ילקוט שמעוני בראשית פרק ג', רמז כ"ח:
ד' הם שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן עביט של מימי רגלים:

אדם –  שנאמר האשה אשר נתתה עמדי.

קין – שנאמר לא ידעתי השומר אחי אנכי.

בלעם – מי האנשים האלה עמך ויאמר בלק בן צפור.

חזקיהו – מאין באו אליך האנשים ויאמר מארץ רחוקה באו

כמה חריפים דברי חז"ל. אדם הראשון, יציר כפיו של הבורא, חזקיהו המלך שהיה עתיד להיות משיח, קראום עביט של מימי רגלים. החריפות של הביטוי היא משום שרצו שלא נחשיב כלל את כל הקומות שמעל התחתונה. אף שהן מלאות אוצרות של חכמה ויראה. ההסתכלות היא על הכי תחתונה. ואם שם אין האדם מתוקן, הוא עביט של מימי רגלים.

מכיוון שהאדם הוא רק באותו רובד של נפש הבהמית, מצוות התורה הן ציורים גשמיים פשוטים וקרובים. תכלת שבציצית מזכיר את הרקיע, שופר, תפילין, סוכה, וכיו"ב. הם שפה שמובנת לילדים קטנים.

אפשר להסתכל על כיבוד הורים וכבוד הבריות כעל ציורים של כבוד ה' המובנים לרובד הילדותי שבאדם.

 

שמעתי בשם רבי ירוחם הלוי ממיר ז"ל, שלכבד אינו דבר שמתחייב מהתורה, אלא הוא עצם התורה. זה מה שכתוב באבות דרבי נתן שהבאתי לעיל. אולי זה גם פירוש דברי רבי עקיבא הידועים במדרש שואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה. כל מה שנלמד מהתורה וכל המצוות שבתורה הם סעיפים ופרטים בלכבד.

מכיוון שכיבוד הורים וכבוד הבריות הם אותו כח נפש עצמו של כבוד הבורא, והם עדיפים מכבוד הבורא מכיוון שהם ציורים גשמיים שמובנים לנפש הבהמית, היתה סברא שהם דוחים כל דבר שבתורה. בהמשך אסביר את זה יותר.

כלפי זה בא החידוש לגבי כבוד הורים שיש להכניס לתחום המצווה את התפישה של הכבוד כלפי הבורא עצמו, אפילו שהוא קשה להשגה לנפש הבהמית. לכן מכיוון שהוא אותו כבוד עצמו, והמצווה לכבד הורים מהותה מעתה היא מצווה לכבד את השם, שוב אין כיבוד הורים דוחה אפילו מצווה קלה מדברי סופרים, שכבוד השם הוא קיום המצוות.

וכן כבוד הבריות, הלימוד מ"אין חכמה ואין תבונה וכו'" הוא להכניס לתחום מה שראוי לו הכבוד גם את היחס לבורא עצמו ולא רק לבריותיו. למרות שזה רחוק מתפישת הנפש הבהמית. כבוד הבריות הוא לא ממש אחד בכוחות הנפש עם כבוד הבורא כמו כבוד הורים, לכן עדיין הוא עומד כדבר בפני עצמו ביחס למצוות, ודוחה מצוות שדחייתן אינה סתירה לכבוד הבורא, דהיינו מצוות מדברי חכמים שמחלו על כבודם כלפי כבוד הבריות.

לשונו היפה של המאירי בברכות י"ט ב':
"כבוד הבריות חביב עד מאד. אין לך מדה חביבה ממנה. כלל גדול אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה כל לא תעשה שהוא מדברי סופרים לעבור עליה בקום עשה מכבוד הבריות"

"אף על פי שכבוד הבריות חביב, כבוד תורה אינו נדחה מפניו. ואין דוחין לא תעשה של תורה לעבור עליו בקום עשה בשביל כבוד הבריות".

– – – – – – – –

ברכות י"ט ב':

תא שמע [בא שמע. מביא ברייתא]: (דברים כב, א) "והתעלמת מהם" ["לא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ"], פעמים שאתה מתעלם מהם, ופעמים שאין אתה מתעלם מהם [בפשטות הדרשא היא משום שהיה לו לומר "לא תתעלם משור אחיך או שיו הנדחים אשר תראה". כי דרך התורה לומר קודם את גוף האיסור ואז לפרט את דיניו. ומכיוון שבמקום שהיה לומר לא תתעלם כתב והתעלמת, דרשו מזה ללמוד שיש פעמים שכן מתעלם. כן נראה לעניות דעתי, ובמלבי"ם פירש באופן אחר].

הא כיצד? אם היה כהן והיא [האבידה] בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו [שדמי בטול מלאכתו לרדוף אחריה, יתרים על דמי האבדה. ולא ירצו הבעלים להשיב לו יותר ממה שמשיב להם, ונמצא הוא מפסיד. רש"י], לכך נאמר "והתעלמת" [עד כאן הברייתא.

במסכת בבא מציעא דף ל', עמוד א'-ב', מבואר שהדרשה של "והתעלמת" נצרכת רק לזקן ואינה לפי כבודו. זה לשון הגמרא שם:

מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול [משום שאינו  כבודו], הרי זה לא יטול.

מנהני מילי [מניין דברין אלה]? דתנו רבנן:"והתעלמת", פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם.

הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם.

למאי איצטריך קרא [למה נצרך הפסוק]?

אילימא [אם לומר] לכהן והיא בבית הקברות. פשיטא [פשוט ואין צריך דרשה על זה] האי [זה. השבת אבידה] עשה, והאי [להיטמא למת] לא תעשה ועשה. ולא אתי [בא] עשה [של השבת אבידה] ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה [של האיסור של כהן להיטמא. – ואע"פ שבהשבת אבידה יש גם לא תעשה, "לא תוכל להתעלם", מכל מקום לא תעשה לא דוחה כלום, ורק העשה הוא סיבה לדחות מצווה אחרת].

ותו [ועוד], לא דחינן איסורא מקמי ממונא [לא דוחים איסור מלפני ממון].

אלא לשלו מרובה משל חבירו? מדרב יהודה אמר רב נפקא [יוצאת] דאמר רב יהודה אמר רב: "אפס כי לא יהיה בך אביון" שלך קודם לשל כל אדם.

אלא לזקן ואינו לפי כבודו [רק לזה נצרכת הדרשה של "והתעלמת"]].

אמאי [למה]? לימא [לומר] "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'"?

שאני התם דכתיב [שונה שם שכתוב]: "והתעלמת מהם" [ויש לימוד מיוחד שיבטל מצוות השבת אבידה משום כבוד הבריות].

וליגמר מינה [וללמוד ממנה. כלומר נלמד ממצוות השב אבידה לכל המצוות שמותר לעבור על דין תורה משום כבוד הבריות].

איסורא מממונא לא ילפינן [איסור מממון לא לומדים.

לא לומדים להקל בדין ממצוות של ממון למצוות של איסור. זהו כלל שנוגע לכמה סוגיות. ויש גם מקומות שכן לומדים מממון לאיסור.

בטעם לכך יש שפירשו שמצוות של ממון ניתנו למחילה, כלומר לבעל האבידה יש רשות למחול על ממונו ואז לא יהיה החיוב להשיב לו, ולכן הן נחשבות קלות יותר מאיסורים כמו שעטנז וכיו"ב שלא ניתנו למחילה.

בסוגיא שלנו ניתן להבין שמצוות השבת אבידה אינה ציווי ישיר של התורה, שהרי אם מחל בעל האבידה אין חיוב להשיב. אלא התורה רק ציוותה לעשות רצונו של בעל האבידה, והוא קובע מה רצונו, אם לתבוע או למחול. זה קצת דומה למצוות לא תסור, שהתורה ציוותה לעשות ציווי חכמים, והם קובעים לפי רצונם מה הציווי.

אמנם במקומות אחרים ההסבר הזה אולי לא מתאים, וצריך עיון בכל המקומות שבהם נאמר כלל זה, כדי להבינו על בוריו].

מהלך הסוגיא תמוה. בגמרא מקשה למה לא חייב להשיב, הרי כבוד השם קודם לכבודו של הזקן, ומשיב שהוא משום שכתוב "והתעלמת".

הרי כשהקשה על הברייתא שדורשת "והתעלמת", לא ייתכן שלא ידע שכתוב "והתעלמת", והקשה למרות שידע שכתוב "והתעלמת". וצריך להבין מה הקשה.

וכמובן גם לא מובן מה עונים על השאלה, שכתוב "והתעלמת". הרי המקשה ידע את זה?

אותו קושי יש גם בהמשך הסוגייה: "תלמוד "ולאחותו", לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה [והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה. רש"י].

אמאי [למה]? לימא [לומר] אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'? שאני התם דכתיב [שונה שם שכתוב] "ולאחותו".

וגם יש לתמוה אותה תמיהה, שהרי על עצם הלימוד "ולאחותו" שואל אמאי? והרי יודע שיש את הדרשה "ולאחותו". ומה מקשה? ומה מתרץ לו כשאומר שכתוב "ולאחותו"?הנה כאמור לפני הלימוד "אין חכמה ואין תבונה וכו'", היינו אומרים מסברא שכבוד הבריות ידחה בקום עשה איסור לאו מהתורה. בפשטות מכיוון שלא חילקו, ידחה גם את האיסורים החמורים ביותר. הטעם הסברתי שלכבד הוא גוף עצם מהות התורה. צריך עוד קצת הסבר בזה, למה זה סיבה לדחות דינים של תורה.

מסכת מכות, כ"ד עמוד א': דרש רבי שמלאי, שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה….

בא דוד והעמידן על אחת עשרה [רש"י: שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה, ובא דוד והעמידן על אחת עשרה כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו. וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו], דכתיב: (תהלים טו, א) "מזמור לדוד ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם"….

בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב: (ישעיהו לג, טו) "הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע". וכתיב: (ישעיהו לג, טז) "הוא מרומים ישכון וגו'". …

בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: (מיכה ו, ח) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלהיך". …

חזר ישעיהו והעמידן על שתים שנאמר: (ישעיהו נו, א): "כה אמר ה', שמרו משפט ועשו צדקה".

בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר: (עמוס ה, ד) "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו".

מתקיף לה [מקשה] רב נחמן בר יצחק, אימא [אמור] דרשוני בכל התורה כולה?

אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה".

 

שם במכות כ"ג ב', לפני סוגיא זו, נאמר:"ר' חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: (ישעיהו מב, כא) "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".

משמע שאין זה מוכרח שיהיו דווקא תרי"ג מצוות. רק משום שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, הרבה להם מצוות.

לכן כשראו שאין זכות בתרי"ג מצוות כי אינן יכולים לשמור את כולן, באו ומיעטו את מספרן.

 

נאמר במסכת בבא קמא דף פ"ז עמוד א':

אמר רב יוסף [רב יוסף היה סומא], מריש [מהתחלה] הוה אמינא [הייתי אומר], מאן דאמר [מי שאמר] הלכה כרבי יהודה דאמר "סומא פטור מן המצות", קא עבדינא יומא טבא לרבנן [אני עושה יום טוב לרבנן].

מאי טעמא [מה הטעם]? דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות [שאיני מצווה ואני עושה מצוות. וסבר גדול מי שאינו מצווה ועושה, ממי שמצווה ועושה]. ו

השתא דשמעית להא דר' חנינא [וכעת ששמעתי לזו של רבי חנינא], דאמר ר' חנינא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", מאן דאמר [מי שאמר] לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן.

מאי טעמא [מה הטעם]? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי [שכשאני מצווה יש לי שכר יותר].

 

מסכת עבודה זרה דף ב' עמוד ב':

תני רב יוסף: (חבקוק ג, ו) "עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם". מאי [מה] ראה? ראה ז' מצוות שקבלו עליהן בני נח, ולא קיימום. כיון שלא קיימום עמד והתירן להן.

איתגורי איתגור [נשכרו. שעכשיו הם פטורים]? אם כן מצינו חוטא נשכר?

אמר מר בריה דרבינא לומר שאף על פי שמקיימין אותן, אין מקבלין עליהם שכר.

ולא? והתניא היה רבי מאיר אומר מנין שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, תלמוד לומר: (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת שאפילו עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.

אלא לומר לך שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כמי שאינו מצווה ועושה.

דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.

 

אנחנו רגילים לתפוש את מצוות התורה כאוסף של ציוויים שציווה אותנו הקב"ה. היחס בינינו לקב"ה הוא שהוא ציווה ואנחנו מקיימים. מי שפטור מה בצע בקיום המצוות שלו? אין זה "מתנה" לקב"ה, מצידו הוא לא צריך את זה. בפרט במצוות שאינן שכליות אלא שמעיות. כגון לא ללבוש שעטנז. שאין זה נובע מלהיות אנושי ואדם טוב כמו לא לרצוח ולא לגנוב.

כיוון שהקב"ה לא דיבר איתו ולא ציווה עליו, כיצד בכלל הוא יכול לקיים מצוות. עבורו הן לא מצוות, אלא מעשים בעלמא, ולמי הם מועילים? לא מובן לפי זה העניין של אינו מצווה ועושה.

 

נצייר מקרה שהייתה דלקה, ותינוק נלכד בתוך האש. וההורים קופצים לתוך האש בנסיון להציל אותו, ומסכנים את עצמם.

מה קורה במקרה כזה מבחינת כוחות הנפש?

השכל של ההורים יש בו הכרה שהם והתינוק אחד [חזרתי בהרבה מקומות שלסוג כזה של הכרה קוראים חז"ל והראשונים "שכל", שהוא כמו עין שרואה את המושכלות שאינן חומריות, ולא למה שאנחנו קוראים "אינטלקט", שבעיני חז"ל הוא רק יכולת כמו שרירים ולא נחשב "שכל"]. ההכרה הזו מפעילה אותם. ממהותה של צורה שהיא מתלבשת בחומר מכח עצמה. לא צריך שום מפעיל חיצוני. מכיוון ששכלם מכיר את הצורה, שיש אחדות בינם לבין התינוק, ממילא הצורה מתלבשת בחומר שלהם, ההתלבשות הזו היא שמניעה את האיברים הגשמיים להכנס לתוך האש.

 

השורש הראשון של האצלת הבורא הוא אור פשוט. בתפישה שלנו אור זה הוא צמצום של הבורא בעצמו, ואל האור הזה אנחנו מתייחסים כשאנחנו מתייחסים אליו.

כדי לאפשר לנו תפישה בו, הוא ברא גוף לאור הזה. גוף שגם הוא אור, רק אור שאינו פשוט אלא מתחלק לכמה חלקים ואופנים.

כמו שכדי שנוכל להתייחס לנשמה של אדם שאנחנו אוהבים אנחנו צריכים שהיא תהיה מלובשת בגוף עם איברים שונים.

צריך גם שייבראו דרכי חיבור עם הגוף הזה. כשאוהבים אדם יש דרכים לממש את האהבה דרך הגוף. לראותו, לשמעו, לדבר איתו, נישוק וחיבוק, ידיעה של והיו לבשר אחד.

הגוף של האור הפשוט שהאציל הבורא הוא מה שנקרא "תורה". הדרכים להתייחס לגוף הזה הוא מה שנקרא לימודה וקיום מצוותיה.

 

כתב הרמב"ם בספר המצוות: "מצוה ג' היא שציוונו באהבתו יתעלה, וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחויבת.

ולשון ספרי (ואתחנן ח'): "לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוהיך' איני יודע כיצד אוהב את המקום, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח".

 

אדם הראשון לפני החטא, קיים את מצוות התורה באותו אופן נפשי שההורים קופצים לאש להציל את תינוקם. שכלו מכיר את הצורות שהן גוף לנשמה של האור הפשוט שהוא שורש ההאצלה הראשונה, ועצם ההכרה מפעילה את גופו לפעול לפיה. הצורה מתלבשת בחומר מאליה. כמו שעצם ההכרה של ההורים בכך שהם אחד עם בנם מפעילה אותם ללכת אל האש.

החטא של אדם הראשון גרם שנעשה מהות בטבע החומר שמונעת את התלבשות הצורה בו. החומר לבש צורה שקרית של קיום באופן נפרד, ונעשה מתייחס לדברים כאילו הוא קיים לבדו מכח עצמו.

כל זה מבואר במורה נבוכים חלק א' פרק ב'.

 

לפני החטא לא היה שייך בתורה כלל עניין של ציווי. הלשון מצווה התפרש מלשון צוותא. להיות ביחד. גופי תורה היו כמו גוף אשה יפה אהובה ונחשקת. הרצון לחיבור לא היה בו מקום לשום הפעלת כח.

 

מסכת שבת פ"ח א':

""ויתיצבו בתחתית ההר" אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית [הגביה את ההר באוויר מעל ראשיהם כמו גיגית הפוכה. דורש מ"בתחתית ההר" בתחתיתו ממש] ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".

וכתבו בתוספות שם:"כפה עליהן הר כגיגית. ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה".

ובמסכת אבות פרק ו': "ואומר: "והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת". אל תקרא "חרות" אלא "חירות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

 

גם אחרי החטא נשאר הכח הנפשי של נעשה ונשמע, שהקדימו עשייה לשמיעה, כמו המלאכים, שהאיברים מתלבשים מעצמם בצורה, עוד לפני ההשגה של שמיעה. ושל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. שהטבע האמיתי והרצון האמיתי הוא לעסוק בתורה. רק כשרואים את האש הגדולה יש מבחן אם יגבר הטבע האמיתי או הטבע שלאחר החטא שרואה את עצמו כקיים בפני עצמו וחושש מביטול הקיום הזה וירא מהאש אע"פ שאהובו בה.

האופן שבו נתלבשה התורה במעמד הר סיני הוא אופן שיש בו מלבד נעשה ונשמע גם כפה עליהם הר כגיגית. רק בגלל מה שנתחדש על ידי החטא הוצרכה התורה להתלבש בדרך שיש בה גם הפעלת כח. המצוות נעשו גם ציווי של מלך ולא רק צוותא.

החלק של ציווי הוא מעטה על חלק מהתורה רק כדי להתנגד לטבע שנוצר על ידי החטא. הוא כמו שמחנכים ילד, שמאל דוחה וימין מקרבת.

זו הדרך של קיום התורה כמצווה ועושה. ויש בו שכר גדול משום שיש בו שבירת מה שמתנגד. לפום צערא אגרא [לפי הצער השכר]. ככל שמעלת הילד מועטה, כך יש פחות אפשרות לשמאל דוחה, לכן ככל שנתמעטו הדורות הקטינו רועי הדור את החלק של חיוב וציווי.

כשאדם מכבד את הבריות, הוא פועל מכח החלק שלא התקלקל בחטא אדם הראשון. הוא מקיים את התורה כמו שקיים אותה אדם הראשון, והוא מעל המישור של המעטה של צמצום התורה לעניין של ציוויים, ולכן לא חלים עליו איסורי תורה בדרך של איסורים וציוויים.

לכן הסברא הייתה שכבוד הבריות דוחה לא תעשה מהתורה.

 

כאשר אדם נמצא בשוק ומגלה שעטנז בבגדו, הרצון שלו שלא להתבזות על ידי שיפשוט את הבגד, בא ממקום בנפש שהוא עמוק ופנימי מעבר למה שחל בו קלקול חטא אדם הראשון. ובמקום זה התורה אינה בצורה של ציוויים ודינים ואיסורים. רק כוחות נפש שהם יותר חיצוניים ופרטיים, שייך בהם ההצטמצמות של התורה לצורה של כפייה וציווי ואיסור.

הלימוד מהפסוק "אין חכמה ואין תבונה וכו'", שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, הוא לא לימוד של דין ואיסור הלכתי. כיוון שאינו פסוק מהתורה אלא ממשלי אי אפשר ללמוד ממנו הלכה. הוא רק גילוי איך נכון לתפוש את הכבוד.

כשאדם פושט את השעטנז בשוק מכח הלימוד מ"אין חכמה ואין תבונה וכו'", כי הוא תופש נכון איך לכבד, עדיין הוא פועל מאותו מקום נפשי של לכבד, ועדיין אין הוא תחת החיוב הדיני הלכתי.

הוא מקיים את מצוות שעטנז כאינו מצווה ועושה. לא מדין הלכת איסור שעטנז, אלא כמכבד את הקב"ה.

אם זקן ואינה לפי כבודו ישיב את האבידה מכח הלימוד מ"אין חכמה ואין תבונה וכו'", הוא אינו פועל מכח דין תורה שמצווה על השבת אבידה, אלא כאינו מצווה ועושה שמכבד את בוראו בדרך הנכונה שנלמדת מהפסוק הזה. לכן לא אכפת לנו שכתוב "והתעלמת", כי זה פרט בדיני איסור והיתר של חיובי דיני התורה. והשבת האבדה שאנו מדברים בה שייכת לרובד העמוק יותר שאינו כפוף לחיובים אלה.

לכן אף על פי שכתוב בברייתא הלימוד מוהתעלמת, שואלת הגמרא שמכח "אין חכמה ואין תבונה" שישיב את האבדה.  כמו שלפני הלימוד מ"אין חכמה" אמרנו שלא אכפת לנו מה אסור מדין תורה, כך עכשיו לא אכפת לנו מה מותר מדין תורה.

וכך לגבי מת מצווה שואלת הגמרא על הברייתא שדורשת להתיר מ"ולאחותו", שאעפ"כ לא יטמא.

הגמרא מתרצת שבמקרה זה שונה כי כתוב "והתעלמת", וכתוב "ולאחותו". אפשר להבין שהנה הסברא הראשונה היתה שבכל מקום כבוד הבריות עדיף. למדנו מ"אין חכמה וכו" שכבוד שמים עדיף. "והתעלמת" ו"לאחותו" מפרשים את הלימוד מ"אין חכמה", שבדיני ממון ובשב ואל תעשה לא שייך הלימוד מ"אין חכמה" ונשארים עם הסברא הראשונה שכבוד הבריות עדיף. ולא נתחוור לי וצריך עוד לימוד.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: